הערב, עת יעלו לפרקט במלחה שחקני הפועל ירושלים וגלבוע/גליל, יעסקו שדרנים, פרשנים, אוהדים ומי שזה לא יהיה במגוון נושאים ושאלות. ידונו, מן הסתם, במפגש הפיקנטי בין קטש לג"ג, בקרב המוחות בינו לבין עוזרו ויד ימינו בעונה שעברה, ליאור ליובין (ל"ל), במץ'-אפ כזה או אחר, בטקטיקות ובניסיונות של כל אחת מהקבוצות לכפות על רעותה את סגנון המשחק המתאים לה וכן הלאה וכן הלאה. אותי, לעומת זאת, תטריד באותו הזמן שאלה אחרת לגמרי:

בעד מי אני?

לכם זה אולי נשמע תמוה, אבל מבחינתי מדובר בנושא חשוב ביותר. מצד אחד, כמו שהצהרתי חזור והצהר קבל עם וסייבר-ספייס: מאז הפועל גבת/יגור המיתולוגית אין, לא היתה ומן הסתם לא תהיה קבוצה שבאמת אוהד. אי לכך ובהתאם לזאת, אין לי שום דבר, לטוב או לרע, לא עם ירושלים ולא עם ג"ג. מצד שני, לא יעלה על הדעת שאוהד ספורט מושבע כמוני יצפה באיזשהו משחק, בלי להחליט מראש, או לכל הפחות תוך דקות ספורות מתחילת המשחק, מי הקבוצה ביקרה הוא חפץ במקרה ספציפי זה.

כי כך אנו בנויים, או לפחות אמורים להיות בנויים. תתחולל לה לנגד עינינו איזושהי תחרות, ואנו חייבים לבחור לנו פייבוריט. אין שום דרך לצפות בעימות מכל סוג שהוא, תוך אדישות מוחלטת לתוצאותיו. ואם הסיבות ה"סטנדרטיות" אינן גורמות למאזנים לנטות לכאן או לכאן, נחפש לנו מתחת לאדמה סיבות אחרות, העיקר שיימצא לנו התירוץ להיות בעד איקס או וואי.

הנה, למשל, דוגמה קלאסית מהשבוע שעבר: בני השרון מול חולון. קשה היה העניין הזה. מאוד קשה. לחולון אני רוחש סימפטיה לא מעטה עוד מימי אלימלך-בוגין-מאור-דניאל-יעקובי-קרטר ושות'. גם אוהדי החולונייה הם בדרך כלל בין הטובים והמרנינים בליגה הדי משמימה שלנו. לעומת זאת, בשנים האחרונות למדתי להעריך עד מאוד את הכדורסל של דן שמיר, וחוץ מזה - לבני השרון יש את שון ג'יימס. אכן, דילמה קשה. קשה עד כדי כך, שלקח לי כמעט רבע שלם להחליט. ג'יימס ניצח בפוטו-פיניש (תרתי משמע). בכל זאת, תיישון, יו נואו.

כך זה קורה כמעט ערב-ערב ומשחק-משחק. ליגת קזינו, גביעי אירופה, גברים, נשים, בתי ספר, קט-סל, יו ניים איט. אפרופו אירופה, אל נא תטעו לחשוב שבמקרה בו מעורבות קבוצות ישראליות אהיה אוטומטית בעדן. בדרך כלל אמנם כן, אולם היו מקרים, ויש להניח שעוד יהיו, שלא ממש, ולעתים אף ממש לא. בין אם בגלל שאת הקבוצה שבנדון הוביל מישהו שאני ממש לא סובל, בין אם היו לכך סיבות אחרות, אבל התוצאה היתה אותה תוצאה. היוצאת מהכלל היחידה היא נבחרת ישראל, שהיא באמת מעל לכל ולכולן. כל השאר, צריכות להרוויח ביושר את אהדתי, ולו לאותו ערב.

לא מדובר רק באירועים המתרחשים בגבולות המדינה או בתוככי המזרח התיכון. פנתינאייקוס מול צסק"א? חייבים לבחור צד, וכמובן שתהיה זו צסק"א. סחורצאניטיס יחליף את פרקינס בעמדת הפוינט גארד, וישחק 40 דקות בערב במשך עונה שלמה לפני שאהיה בעד היוונים, אלא אם ישחקו מול ריאל מדריד, כמובן. לא סובל את ריאל, אבל יש מצב שבמשחק מול קאחה לבוראל אהיה בעדם. למה? כי....כי ככה זה.

NBA? הולך, ברור שהולך. הלייקרס היא הפייבוריטית הקבועה, אבל כל דבר הולך. פיניקס נגד אוקלהומה (פיניקס, לפחות כל עוד סטיב נאש שם, וגם הדודים שהגיעו לעיר לפני 30 שנה לערך), מינסוטה נגד הקליפרס (מינסוטה, מטעמים הומניטריים), ואפילו במקרים קשים ביותר, דוגמת דאלאס מול סן אנטוניו. מארק קיובן הוא אמנם אחד המאוסים שבנמצא, אבל נוביצקי אליל, וחוץ מזה - תודו שקשה למצוא בשוק הבעה המתחרה בזו של גרג פופוביץ' כשהוא מפסיד. אז הולכים עם המאבריקס. בכלל, סן אנטוניו היא דוגמה די קיצונית לקבוצה שלעולם אהיה נגדה. לא ממש יודע למה, אבל הם מעצבנים אותי בצורה באמת חסרת תקדים. אני תמיד נגדם, למעט משחקים מול נבחרת איראן. אולי.

שיהיה ברור, אין מדובר רק בכדורסל. הרשימה מתארכת ומתפשטת גם לכל משחק ואירוע בענף-שאין-לנקוב-בשמו, טניס (היידה, כל-מי-שמשחק-נגד-רוז'ה-של-היו"ר, היידה, היידה היידה!!), שחייה (בראשית ברא מייקל פלפס את כל שיאי העולם האפשריים, ובעיקר הבלתי אפשריים), כדורעף, אתלטיקה, כדוריד והוקי שדה לסוסים. בכל מצב ובכל מקום אמצא מישהו להיות בעדו, בין אם מאהבת מרדכי, ואם אין ברירה - משנאת ההמן שמנגד.

אגב, כך זה גם בתחרויות אחרות לגמרי, מחוץ לעולם הספורט. קחו למשל תכניות ריאליטי. כן, יש שלוש כאלו שאני רואה ואוהב, בלי בושה ("מטבחי הגיהנום", "המירוץ למיליון" ו"מאסטר שף", אם אתם חייבים לדעת, והאמינו לי שאתם לא). ברור לחלוטין שאבחר מישהו לרוץ איתו ולעודדו כל הדרך אל התהילה, אם כי בדרך כלל גם כאן אני מצליח לנחס אותם קשות, ולגרום להדחתם אחרי גג שלושה שבועות.

זהו. אתם מוזמנים להתעסק כמה שרק תרצו בכל הטקטיקה, האסטרטגיה והפיקנטריה של ירושלים נגד ג"ג. אצטרף אליכם ברגע שאחליט האם הפעם אני לבן-אדום, או שמא אדום-לבן. נכון לרגע זה, הכל פתוח.

shaharhermelin@gmail.com