נייט מקמילן היה שחקן NBA לגיטימי ומעלה, וזקף לזכותו לא מעט דברים שמאוד הערכתי אצלו. ראשית, האיש הוא יליד צפון קרוליינה, המדינה בה כדורסל הוא הדת השלטת, בעוד הדת השלטת היא כדורסל. שנית, היתה לו קריירה נאה במכללות, ועוד באותה מדינה ממש, במדי צפון קרוליינה סטייט. שלישית, את כל תריסר שנותיו ב-NBA, במהלכן שותף בכמעט 800 משחקים, הוא עשה בשורות קבוצה אחת ויחידה, סיאטל, וגם זה לא דבר נפוץ מדי במחוזותינו ומגיע לו על כך קרדיט.
והכי חשוב, הוא ידע לשחק. על פניו, המספרים שהשיג לאורך שנותיו בליגה אולי לא הכי מרשימים בעולם - 5.9 נקודות, 6.1 אסיסטים, ארבעה ריבאונדים, שתי חטיפות ושני איבודים ב-25.7 דקות לערב - אבל האיש היה גארד מצוין, ובעיקר שומר אדיר. תעיד על כך העובדה, כי פעמיים ברציפות (94', 95') הוא נבחר לחמישיית ההגנה השנייה של הליגה, כאשר בשני המקרים - מי ש'גזל' ממנו את המקום בחמישייה הראשונה, ולעניות דעתי הלא קובעת לא בצדק, הוא מוקי בליילוק מאטלנטה (איש לא עירער על בחירתו של הגארד האחר, גארי "הכפפה" פייטון). בשאר העונות, לא ממש היה למקמילן סיכוי מול אושיות הגנה כדניס ג'ונסון ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים ג'ו דומארס, מייקל
קופר, אלווין רוברטסון וגם אחד בשם מייקל ג'ורדן, אבל עדיין - שומר גדול הוא היה. לא פחות.
חוץ מזה, מקמילן השיג במהלך הקריירה ארבעה טריפל-דאבלים תמימים, שזה נאה ביותר כשמדובר בליגה כל כך קשה, ועוד לגארד. היו לו גם אי אלה משחקים עם למעלה מ-15 אסיסטים (כולל שיא של 25 בעונת הרוקי שלו) ועוד כהנה וכהנה מספרים יפים ומרשימים. רוצה לומר, בצדק רב עשו לו הסוניקס כבוד, והוציאו לגמלאות את מספר 10 שלו. מה שמגיע, מגיע.
גם לאחר פרישתו ממשחק פעיל, נשאר מקמילן נאמן לסוניקס, ובמשך חמש עונות תמימות שימש כמאמן הקבוצה, לפני שקיבל על עצמו את תפקיד המאמן הראשי של פורטלנד, משרה בה הוא נושא עד היום. ועדיין, כל הרקורד המרשים הזה לא עומד לו מול פאשלה רצינית ומתמשכת, אותה, למרבה הצער, הוא לא מצליח לתקן, ואשר מרגיזה ומתסכלת אותי ברמות קשות.
הוא לא נותן מספיק קרדיט לרודי פרננדז.
על פי הספירה האחרונה, משחקים (או לפחות רשומים) ב-NBA יותר מ-50 אירופאים. בין אלה ניתן למנות כוכבי-על כדירק נוביצקי, פאו גאסול וטוני פארקר, "סתם" שחקנים טובים מאוד עד מצוינים כאנדריי קירילנקו, בוריס דיאו, אנדראה ברניאני, גוראן דראגיץ', ארסאן איליאסובה, לואל דאנג ורבים אחרים, וגם לא מעט נערי פוסטר. מכל הרשימה הנכבדת הזו, אין אחד שהייתי רוצה לראות חזרה באירופה כמו רודי-חמודי.
בסדר, גם אני קראתי את כל הידיעות ושמעתי את כל השמועות על כך שלפרננדז נשבר מהבלייזרס, ועל זה שהוא מת להצטרף לברצלונה. יופי. השורה התחתונה היא, שהוא עדיין בפורטלנד, ובמקום שאנחנו נקבל בכל שבוע שתי הופעות מלאות (טוב, לפחות 30 דקות למשחק) של אחד השחקנים הכי מלהיבים שצמחו ביבשת ב-20 השנה האחרונות ואחד האהובים עליי מאז ומעולם - הוא מבזבז את רוב זמנו על הספסל של הבלייזרס.
פחות מ-18 דקות למשחק. זה מה שמקבל פרננדז העונה ממקמילן, וגם זה מחולק לכמה וכמה פרקי זמן קצרים ומעצבנים של שש דקות כאן, ארבע דקות שם, במהלכן הוא רושם שבע נקודות ו-1.6 בריבאונדים ובאסיסטים. סֶה טוּ. הנה, אור ליום שבת הוא אפילו זכה לפחות מזה, 13 דקות בקושי. מצד אחד, אני לא אומר שבקבוצה בה משחקים כגארדים גם ברנדון רוי, אנדרה מילר ו-ווסלי מת'יוס - רודי חייב מבחינה מקצועית להיות על המגרש 40 דקות כל ערב. מצד שני, אני לא יודע בדיוק מה הסיפור שם, ואם אמנם הכל מקצועי, או שלעניין יש גם צדדים, איך נקרא להם, חברתיים. מצד שלישי, מה כל זה מעניין אותי בכלל? אני רוצה לראות את רודי משחק. נקודה.
לכן, יוצאת מכאן הקריאה לראשי הבלייזרס לשחרר לאלתר את רודי מכל התחייבויותיו. במקביל, מתבקש החבר פרננדז להתאפס על עצמו, להתגבר על כל המכשלות הכלכליות, החברתיות, הביורוקרטיות או מה שזה לא יהיה, להיפרד לשלום ממקמילן ומה'רוז גארדן' בפורטלנד, ולשוב לאלתר אל צדו השני והידידותי יותר של האוקינוס האטלנטי. זו ממש לא חייבת להיות ברצלונה. מצדי, גם ריאל מדריד, בדאלונה (הוֹם סוִויט הוֹם), סיינה, אולימפיאקוס, צסק"א או הפועל יקנעם/מגידו זה בסדר גמור. העיקר שיחזור למקום בו נוכל לצפות בו שמח וטוב לב. מקום, בו ייראה שוב כמו בן 25 וחצי במלוא אונו, ולא כמו פנסיונר מותש. שוב לאירופה, רודי. דווקא נחמד פה, תשאל את נבארו.
shaharhermelin@gmail.com
|
