ידיד ממיאמי, שלצורך העניין נקרא לו ס', אוהד מושבע של ההיט מיום הקמתם, ביקר לאחרונה בארץ. זה קרה מיד אחרי שהקבוצה החלה, כנראה, להתחבר ולהיראות קצת פחות כמו שכונה וקצת יותר כמו מה שציפו ממנה. כששוחחנו, התמקדה השיחה, מטבע הדברים, במה שעבר ועובר על ההיט. ניסיתי למשוך את הדברים לכיוון המקצועי-חברתי, אבל הוא חתך אותי אחרי עשר שניות. "הכל שטויות", הוא אמר, "אם אתה שואל אותי, הסיפור האמיתי הוא חוסר ההקפדה של ווייד ולברון על האמונות הטפלות שלהם".

מאחר שמצד אחד - הדברים נשמעו לי הזויים ותלושים למכביר, אולם מצד שני - חובב גדול של אמונות טפלות של אחרים אנוכי, ואף עסקתי בנושא גם כאן באתר - ביקשתי הסברים והבהרות. "אף אחד לא דיבר על כך באופן רשמי, כמובן", פתח ס' ואמר, "אבל תדע לך שאני לא היחיד שחושב שבתוך כל הבלגן הגדול של פתיחת העונה, עם ההפסדים הבלתי צפויים וכל הסיפורים עם המאמן ואסיפות השחקנים המיוחדות, שכחו שני המגה-סטארים שלנו משהו שאסור להם בשום פנים ואופן לשכוח - את הריטואלים הקבועים שלהם לפני משחקים ו/או במהלכם".

וכאן החל ס' בהסבר ארוך יחסית, שבמהלכו נזכרתי שכבר נתקלתי בעבר במידע הזה, אולם לא בכזה פירוט. הנה עיקרי הדברים: "נתחיל מדוויין ווייד, שיצר קשר ישיר, אמיץ והדוק בין המספר 3 שהוא לובש, לבין האמונות הטפלות שלו. אין לי מושג מה קדם למה, המספר או הטקסים, אבל העובדות הן שהקטע שלו ביום של משחק - זה לעשות שלושה דברים בכפולות של שלוש. זה מתחיל בשלוש עליות מתח על טבעת הסל, ממשיך בשלושה מסטיקים, לא יותר ולא פחות, שהוא מכניס לפיו - אחד בזמן החימום, אחד לפני תחילת המשחק ואחד לפני תחילת המחצית השנייה - וחוץ מזה, הוא חייב לגמור במהלך הערב שלושה בקבוקי 'גטורייד'. כל סטייה הכי קטנה מהרוטינה, ויש לו, ולנו, בעיה".

"לגבי לברון, לפני שהוא הגיע למיאמי הכרנו כולנו רק את טקס השלכת אבקת הגיר לאוויר, אבל אז למדנו, דרך כל מיני פורומים ברשת, שיש לו עוד אמונה מאוד חשובה. הטענה היא, שלחבר ג'יימס יש לחיצת יד מיוחדת ואישית לכל אחד מחברי הקבוצה, ולפני כל משחק הוא חייב לבצע את כולן, אחרת הוא 'לא מגיע לרמת השלווה הרצויה' או משהו כזה. האמת היא, שאיש מחבריי לא הצליח להוכיח את העניין הזה ממעל לכל ספק, אבל סביר להניח שיש בכך יותר משמץ של אמת".

"ככל הנראה", המשיך ס' במונולוג הנלהב שלו, "הגיעו האנשים למסקנה שאסור לתת לשום דבר להפריע לטקסים הקבועים שלהם, ומכאן והלאה נסללה הדרך להצלחה. כל הפרשנים יכולים מצדי להמשיך ולדבר עד מחר על התחברות, על דבק כזה או דבק אחר, אבל לדעתי זו ורק זו היא הסיבה האמיתית".

"כל מה שעוזר לך לעבור את היום בשלום ולהישאר (?) שפוי (??), מקובל עליי", הספקתי לענות, בטרם אץ לו ס' לדרכו. חשבתי שבזאת הסתיים העניין, אולם בדרך מקרה, כשחזרתי הביתה כבר חיכה לי מייל מלואיס, חברי אוהד הניקס והעו"ד המצליח (בסדר הזה, כן?). לואיס, מהאחרונים שאפשר לומר עליהם שדוגלים באמונות טפלות, התוודה בפניי שמאז שהניקס נכנסו לרצף חסר תקדים של ניצחונות, הוא וחבריו מקפידים על אותו סדר יום, אותו תפריט ואותם בגדים, שהיו מנת חלקם ביום בו לדעתם התחיל הרצף.

"אני יודע מה אתה בטח חושב עליי ועל זה", הוא כותב, "ואין לך מושג איזה בעיות זה יוצר לי מבחינת כביסה ודיאטה, אבל כמו שכבר אמרו רבים, גדולים וטובים ממני: You don't fuck with a winning streak. ורק כדי שתראה שיש הרבה יותר תמוהים מאיתנו בליגה, אספתי בשבילך כמה דוגמאות, עליהן אולי טרם שמעת:

"קווין דוראנט, למשל, מתפלל לפני כל משחק את אותה תפילה יחד עם אמו, ומיד לאחר טקס הצגת השחקנים, מניח לסירוגין את רגליו על שולחן המזכירות, פורם את שרוכי נעליו ואז קושר אותם שוב.

"כריס פול, לפני כל משחק, אומר את אותה תפילה, מאזין לאותם שירים, אבל גם חייב לגעת באותו עוזר אפסנאי או משהו כזה. אחרת, האיש פשוט לא עולה לפרקט.

"ולסיום, השמועה אומרת שקווין גארנט, ועימו עוד מספר שחקנים בסלטיקס, פשוט חייבים לאכול כריך של חמאת בוטנים וריבה לפני כל משחק. איך לימדת אותי להגיד: Blee ayin hara".