"אולי פעם אחת ולתמיד תכתוב מה יש לך מסן אנטוניו? ברצינות, בכל פעם שאתה מחפש דוגמה למישהו שאתה ממש לא סובל - הספרס הם הראשונים ברשימה. האם לא הגיע הזמן שנדע מה מקורה של השנאה הזו?". הדובר: רן בורוכוב-סוקולוב, איש שמומלץ מאוד להשיב לו בהקדם האפשרי, גם כי אחרת הוא לא יעזוב אותך, אבל בעיקר כי הוא יודע להרביץ, ואפילו מאוד חזק.

למה אני לא סובל את הספרס? שאלה מצוינת. האמת היא, שבשתי הדקות הראשונות לישיבתי מול המקלדת היום קצת התקשיתי להשיב עליה. אני לא סובל את הספרס מאז...לא יודע מתי. כבר הרבה מאוד זמן. למה? האינסטינקט הראשוני מורה לענות בפשטות: כי כך זה תמיד היה, אבל הסיפור קצת יותר מורכב.

נתחיל מזה שהספרס הם לא הלייקרס, הפייבוריטית הקבועה שלי מאז פרישתו של ד"ר ג'יי. אי לכך ובהתאם לזאת, הם מקוטלגים אוטומטית בקטגוריית "האויבים". אלא שבאותה קטגוריה ממש נכללו לאורך השנים פחות או יותר כל קבוצות ה-NBA - מבוסטון, דרך דטרויט, שיקאגו, יוטה, סקרמנטו של ראשית העשור, דאלאס, יוסטון, אפילו פיניקס, למרות נאש האהוב עד מאוד, וכן הלאה.

העניין הוא, שכמעט כל הקבוצות שהוזכרו כאן למעלה זכו באיזשהו שלב באהדתי. לא לאורך זמן, חלילה, אלא בעימותים ספציפיים מול קבוצות אותן סבלתי עוד פחות. רק שתיים מהן נפלטות אוטומטית מהרשימה: הסלטיקס והספרס. הסיפור של בוסטון ברור: יש גבול. יריב מיתולוגי הוא יריב מיתולוגי. אוהדי הפועל ת"א יכריזו רשמית שהם עוברים ללבוש אך ורק צהוב וכחול - לפני שאהיה בעד הסלטיקס. איך קרה שגם הספרס הוכרזו "אלה שאני נגדם ולא משנה מה יהיה"? כשאני חושב על זה קצת יותר לעומק, התשובה די ברורה: חיבור די לא שגרתי של גורמים מעצבנים.

הספרס היו, ונותר רק לקוות שלעולם לא יהיו שוב, האלופה הכי פחות מלהיבה בתולדות הליגה. לפחות מאז שאני התחלתי לצפות במשחקים. יכול להיות שאני כבר באמת משוחד לחלוטין נגדם, אבל גם אחרי שאני מגייס את כל חמשת האיי-קיו שלי למאמץ מחשבתי מרוכז, אני לא מצליח להיזכר בשום שחקן מאז ארטיס גילמור וג'ורג' גרווין האגדיים - שהיה גורם לי להוציא כסף מכיסי כדי לצפות בהם. ברור שעברו שם שחקנים מצוינים עד גדולים, החל מדייויד רובינסון, דרך אלווין רוברטסון, טרי קאמינגס, מייק מיצ'ל, רוברט הורי, ועד טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי. ובכל זאת - ולמרות שלכל אחד מהרשימה היו או שישנן עדיין הברקות מדי פעם - זה ממש לא זה, מבחינתי. רוב הזמן הם פשוט קבוצה אפורה, על גבול המשעממת.

בנוסף, אם תסתכלו בהם טוב, במיוחד בפארקר ובג'ינובילי, תבחינו שרוב הזמן הם נראים נורא מרוצים מעצמם. על גבול הזחיחות ממש. כל הזמן הכל יופי-מצוין-סבבה-אחלה-איזה-כיף-שבאתם כזה, מהסוג שפשוט בא לך להעיף עליהם משהו, או לכל הפחות להלביש את ג'ינובילי בחולצה של נבחרת ברזיל, העיקר למחוק להם את החיוך מהפרצוף.

לא שאין להם סיבות להיות מרוצים, כן? המון כסף, תארים, במקרה של פארקר גם אווה לונגוריה, ועדיין זה יותר מדי. בטח אם משווים אותם לסטארים דוגמת קובי בראיינט, ווייד, לברון, גארנט ורבים אחרים, שבכל רגע נתון רואים עליהם איך הדבר היחיד שמעניין אותם הוא לעשות הכל כדי להשיג עוד W למאזן. שאקיל, אגב, הוא לא דוגמה, כי שביעות רצון מעצמו ומהחיים היא ברירת המחדל שלו. גם טים דאנקן הוא לא דוגמה, לאור העובדה שברירת המחדל שלו היא הבעת פנים של עץ, רגע לפני שמתחילה השלכת.

בקיצור, מאוד לא סובל את העניין הזה. מאוד. ועוד לפני שבורוכוב-דאנקנוב יקפוץ שוב - אני יודע שגם מג'יק הסתובב במשך קריירה שלמה עם חיוך על הפנים. שום בעיה, ברגע שפארקר וג'ינובילי יגיעו לרמה בה יורשה להם, במגבלות מסוימות, לסחוב את התיק של מג'יק ו/או לצחצח לו את הסניקרס, יורשה להם לאלתר גם לחייך 25 שעות ביממה.

וישנו גם פופוביץ', כמובן. בסדר, אז הוא מאמן גדול, אסטרטג ענק ואנציקלופדיה מהלכת של כדורסל, נגיד, אבל חוץ מזה הוא גם האדם המאוס עליי בליגה, כשרק מארק קיובן מהמאבריקס נותן לו פייט. כל דבר בהתנהגות של פופוביץ', במיוחד הבכיינות הבלתי פוסקת וההבעה הנצחית של "אכלו לי, שתו לי", מעורר בי אנטגוניזם ששמור בדרך כלל רק לאנשים ששם משפחתם הוא אוברדוביץ'. לא ייאמן, האיש הזה.

זהו, זה הסיפור שלי עם הספרס. אולי בקריאה ראשונה זה נראה לא מספיק מרשיע, אבל האמינו לי שאחרי עשר או חמש עשרה שנה מתרגלים לשילוב של כל הגורמים הללו, ויוצאת ממנו יופי של שנאה ספורטיבית. נסו ותיהנו.

shaharhermelin@gmail.com