4 לילות ברומא. זוג בלי ילדים. כלומר עם, אבל הם נשארו בבית עם הסבתא. מעיל ומטרייה הם פריטי חובה ברחובות. קריר עד קר. איטלקית מכל עבר. קשה ליפול במסעדות, אבל איכשהו בצנועות ובצדדיות הכי טעים. אנשים לבושים כמו שצריך, לא חאפרים כמוני. היה מצוין. הופתעתי עד כמה מהר אפשר לאבד קשר לכדורסל, אבל בשום שלב לא הרשיתי לעצמי שזה ישתלט עלי לגמרי. המעיל, למרבה העצב, שוב בארון. מי יודע מתי ייצא משם.

טו מאץ' אינפורמיישן בפיסקה אחת, אה? ככה זה כשנהנים.

קצת סדר, אם ככה. והיות שבכדורסלע מדובר, היידה – ישירות לענייני הכדורסל.

בעצם, הממממ וכחכחכח גם יחד, לא היה כדורסל. מחשבות על ביקור במשחק ביתי של לוטומטיקה לא יצאו לפועל, יען המנוולים שיחקו בבאמברג בשבוע שעבר. לא פגשתי ברחוב שום פוצ'קה כזה או אחר. כלום.

אם היה סימן לספורט, הוא בא, כצפוי, מהביפ. באיירן מינכן התארחה בעיר למשחק בגביע האלופות. וכמה שרומא גדולה, כשמבלים שעות על גבי שעות ברחובות קשה שלא להיתקל באוהדים, בצפירות, בחבורות. לרגע חטאה רעיית הנשיא כשהעלתה בתמימות מחשבה להצטייד בזריזות בשני כרטיסים ולהתייצב באצטדיון כצופים נלהבים, או אפילו סתם אדישים. לכאורה, פסגת השאיפות: האשה שלך מציעה לך לראות משחק ביפ בינלאומי שלקוח מהרמות הגבוהות ועוד כזה שהיו בו חמישה שערים, קאמבק מ-2-0 לניצחון 2-3 ודרמה ועניינים.

אבל היי, אני מייצג כאן גישה, האין זאת? קו אנטי-ביפ ברור ועקרוני ומתמשך. נחלצתי מההצעה והמשכתי לצעוד הלאה בויה נאציונאלה בואכה המדרגות הספרדיות, כיכר ונציה או מה שזה היה.

זאת לדעת, דיל קבוע בינינו: היא מדריכת הטיולים, זו שמסתובבת עם המפות, ההצעות וגם ההחלטות לאן הולכים. אני? תפקידי לשמש קולב, מתלה לתיק ומטרייה, בשעה שהיא מתגלגלת ברוב חן לעבר עוד חנות אופנתית. כי הרי אף פעם אין לדעת – אולי דווקא המגפיים האלה יתאימו.

אבל רגע – כדורסל.

הכדורסל ברומא הסתכם בזה: מאוחר בלילה הראשון שלי ברומא, נזכרתי פתאום שהיה משחק בין בני השרון למכבי אשדוד. חשבתי שיכול להיות מעניין לדעת איך זה נגמר, אבל זה לא היה מספיק חשוב כדי להפר את ההחלטה שלא לקרוא עיתונים, לא לגעת במחשב ואפילו לא להדליק טלוויזיה (לא שהיו מדווחים על התוצאה בחדשות חצות בערוצים האיטלקיים).

במשחקים בין ג"ג הפקות ואירועים בע"מ לאריס סלוניקי ובין סביליה להפועל ירושלים נזכרתי רק ברביעי בבוקר. על מכבי נגד ויטוריה לא חשבתי עד מאוחר מאוד בחמישי בלילה. על סקרמנטו וכספי בכלל לא, גם לא על מחזור הלאומית או הנשים. היה בזה משהו מרגיע ומשחרר, ודאי ביחס למישהו שעסוק במרבית העניינים האלה ביומיום.

