אז אלישי כדיר יעזוב, לפחות זמנית, את מכבי תל אביב, ויושאל לחיפה. אין ספק, הלם ותדהמה בנשיאות, שלא לומר בעולם הכדורסל הישראלי, האירופי, העולמי והגלקטי. מעולם לא קרה משהו כל כך מדהים ובלתי צפוי, מאז שבכניסות לת"א התגלו עומסי תנועה בין השעות שבע לתשע בכל בוקר.
אומרים שגם ג'ף פוט בדרך החוצה, אבל הוא הרבה פחות מעניין אותי. אם לדייק, אודה ולא אבוש כי לולא הידיעה הזו על הניסיון להתיר את חוזהו של פוט - לא הייתי זוכר בכלל שיש אחד כזה בסגל של מכבי. הסיפור של כדיר מחזיר אותי בפעם המי יודע כמה לשאלה אליה נדרשים, בווריאציה מעט אחרת, כל מתמודדי "אחד נגד מאה" באיזשהו שלב לאורך המשחק: כסף או נבחרת?
במלים אחרות, מה עדיף לו לכדורסלן - במיוחד אם מדובר בישראלי בכיר עד בכיר-ביותר - לקבל סכום שאין שום סיכוי שיראה מקבוצה אחרת (במקרה של כדיר, על פי כלי התקשורת, משהו כמו מיליון דולר), ולשמש רוב העונה תוספת דקורטיבית במיוחד לספסל הצהוב, או לקבל פחות כסף, ברוב המקרים הרבה-הרבה פחות, ולשחק. ממש לשחק. שנים שאני מציג את הסוגיה הזו בפני אנשים מאנשים שונים, ותשובה חד משמעית לא קיבלתי.
שחקן בכיר ביותר במכבי בימים עברו, עימו יצא לי לשוחח בנושא, היה נחרץ וחד משמעי. "עזוב את כל הקשקושים מסביב ואת כל 'נאומי הציונות' של השחקנים עצמם או של דורשי שלומם", הוא אמר, "הכסף ורק הכסף קובע כאן. כמו שאתה יודע, הכרתי בחיי אי אלה נערי פוסטר, וגם השחקנים שמעמידים פנים כאילו לבם נקרע מהעובדה שהם לא רואים פרקט, יודעים מצוין שבעונה אחת במכבי הם יכולים להרוויח סכום, שבקבוצות אחרת ייקח להם כמה שנים טובות כדי לגרד, אם בכלל. כשמדובר בשיפור כל כך משמעותי של עתידם הכלכלי, דקות המשחק הן דבר שולי. הם נהנים מכל מה שיש למכבי להציע, וגם אם הם לא משחקים הרבה, זה מחיר שהם יותר ממוכנים לשלם".
לעומתו, טען באוזניי אחד מאותם נערי פוסטר, תוך שהוא נשבע "בעיניים ובצמות של הילדה שלי", שכסף או לא כסף - התקופה בה עשה במכבי, עם ממוצע דקות חד ספרתי, היתה הגרועה בקריירה שלו. "זה אולי קשה לחלק מהאנשים להבין, אבל במהותו - כל שחקן רוצה קודם כל ולפני הכל לשחק. להיות על המגרש כמה שיותר, לקחת חלק משמעותי בהישגים של הקבוצה. זה בוער בנו, או לפחות אמור לבעור בנו, יותר מכל דבר אחר. כשאתה יושב על הספסל ערב אחרי ערב, משחק אחרי משחק, אתה פשוט הולך ונגמר מבפנים. כל פעם עוד קצת, עד שכל החשק לשחק יוצא לך לחלוטין".
לאורך השנים מצאתי עדויות תומכות לכל אחת מהגרסאות. מי צודק? לא בטוח שיש כאן אמת מוחלטת. ברור שבמציאות הצינית של היום, יש משקל גדול מאוד למה שהגדירו הגששים: "אמונה בצדקת הכסף", ודאי כשמדובר בסכומים שכאלה. מצד שני, כמי שהתיימר במשך חלק גדול מחייו (אם כי, ממש לא ברור למה) לראות את עצמו כשחקן כדורסל, אני בהחלט מסוגל להזדהות עם תחושת הסלידה העזה מספסולים למיניהם. אין דבר מאוס ומתסכל מזה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני מניח שלכל אחד יש את האמת שלו. לגבי כדיר, בכל אופן, עושה רושם שהסוגיה תיפתר בכך שתימצא הדרך גם להשאילו לקבוצה בה ימלא תפקיד משמעותי, וגם לכסות במלואו או ברובו המוחלט את חוזהו הרב-שנתי ורב-ספרתי במכבי. מבחינת הכדורסל הישראלי, העיקר שהאיש ישחק. עציצי ספסל כבר יש לנו מספיק.
ומכאן למשהו אחר לחלוטין: את סוף השבוע האחרון עשיתי באילת, בחברת המלכה-האם ושתי הנסיכות. חופשה משפחתית קצרה, שבהחלט אינה דבר של מה בכך במחוזותינו. במהלך הסופ"ש, נתקלנו בלא מעט בעיות תנועה בלתי שגרתיות בעיר, רובן ככולן תוצאותיו של הטריאתלון שנערך בה.
זו כבר הפעם השנייה שביקור שלנו באילת נופל על אירוע שכזה (מה שמעורר את השאלה הפילוסופית: האם תמיד שיש באילת טריאתלון אנחנו שם, או שמא האם תמיד כשאנחנו שם יש טריאתלון?), אלא שהפעם, לצד המירוץ של המקצוענים, נערכו מקצים גם לנוער, ואף לילדים בני עשר ומטה.
כן-כן, אמרתי טריאתלטים בני עשר ומטה. מצד אחד, כל הכבוד להם. שום דבר בעולם, כולל שום דבר, לא היה משכנע אותי לעסוק בעינוי הסיני הזה, ואין לי אלא להעריך עד מאוד - גם אם מתוך תמיהה מסוימת - כל מי שכן בוחר לעסוק בו. מצד שני, לא ממש ברור מדוע מתמסרים הילדים האלה לטריאתלון ולא לכדורסל?
הלא עם כל הכבוד, ויש, לשחייה, לאופניים ולריצה - כאילו, מה? מגרש, שני סלים וכדור כתום זה לא מספיק טוב? אם להתייחס לדיון הער שהתעורר כאן, ולא בפעם הראשונה, בנושא עליבותה המקצועית של ליגת העל לתיכונים, ועל סמך מה שראיתי במו עיניי באילת - הרשו לי להעלות השערה מבוססת: לו היו הצעירים הבאמת מוכשרים הללו מעתיקים את מחויבותם המקצועית מהמים ומהכבישים אל אולמות הכדורסל, ומתאמנים באותה התלהבות ומסירות - תוך זמן לא ארוך היו גדלים כאן עוד לא מעט שחקנים מצוינים. השאלה היא, כמובן, כמה מהם יהיו מוכנים לקבל הרבה כסף בלי לשחק.
shaharhermelin@gmail.com
