אני נהנה ממה שקורה עד עכשיו ב-NBA. אפילו מאוד נהנה, ואל יהא הדבר קל ופשוט בעיניכם. בשנים כתיקונן, על אחת כמה וכמה בשלבים כל כך מוקדמים של העונה, כאשר מגיעים הדברים לכדי עיסוק ב-NBA אני מתלבט אם להסתפק בפיהוק משועמם, או להרחיב את תגובתי לכדי התהפכות מופגנת לצד השני, במשמעות של "עזבו אותי באמ'שכם. תנו לישון".

העונה, לפחות נכון לרגע זה, זה עוד לא קרה. יותר מזה, אני בפירוש מוצא את עצמי מדי בוקר בודק את תוצאות הלילה הקודם, לפחות את רובן, תוך התעכבות על שורות סטטיסטיות שעד היום לא היתה שום סיבה נראית לעין שיעניינו אותי בשלהי נובמבר. המסקנות הזמניות של ועדת החקירה שהקמתי על מנת לדון במעשיי, הן שהולך להיות שמח ואף מעניין בחודשים הקרובים, עם סיכוי טוב לפלייאוף גלי עד גבה גלי.

נתחיל מהשתיים הבולטות, לטוב ולרע - סן אנטוניו ומיאמי. שתיהן ממקדות המון תשומת לב, אם כי מהסיבות הפחות צפויות: הספרס עם פתיחת עונה שאיש לא ציפה שתהיה עד כדי כך טובה, ההיט בדיוק להיפך. דיברו על זה שייקח זמן עד שזה יתחבר שם, אבל לא מאמין שמישהו חשב על שבעה הפסדים ב-15 המשחקים הראשונים.

אז ככה, לגבי סן אנטוניו כבר קיבלתי מכם אי אלה מיילים, שייחסו לעניין את יכולות הניחוס הפנומנליות שלי, שהפעם, לדעתם, עבדו בהפוך-על-הפוך ("איזה יופי שכתבת כמה אתה שונא את הספרס. מאז הם לא מסוגלים להפסיד. מתי תכתוב משהו על ינאקיס?" ר. בורוכוב-ג'ינובילוב). תודה על הקומפלימנטים, אבל מה שאתם לא ממש מבינים הוא שהריצה המטורפת של הדאנקנים משחקת לטובתי. מאיפה שהם נמצאים עכשיו הם יכולים רק לרדת, והם יירדו. ההפסד הביתי לדאלאס בסוף השבוע הוא רק ההתחלה. אין מצב בעולם שהם גומרים עונה עם פחות מ-20 הפסדים, וגם אם כן, זה לא ממש משנה. מקסימום גמר המערב, וגם זה לא בטוח. את הכסף - כפי שנאלצתי בפעם המי יודע כמה להסביר לבורוכוב (מה לעשות, הבנאדם מתפרנס מלחטוף מכות בראש) - סופרים במדרגות הפלייאוף.

אצל ההיט הסיפור הפוך, כמובן. אחרי פתיחה כל כך חלשה, הם יכולים רק להשתפר. אולי עדיין לא בשבועיים-שלושה הקרובים, אבל חכו עוד טיפה. שלא יהיו אי הבנות, יש לי כרטיס חבר במועדון השמחים לאידם של לברון, ווייד והחברים, וכל הפסד שלהם מתקבל בשביעות רצון רבתי. עם זאת, קשה שלא לחכות לימים בהם הם ישחקו הרבה יותר טוב. גם זה יהיה מעניין, ויפה שכך.

מה עוד? הלייקרס כמובן. חרף ההפסד ביוטה בשבת בבוקר, מאוד משמח לראות שאין שום נפילות מתח או ירידה במוטיבציה אצל קבוצתי האהודה. פאו גאסול פשוט מדהים, ועושה רושם שממשיך להשתפר ממשחק למשחק. גם למאר אודום טוב מאוד, קובי הוא קובי וכרגיל לא מוכן לוותר על שום משחק, דרק פישר עדיין סוחב לא רע, ואם הגענו למצב שמאט בארנס קולע 5-5 מהשלוש, זה ממש לא סימן טוב לשאר הקבוצות בליגה. הבעיה היחידה הנראית לעין, היא הפיכתו של רון ארטסט לגרסה גברית של אמא תרזה. הלו, לא הביאו אותך כדי להיות שקט, עדין וחייכני ליריב. בשביל זה יש את לוק וולטון. נא לעבור לאלתר חזרה למוֹד של הילד הרע, תודה.

וישנו גם שאקיל. לא יודע כמה מכם עוקבים כמוני באדיקות אחרי מעלליו של האיש הגדול, למרות, ואולי בגלל שהוא לובש השנה את מדי היריבה השנואה מבוסטון, אבל עד עכשיו הוא פשוט טוב פלוס, ומדי פעם גם למעלה מזה. בגיל 74, או לפחות כך זה נראה, שאק מספק - תרתי משמע - 10.5 נקודות, יותר מ-63 אחוז מהשדה, כמעט 55 אחוז מהקו (55 אחוז! שאקיל!!), 6.5 ריבאונדים, והכל בפחות מ-22 דקות לערב. אבל עזבו את כל המספרים. האיש נע על המגרש באופן שמזכיר ימים יפים מאוד בעברו. אם הוא ימשיך בקצב הזה, הולך להיות שמייח, בתנאי שהוא לא עוזר לירוקים לקחת אליפות, כן?

חוץ מזה, ניו אורלינס נהדרים, אורלנדו על הכיפאק, וגם יוטה, דאלאס ואוקלהומה בסדר גמור. בסקרמנטו בינתיים, ממשיך עומרי כספי להעמיד מספרים סבירים ביותר, אבל הקבוצה עצמה כל כך לא דומה לכלום, כך שיש תקווה אמיתית שבערוץ הספורט יפסיקו לשדר אותה ויתרכזו בקבוצות שאשכרה משחקות כדורסל. בסך הכל, מצבנו בהחלט משביע רצון לשלהי נובמבר. לא ננסה אפילו להכחיש זאת.

shaharhermelin@gmail.com