אבל בכל זאת, אי אפשר להתנתק לגמרי. הספר המעניין של ג'ים קלהון, "התשוקה להוביל", ליווה אותי והתקדמתי בו לאורך הנסיעה מעמוד 26 ועד 116 או משהו, כל פעם קצת. לא יודע מתי הפעם הבאה שאמצא שקט נפשי מושלם כל כך כדי להמשיך ולקרוא בו בלי הפרעות. אגב, ב-116 העמודים הראשונים הוא הספיק להזכיר פחות או יותר את כל השחקנים המרכזיים ששיחקו תחתיו בקבוצות האליפות של קונטיקט ב-1999 ו-2004. מריצ'רד המילטון ועד אמקה אוקאפור, מחאליד אל אמין ועד בן גורדון. בינתיים, אף מלה על דורון שפר ונדב הנפלד. מצד שני, מי יודע: יש עוד 150 עמודים בערך עד לסיום.

והיה עניין חוברות הכדורסל. כאילו מדובר באיזו נסיעה שלי מטעם מעריב ב-1997 או משהו, לא הרפיתי גם הפעם ויצאתי בשלל רב: חמש חוברות כדורסל חדשות, שלוש מהן מוקדשות בעיקר לכדורסל האיטלקי והאירופי, שתיים עוסקות ב-NBA. סיפור של 17 יורו הכל ביחד. נסבל, סביר. ככה שבלי כדורסל ממש אי אפשר. או אולי בעצם המשפט הנכון הוא זה: אחרי כל כך הרבה שנים של עיסוק בתחום, נזקקים יותר מ-4 לילות ברומא כדי להתנתק לחלוטין.

רומא פנטסטית. החלקים ההיסטוריים בה ממלאים את הנפש. וילה בורגזה, הוותיקן, כל הארמונות והכנסיות והטירות והכיכרות והמזרקות עם העיטורים והפסלים והאמנות. והכל נגיש ובאמצע כל רחוב שני. אירופה. אבל על זה תוכלו לקרוא בכל מדריך שיחור כזה או אחר, או שאולי יש כבר סדרות חדשות ומעודכנות יותר מזה (כאמור, מלאכת ההובלה מחוץ לידיי ומתוך בחירה מוחלטת, לא החזקתי מדריך כזה ביד שנים).

לעומת זאת, מצאתי את עצמי עסוק במשחק טיפשי-משהו, שיוצא לנו להיתקל בו מפעם לפעם גם כאן, בכדורסלע-האתר. מי דומה למי, מי מזכיר את מי. בדרך הזו גיליתי כפילים של חנה לסלאו, בילי מוסקונה, רינו צרור, ג'יימי לי קרטיס, ג'ון לית'גו ותחזיקו חזק – סר ש. הרמלין בכבודו ובעצמו.

אכן כי כן, במרחק לא רב מקרית הוותיקן המרשימה עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ, נתגלה לפתע כפיל של הסר כשהוא מגלגל עגלת תינוק במרץ. תיפח נפשי, שתי טיפות מים.

זה היה רגע גדול אחד. חצי שעה אחר כך, בסמטה צרה מעבר לגדות נהר הטיבר (האם הקיסר טיבריוס נקרא על שם הנהר, או שמא נקרא הנהר על שם הקיסר? אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת) – גיליתי את שחשקה נפשי זה מספר שנים. הקסטה האיטלקית! זו עם הבדיחות המאוירות סטייל הבזוקה שלנו, שחרוטות על הביסקוויט.

שני ביסקוויטים וביניהם גלידה בשלושה טעמים, שמעניקים טעם דומה לשל טירמיסו. מוכר המכולת הזקן לא ידע יותר משלוש מלים וחצי באנגלית, אבל מהר מאוד תפס את העניין ולבקשתי שלף שתיים כאלה, יורו וחצי לאחת. אחחחח, התגעגעתי לקסטות האלה מאז ימי דייויד ריברס ודומיניק ווילקינס בבולוניה-העיר ב-1998, או משהו כזה, עת בלסתי שם 15 לפחות בשהותי בת השלושה ימים אור סו.

