אפתח בגילוי נאות.
ובכן, אינני סובל את ענף הביפ בכללו. משימה של צפייה בת 90 דקות באוקסימורון הנקרא "כדורגל ישראלי" בלי להירדם באמצע, היא בלתי אפשרית עבורי ממש כמו, נניח, לנצח את בורוכוב-קראטוב בתגרת רחוב, כן?
אבל על אף כל האמור, חולשה אחת יש לי בענף הביפ, ואינני מסוגל להתגבר עליה.
פוטבול קלוב ברצלונה.
לא משנה כמה שאנסה לברוח מכך, תמיד אשאב להביט כמהופנט במעלליהם של מקבילות הביפ של רוביו ונבארו.
רבות ניסיתי להסביר לעצמי את התופעה, ובמהלך הזמן אף פיתחתי תיאוריה משל עצמי כדי להצדיק זאת.
בארסה לא משחקת את משחק הביפ. היא משחקת כדורסל. אמנם זה על דשא, עם חוקים של ביפ, אבל היא משחקת כדורסל. כך, ממש כך.
בקיץ האחרון אף קיבלתי חיזוק נשיאותי לקו המחשבה הזה שלי. קרלס פויול נגח כדור לרשתה של נבחרת גרמניה האומללה בחצי גמר המונדוביפ, והנשיא מיהר להכריז קבל עם ואתר כי לא נגיחה לשער הייתה זו, אלא דאנק מהדהד. עד כאן הגילוי הנאות.
ובכן, מה לחולשותיי הסודיות ולכדורסלע?
לדעתי, בתוך אי אילו שנים, קבוצת הביפ של בארסה תגרום לעולם כולו להבין עד כמה הענף הזה הוא חלול וריק מתוכן. הנני ואסביר: ביום שני נערך, כידוע לכולנו, הסופר קלאסיקו. בארסה-שלנו מעכה את יריבתה המדרידאית בתוצאה שאיש לא חלם עליה, וכל זאת באמצעות כלי נשק פשוט ויעיל עד אימה: הנעת כדור מרגל לרגל והחזקה בו (בספרדית קוראים לזה טיקי טאקה, מושג נאה כרפאל).
לאחר המשחק שמעתי אינספור פרשנים כאלה ואחרים המסבירים את הגאוניות שבפשטות, או את הפשטות שבגאוניות, או וואטאבר. או כפי שהסביר שליימ'ה (איש הביפ היחיד המותר לציטוט בכדורסלע): "ברצלונה החזיקה את הכדור אצלה, אז לריאל לא היה עם מה לשחק, עם מה ישחקו? לא היה להם כדור, לא היה".
גאון, שליימ'ה. גאון.
ובכן כי כן, אם יורשה לי לחזות את העתיד, כך הוא יראה.
בארסה תמשיך לשחק בשיטה הזו.
בארסה תדרוס לאורך זמן את עולם הביפ.
קבוצות יתחילו לחקות את בארסה.
משחק הביפ יהפוך להיות כזה, שהקבוצה שזכתה ראשונה בכדור, נשארת איתו לאורך כל המחצית.
מישהו יקום ויאמר: "חלאס חבר'ה, ככה אי אפשר".
ואז, כמו במפולת שלגים, תגענה ההצעות בזו אחר זו:
"בואו נגביל כל התקפה בזמן",
"בואו נקטין את המגרש",
"אם כך, חייבים לצמצם את מספר השחקנים",
"בואו נחליט שאסור להחזיר כדור אחורה מהחצי, אם כבר עברו אותו".
חדי העין שביניכם ודאי שמו לב למגמה המסתמנת. ענף הביפ יקרוס לתוך עצמו בתרועה רמה, או בקול דממה דקה, למי אכפת. העניין הוא שבתוך אי אילו שנים מעכשיו מלבד כמה משוגעים לדבר באנגליה או בברזיל, אף אחד בתבל לא יזכור שפעם שיחקו פה ביפ. האם יש סיכוי שהפנטזיה הפרועה הזו תתגשם?
.
אם נחיה, נוהג לומר כבוד הנשיא, סביר להניח שגם נראה.