לא מדובר במשהו חדש, או באירוע נדיר במחוזותינו. כבר שנים על שנים שהריטואל חוזר על עצמו באלף ואחת וריאציות ולמעשה - כמעט בלתי אפשרי להימנע מלהיתקל בו על בסיס יומיומי באחד מכלי התקשורת, ובדרך כלל ביותר מאחד. ועדיין, בלתי אפשרי מבחינתי להתרגל לעניין הזה, והוא מסוגל לעצבן אותי ברמות גבוהות במיוחד: הפרובינציאליות בה אוהבים ללקות כתבים ועורכים במדורי הספורט השונים.

מי שמנסה להתבונן מהצד בתופעה, יכול בקלות להגיע למסקנה שלדעת אותם אנשים, הדבר היחיד, או הראשון במעלה, שמעניין אותנו, הצרכנים, היא הנקודה הישראלית בידיעה הרלוונטית. כאילו כל שאר התוצאות וההישגים, מעניינים וחשובים ככל שיהיו, בטלים בששים לעומת מה שעשו כוחותינו, אפילו אם הם לא עשו כלום.

ה-NBA הוא כמובן דוגמה מצוינת ומתמשכת, בזכות, או שמא בגלל עומרי כספי. ברחבי הליגה יכול להתקיים מחזור מרתק, מלא בדרמות, הפתעות ואולי גם עימותים חזיתיים בין מיאמי לבוסטון או בין הלייקרס לסן אנטוניו, ועדיין - הכותרות ביותר מדי כלי תקשורת תהיינה משהו בסגנון "כספי קלע 3 בהפסד ה-274 ברציפות של הקינגס".

נשאלת השאלה: מתי, אם בכלל, יבין מישהו שכספי הוא כבר לא אִישוּ. הבנו את הפואנטה. הוא שחקן NBA לגיטימי, לפחות בקבוצות מסוימות, שסביר להניח שיסיים עונה עם ממוצעים של בין שמונה ל-12 נקודות, ארבעה ריבאונדים ושני אסיסטים. בתנאי שייתנו לו לפחות 20-18 דקות. העניין הוא, שהוא משחק באחת משתי הקבוצות הגרועות ביותר בליגה, שההגדרה "שכונה" עושה עימה חסד בלתי יתואר, ושהבעלים שלה מאוד ישמחו לשלם לכם אם תואילו להגיע ולעודד אותה באחד ממשחקי הבית.

פשוט לא ייאמן כמה שידורים חיים מבזבז ערוץ הספורט על הבדיחה הזו מצפון קליפורניה, וכמה אנשים עדיין סבורים שנוכחותו של כספי היא סיבה מספקת להתעלם כמעט לחלוטין ממשחקים אחרים, למעט אזכור תוצאה ואולי קלע מוביל במי מהקבוצות. לא כולם נוהגים כך, כמובן, והריני להתנצל בפני אלה שממש בסדר, כל עוד מקצים להם מספר אינצ'ים ראוי, אבל רבים, רבים מדי, נסחפים בזרם הכללי והפרובינציאלי.

כאשר מדובר בליגה בכירה כמו ה-NBA, או להבדיל - בישראלי שמשחק בקבוצה שולית, ו/או בליגה שאין לרובנו המכריע שום עניין בה - מילא. באמת קשה להניח שהליגות בפולין, צ'כיה ואפילו צרפת מרתקות אליהן המוני חובבי כדורסל ישראלים. אבל כאשר מדובר ביוון, ובמיוחד בספרד, הליגה המרתקת והטובה באירופה, אפשר וצריך לבקש מעט יותר ריספקט. צ'רלטון, למשל, הרימו את הכפפה, ולמרות חזרתם ארצה של ליאור אליהו וטל בורשטיין, מקפידים על סיקור ראוי ביותר של הליגה, כולל משחקים מרכזיים וסיכומים, בלי להתמקד דווקא ברביב לימונד, נאמר. וזה נאה, ואף ראוי לחיקוי.