מה עוד ככה, ברומא-הכרך, שלא כותבים במדריכים? הידעתם שיש ברזיות פזורות ברחבי העיר, שהמים זורמים מהן כל הזמן בלי הפסקה, ואנשים נעצרים לשתות ואפילו מגיעים לשם עם בקבוקים וממלאים? חלום רטוב בישראל.

הידעתם שבניגוד מוחלט להדר ולפאר של מבנים כמו הקולוסיאום או הקאפלה הסיסטינית, או כל פיאצה שנייה בעיר, יש יותר מדי הומלסים על המדרכות? ושהפארק בו נמצאת וילה בורגזה הוא אחד הנעימים ביותר שיצא לי להיות בהם בחיי? ושסמארט, המכונית הקטנטנה, הולכת ותופסת נתח-נתח בשוק המכוניות שם?

הידעתם שגדודי פקיסטנים פלשו או הוברחו איכשהו לרומא ומוכרים סחורות מכל הבא ליד? אין אזור תיירותי אחד שהיינו בו, מבלי שעטו עלינו פקיסטנים חמושי מוצרים. פעם הם מוכרים מטריות, פעם צעיפים, פעם משחקים מצפצפים או מאירים, פעם חגורות מעור מזויף או מציתים או ארנקים או תיקים. רק פקיסטנים. מישהו משלם כנראה הרבה כסף למישהו, כדי להחזיק את כל הלא חוקיים האלה ברחובות הבירה של איטליה, ועוד באופן כל כך גלוי ואקטיבי.

השיא היה ביציאה ממוזיאון הוותיקן. מקום מדהים, כן? לא נכחיש זאת כלל ועיקר. הנוצרים האלה, שיהיו בריאים, לוקחים לסיבוב שנמשך זמן ארוך מאוד. ובסופו של יום, עוד ציור מופלא של רפאל ועוד אחד של מיקל אנג'לו ועוד ישו צלוב – כמה אפשר? אחרי שעה וחצי ורגליים כבדות, וירידה במדרגות המתעקלות שלא מסתיימות, הגענו סוף-סוף החוצה. ליציאה. בחוץ ירד גשם. ומי חיכה לנו שם, כאילו היינו אלן אייברסון וזוגתו שנוחתים בשדה התעופה של איסטנבול בפעם הראשונה? פקיסטנים בלי סוף, צצים כפטריות עם הגשם ומנסים למכור מטריות. זה היה רגע חזק, לא נכחיש זאת.

רגע נוסף בכיכובו של אחד הרוכלים האלה הגיע בסמוך למדרגות הספרדיות, אזור ידוע עמוס בתיירים. ניגש אחד הפקיסטנים (כולם דומים מאוד במידות או שרק נדמה לי, על אף שאינני?) הגיש שלושה שושנים לרעיית הנשיא ומכר לה איזה לוקש בנוסח "הנה פרחים יפים לגברת היפה" – העיקר שתיקח. זו, מופתעת, הגישה את ידה מתוך אינסטינקט ואחזה בפרחים. אולי באמת חשבה שיש מתנות חינם בחיים האלה.

בסופו של דבר, היינו שם במסגרת חגיגות 40 לגברת. אין לי בעיה לקנות לה 100 פרחים, כן? אבל לא מתאימה ההשתלטות הזו, ההידחפות בכוח. שבו בשקט אתם. נרצה לקנות מכם פרחים? נקנה.

