אי שם, בלילה שבין ראשון לשני, הגיעו הפיניקס סאנס לסטייפלס סנטר, ויצאו עם ניצחון 116-121 על הלייקרס. על פניו, שום סיבה להתרגשות. אמנם, הפסד בית ראשון ללוס אנג'לס העונה, ושני רצוף אחרי שמונה ניצחונות, אבל מן הסתם לא משהו שהם יגדירו כיותר מתקלה מקומית. מנגד, פיניקס, שלעתים קרובות נוטה לפתח תכונות של רכבת הרים, עלתה עם הניצחון הזה למאזן חיובי - בינוני, יש לומר - של 4-5.

לא צפיתי במשחק, אבל כמי שהלייקרס יקרה ללבו יותר מקבוצות NBA אחרות, עניינה אותי התוצאה. עד כדי כך עניינה, שבצעד חריג ולא שגרתי החלטתי להקדיש לעניין יותר מרפרוף בן חצי דקה על הבוקס-סקור. המטרה: לנסות להבין קצת טוב יותר איך מצליחים כוחותיי מלוס אנג'לס, שבשבועיים הראשונים של העונה נראו די בלתי ניתנים לעצירה, להפסיד משחק כזה, ועוד לסאנס, עם כל הכבוד.

ואם כבר כבוד, נתחיל עם המנצחים. קודם כל, הם הובילו לאורך רוב המשחק, וזה כבר יפה מאוד בהתחשב בכך שמדובר במשחק חוץ מול האלופה. שנית, וזה בהחלט נתון מרשים גם במונחים של פיניקס, הם זרקו 40 פעם לשלוש. ארבעים! מילא זה, הם קלעו 22 מה-40, ואפילו חדל אישים מתמטי כמוני יכול לחשב שמדובר ב-55 אחוז. הגדילו לעשות ג'ייסון ריצ'רדסון, עם 10-7 ו-35 נקודות בסך הכל (לצד שמונה ריבאונדים ושלושה אסיסטים), והידו טורקוגלו עם 7-5 (17 נקודות, 67 אחוז מהשדה פלוס חמישה אסיסטים).

מאחר שאי אפשר וגם לא רצוי להתעלם ממספרים שכאלה, החלטתי להקדיש לפיניקסאים גרסה מיוחדת ונפלאה של השיר האלמותי "אי שם מעבר לקשת". הקליקו ולא תצטערו. מלה של וארזה. אגב, יחד עם עשרים ושלושה הניסיונות לשלוש של הלייקרס במשחק, אנחנו מגיעים לממוצע של כמעט שלשה וחצי לדקה. ראן אנד גאן, אניוואן?

מי ומה עוד בסאנס: סטיב נאש היה אגדי כהרגלו, עם 21 נקודות, 13 אסיסטים וכמובן בלי החטאה מהעונשין (7-7). גוראן דראגיץ' המשיך, גם כן כהרגלו, לעשות הרבה (9 נקודות, 5-3 לשלוש) במעט דקות (14). גרנט היל, סוג של נס רפואי, תרם שמונה נקודות, ואפילו ג'וש צ'ילדרס קיבל 23 דקות, במהלכן תרם בעיקר בריבאונד התקפה (4), ובדרך כלשהי הצליח לקלוע גם סל אחד.

אצל הלייקרס, הרביעייה המובילה - קובי, גאסול, אודום וארטסט קלעה 88 נקודות מתוך ה-116, שזה יוצא כמעט 76 אחוז. שאנון בראון תרם 12, אבל כל השאר היו כלום ושום דבר. לבראיינט היה חסר ריבאונד אחד לטריפל-דאבל (14 אסיסטים), אבל הוא גם איבד לא פחות משמונה כדורים, שזה נאה מאוד מבחינת הסאנס. בכלל, למרות שממוצע האסיסטים שלו עד עכשיו כמעט זהה לממוצע הקריירה, לעניות דעתי הלא קובעת קובי מנסה למסור יותר, והדבר מתבטא גם בכך שגאסול, אודום וארטסט, ובמשחקים נקודתיים גם אחרים, זורקים לסל לא פחות ממנו, ולפעמים אף יותר. צפו לשינוי משמעותי בעניין בין אפריל ליוני.

אפרופו זריקות, הנה חידת היגיון: איך ייתכן, שהלייקרס הלכו אל הטבעת הרבה יותר, הרבה-הרבה-הרבה יותר (44-73 בניסיונות ל-2, 28-68 בנקודות בצבע), אבל דווקא הסאנס הם אלה שעמדו יותר על קו העונשין? האם בפיניקס ישנה מדיניות של מתן יד חופשית לזריקות בצבע? האם הם החליטו שיש סיכוי גבוה יותר שהלייקרס יחטיאו גם בלי עבירה? האם השופטים שוב לא דמו לכלום? אין לי מושג, אבל מתמיה הוא העניין הזה. אין ספק בכך.

ברם אולם, עיון טיפה יותר מעמיק בנתונים חושף את הסיבה האמיתית, ומן הסתם היחידה לניצחון הסאנס במשחק: צ'אנינג פריי. הסנטר המחליף, שכבר חמש שנים אף אחד בליגה לא ממש מבין על מה ולמה משלמים לו יותר מ-5 מיליון דולר לעונה, שכבר שכח מתי הוא קלע בפעם האחרונה בדאבל-פיגרס, קיבל 38 דקות, במהלכן קלע, שימו לב, 20 נקודות. מילא 20 נקודות, אבל עם 9-4 לשלוש (לזכותו צריך לומר שיש לו יד לא רעה משם, עם כמעט 41 אחוז לאורך הקריירה), לצד שישה ריבאונדים, שני אסיסטים, חטיפה וחסימה. עם תרומה כל כך לא צפויה, אין שום סיכוי שפיניקס מפסידים.

זהו. אלה היו 60 שניות ומשהו כמו 600 גרם טקסט על סתם משחק שגרתי ב-NBA. משחק, שרוב הסיכויים שלא תהיה לו שום משמעות אמיתית על המשך העונה של מי מהקבוצות, אבל הנה מקבל גם הוא חשיפה והתייחסות. לכולם יש מקום אצלנו. עובדה.

shaharhermelin@gmail.com