לפני ימים אחדים נקלעתי, שלא באשמתי, למשחק כדורסל באחד ממחוזות הליגה לילדים באזור גוש דן רבתי. ממש לא התכוונתי. ענייני עבודה כאלה ואחרים הביאו אותי בסמיכות לאולם בו התנהל המשחק, ולמשמע הקולות החלטתי להציץ לכמה דקות. ככה זה. בדיוק כמו שאנשים מסוימים לא מסוגלים לעבור ליד חנות נעליים בלי לקנות משהו, או לפחות להסתובב איזה חצי שעה בין המדפים, אין מצב שאעבור ליד משחק כדורסל ולא אתעכב לפחות למספר דקות.

כשנכנסתי, המשחק כבר היה בעיצומו. באולם נכחו משהו כמו 50 איש, רובם הורים כמובן, שהפגינו מעורבות אינטנסיבית שעוד נחזור אליה. אבל בשלב הראשון, התרכזתי בנעשה על המגרש. אז ככה: שתי קבוצות בסגלים מלאים, פלוס מאמנים (אחת מהן אף הצטיידה בעוזר מאמן), פלוס מנהל / יו"ר / אפסנאי, פלוס תלבושות מדוגמות - זו בלבן וזו בכחול. רוצה לומר, תנאי פתיחה נאים בהחלט.

הרמה המקצועית? זה כבר עניין אחר. מתוך שנים עשר או ארבעה עשר שחקנים שהיו על המגרש במהלך שהותי באולם, זיהיתי אולי שניים בעלי פוטנציאל אמיתי. אולי. אני מניח שזה המצב בלא מעט משחקים ברמות האלו, אבל לא זה מה שהפריע לי. המאמנים, אצל רבים מהם מתחילה הבעיה, לפחות לעניות דעתי הלא קובעת. אני משוכנע שכבר התייחסתי פעם לדברים גם כאן, אבל בכל מקרה, ומאחר שהמשחק בו צפיתי שב וחידד את הנושא, מן הראוי להציגו שוב.

בקבוצה הלבנה, ספרתי חמישה תרגילי התקפה שונים. אצל הכחולה - ארבעה. הלבנים, מקפידים על שמות עבריים לתרגיליהם, בעוד הכחולים כבר ב-"five up, two down" וכאלה. אבל מה מעניינים מספר התרגילים של כל קבוצה והשמות שבוחרים להדביק להם, כאשר שמונים אחוז מהילדים לוקים באופן בולט ביותר ביסודות המשחק?

מאז ומעולם שיגע אותי הדבר הזה. המאמנים מתרוצצים על הקווים וצורחים על מצ'-אפ זון, הֶלפּ אֶנד רִיקַאבֶר, טרנזישן-אופנס וכן הלאה, וכל אותו זמן השחקנים שלהם לא מסוגלים לכדרר ביד החלשה גם אם חייהם יהיו תלויים בכך, שלא לדבר על זריקה נכונה לסל, קליעת ניתור, סגירה לריבאונד, מסירות נורמליות ושאר התנועות הכי בסיסיות בהגנה ובהתקפה. שום כלום וכלום שום. באמת, מי צריך לבזבז זמן אימונים יקר על יסודות? העיקר שהכדור יילך בסוף לוויק-סייד.

עם מה כן התעסקו כולם? עם השופט. היה אחד כזה. בחור צעיר ולחוץ, שכל שריקה שלו, בין אם נכונה ובין אם שגויה, וחלק גדול מדי מהן היו שגויות, זכתה לעליהום מצד כל אנשי הקבוצה נגדה שרק, וכמובן מצד תומכיהם ביציע. לא מכיר את השופט הזה, אבל לא הייתי מהמר עליו כאחד מבכירי השופטים בעתיד. לו הייתי מסקר את המשחק עבור כלי תקשורת רשמי, הייתי אומר שהוא לא שלט במשחק. בינינו, היה שם אחד הדברים הכי קרובים לאנרכיה שראיתי בשנים האחרונות.

הפרדוקס הידוע של איגוד השופטים טוען, שאם הדבר היחיד שקובע היה רמתם המקצועית של השופטים - רבים מהם היו מוצאים את עצמם בבית כבר מזמן. מצד שני, אם אכן כך היה קורה - מי היה שופט את המשחקים? איך אמר פעם אחד מבכירי האיגוד: "אני לא צריך שופטים, אני צריך שורקים. העיקר שיהיה מי שיעביר את המשחקים". כך זה אכן נראה, ולא רק במשחק הזה.

נעזוב רגע את השופט. נכון שהוא היה חלש מאוד מבחינת הדיוק ובעיקר מבחינת השליטה, אבל זה ממש לא תירוץ להתנהגות המבישה של המאמנים ומנהלי הקבוצות, שכמובן הקרינה מיד על השחקנים. בתוך משהו כמו שבע דקות ספרתי עשרה מצבים שחייבו עבירה טכנית, ועוד שתי התפרצויות כל כך בוטות וחצופות, שהעונש עליהן היה חייב להיות הרחקה. כמובן שלא אצל השופט הזה. הוא, מצדו, העדיף להזהיר את המאמנים והשחקנים "פעם אחרונה" לפחות חמש-שש פעמים, ובשאר המקרים סתם התעלם, ואיפשר לבלגן הכללי להימשך ולהתעצם.

אבל הגרועים ביותר היו חלק מההורים. אני לא צדיק, ולא טלית שכולה תכלת, ומאות פעמים בחיי מצאתי את עצמי צועק על שחקנים, מאמנים, שופטים, פרשנים ומוכרי נקניקיות ביציע. מעולם, אבל מעולם, לא הייתי קרוב לזוהמה שיצאה מהפה של כמה מהם. חבל לבזבז אפילו שורה אחת של סייבר-ספייס על ציטוטים, אבל האמינו לי שהרפרטואר שלהם לא נפל במאום מזה של יציעים מאוד מסוימים באיצטדיונים מאוד מסוימים בענף-שאין-לנקוב-בשמו. גועל נפש טהור ומזוקק. אגב, לא רק כלפי השופט. גם שחקני היריבה, במיוחד אלה שהעזו לבצע עבירה על הבן יקיר להם, ואפילו המאמן של קבוצתם - חטפו מאותם הורים על בסיס קבוע ודוחה.

"זה הכל עניין של חינוך", אמרה פעם אמי ז"ל, שנתקלה בכמה הורים כאלה כשבאה לעודד אותי בימיי בליגת הנערים, "יכול להיות שהם עצמם קיבלו חינוך טוב, אבל מה שווה הכל אם זה מה שהם מעבירים הלאה? לא מעניינות אותי סיבות כמו אופי, חוסר שליטה, רצון לשחרר אגרסיות או כל דבר אחר. אם המבוגרים לא משמשים דוגמה חיובית לילדים - איך נוכל אחר כך לדרוש מהילדים להתנהג אחרת?".

יצאתי מהאולם תוך שאני מסכם לעצמי מה היה לנו שם: מאמנים שמתעלמים מלימוד יסודות אך לעומת זאת מקפידים להשתולל ולהתבכיין, רמה מקצועית נמוכה למדי, שופט חלש, כמעט אנרכיה במגרש פלוס כמה הורים נטולי חינוך ביציע. אני יודע שלא תמיד ולא בכל מקום התמונה נראית כך, אך באותו רגע נתון, באותו אולם בגוש דן, מצב הענף מעולם לא נראה לי מבטיח יותר. יש למה לצפות.

shaharhermelin@gmail.com