אבל ההוא דחף שלושה פרחים, היא לקחה ומאותו רגע והלאה הוא כרכר סביבי כדי לקבל תמורה. "תן לי משהו, בחייך, משהו קטן". המשכתי ללכת כעוס-משהו בניסיון להתעלם מהמטריד, אבל הוא לא הירפה עד שחיטטתי ומצאתי בארנק מטבע של שני יורו. הנקניק רצה יותר. סירבתי. הוא ניגש לרעיית הנשיא ולקח ממנה פרח אחד בחזרה.

התאמינו? אידיוט כזה. נורא, נורא הסיפור הזה עם הפקיסטנים. מאות רבות היו שם. אולי אלפים. העיר מוצפת, וכל יום יש להם משהו חדש להציע. כמעט בלתי אפשרי להתחמק.

איי, איי, איי – היו ימים יפים ברומא ולילות אף יותר. הגלידה האיטלקית היא משהו-משהו כידוע, וגם הפעם הרביצותי היטב כהנה וכשמה גביעים עם טעמים אליליים. בנוסף ובאופן מסורתי, כל ארוחה נשיאותית באיטליה מסתיימת בגרסת הטירמיסו של המסעדה הספציפית עוד מתקופת ביל וונינגטון, ריקי מורנדוטי, לאורו בון, אוגוסטו בינלי ויורה זדובץ' בבולוניה-העיר בתחילת התשעים.

יש עוד המון לספר, למשל שאלווין יאנג משחק העונה עם תמאר סליי בונציה-העיר וקלע בשבוע שעבר 39 נקודות ב-33 דקות בניצחון הביתי על אימולה (77-80), כולל שלשת ניצחון. תצלום נאה כרפאל ב"סופר באסקט" השבועי הנאה כשלעצמו ליווה את הסיקור. אגב, גם חביב הסיפרה הנודע, ג'ייסון וויליאמס, חי ונושם היטב בליגה הזו. הרביץ 21 נקודות, הוריד 11 ריבאונדים וחטף 5 כדורים בניצחון החוץ של אודינה על ורונה 74-75. קוראים לו שם ג'יי ג'יי וויליאמס, ולא רק ג'ייסון. פספסנו משהו לגביו כשהיה כאן, אה?

טוב, ענייני ליגה איטלקית שנייה בפעם אחרת. ומפה לשם יום קצר היום, שלל משימות ומטלות וצריך לחתוך עניינים ולהתקדם. איכשהו, החיים הרגילים שוב משתלטים על הכל. החופשה מרומא קיפלה רגליים ופינתה את מקומה.

עניין אחרון לסיום: המבטא. המבטא המצלצל הזה. עלה כאן פעם נושא הניגון האיטלקי בסיומות של מלים. המשיכה הזו של מלים, יו נואו.

אפילו כשהם אומרים YES, יוצא להם מין YESSE.

אתמול במין צירוף מקרים נדיר, בגינת השעשועים ברמת גן-העיר, שעה שתומרינגו סטאר הרביץ מבחר ביצועים, שיחקו שלושה ילדים קטנים מאיטליה בלוויית אמם ומעט עברית בפיהם. אכן כי כן, מאיטליה הרחוקה הגיעו לכאן. מה רבה היתה תדהמתה של אחת הילדות כאשר גילתה את הכיתוב ROMA על חולצתו החדשה של תומרינגו.

לא יודע בדיוק מה הסיפור שם, אבל האמא מאיטליה ולפחות לאחת הבנות יש שם ישראלי – אפרת. אולי התחתנה עם איזה רמת גני או משהו, הם חיים בעיקר שם ובאו לתפוס קצת שמש כאן.

בקיצור, הגדולה, בת 5 נניח, הזהירה את אחותה הקטנה ליד המגלשה: אפרת-ה, אפרת-ה, לאט-לאט-ה!

לא נכחיש זאת: אחרי כמה ימים צפופים באיטליה, היה נעים לשמוע את הניגון הנעים הזה מתגלגל עד לגן השעשועים הסמוך ללשכה הנשיאותית.