אנחנו כאן בעיקר בענייני כדורסל, אבל רוב כלי התקשורת, למרבה הצער, ממש לא. יעידו על כך כל אנשי הענף-שאין-לנקוב-בשמו באנגליה, בלגיה, קפריסין או מזרח-טימור, שכל פִּיפּס בעניינם עושה כותרות כאילו מי יודע מה קרה, בין אם שיחקו, ובין אם המגרש היחיד שהם רואים הוא זה המיועד לבית החדש שלהם. אין, וכנראה גם לא יהיה מה לעשות עם העובדה הזו, פרט מלדפדף הלאה.

גם כוחותינו בענפים כמו כדוריד וכדורעף מקבלים שורה פה שורה שם, ואולי במקרה שלהם זה בסדר כי לולא זה מי היה בכלל יודע על קיומם, אבל דומה ששיא הפרובינציאליות, לפחות בחודשים האחרונים, נשבר השבוע בסיקור אליפות העולם בבריכות קצרות בדובאי. נכון, היה שם סיפור גדול עם הקשיים שהערימו המארחים על המשלחת הישראלית, החל ממתן ויזות, וכלה בניסיון המגוחך לא לקרוא למדינתנו בשמה המלא והמפורש, פלוס כל ענייני האבטחה המוגברת וכן הלאה. אין ספק, סיפור-סיפור, שהצדיק לחלוטין את העיסוק הנרחב בו.

העניין הוא, שכבר ביום הראשון של האליפות הסתדרו כל העניינים ונשארנו עם השחייה עצמה. בסדר, אז גל נבו, עמית עברי, גיא ברנע וחבריהם הגיעו להישגים יפים מאוד, כולל תשעה שיאים לאומיים, גמר אחד וארבעה חצאי גמר. אין ספק שמגיעים להם כל הסופרלטיבים בהם זכו, אבל עם כל הכבוד - מבחינת הספורט נטו הישראלים ממש לא היו הסיפור באליפות הזו, מה שלא הפריע כמובן לרוב המוחלט של כלי התקשורת להתעלם באלגנטיות ממשחים בהם לא השתתפו ישראלים, או במקרה טוב להזכירם במלה וחצי.

שיא השיאים, לעניות דעתי הלא קובעת, נרשם ביום שני בבוקר בעיתון שפעם היתה לו מדינה. כ-300 מלה הקדיש העיתון ליום הנעילה של התחרויות בדובאי. 300 מלה שכולן, אבל כולן, בענייני המשלחת הישראלית, האבטחה והעובדה שדגל ישראל התנופף לו בבריכה ביום הנעילה, בדיוק כמו דגליהן של שאר 150 המדינות. הדגלים, זוהי האינדיקציה היחידה מבחינת העיתון לכך שלמעשה היו בדובאי עוד כמה נבחרות חוץ מזו שלנו.

לא תמצאו שם אף מלה על ראיין לוכטה, האמריקאי המדהים שנכון לרגע זה לא נופל בכלום ממייקל פלפס, שסיים את האליפות עם שש מדליות זהב ואחת מכסף (ובסך הכל יש לו באליפויות האלו כבר 21 מדליות, שיא כל הזמנים) וגם שבר שני שיאי עולם. גם אם תחפשו בנרות, לא תאתרו שום אזכור לספרדייה הנהדרת מירייה בלמונטה-גרסייה (שלוש זהב ואחת כסף), לרֶבֶּקָה סוני האמריקאית (שלוש זהב במשחי החזה), לספרינטרית ההולנדית המצוינת בעלת השם המדליק ביותר באליפות, רֶאנוֹמִי קְרוֹמוֹוִּידִיוֹיו, לסזאר סיילו הברזילאי, השחיין המהיר בתבל נכון להיום, או למי מבין אינספור חבריהם, שתרמו לאליפות איכותית מאין כמוה. בושה, חרפה וכלימה, ואף הרבה יותר מכך.

גם כלי תקשורת אחרים התמקדו בישראלים, או לכל היותר הזכירו את לוכטה ואולי עוד מלה וחצי. אז כוחותינו זה חשוב מאוד, ולפעמים גם מעניין, אבל הגיע הזמן שלפחות במקרים מסוימים נצא מדל"ת אמותינו ונבין שהם לא העיקר, או לפחות לא הדבר היחידי. גם אם לא מדובר בעוד טורניר בִּיפ מרכזי אליו אין סיכוי שנגיע.

shaharhermelin@gmail.com