אתמול זה סוף סוף קרה, זימון ליום מיונים של חדשות ערוץ 2. מה אגיד, היה שווה. הגענו בשתיים לאולפני JCS כל החבר'ה שאך בעוד מספר שעות יהפוך כל אחד מאיתנו מידיד לאויב, ורק חבורה מובחרת של אומרי הן תישאר לאחר שענן התופת יתפזר. בשעה 14.15 שילב נהג הטרנזיט הילוך ויצאנו לעבר מבואותיה של העיר הקדושה.
לי באופן אישי קשה היה שלא להיזכר בפעם האחרונה שבה דרכה כף רגלי באולפן צילומים של רשת תקשורת ותיקה.
חולפים על פני בית הנתיבות.
זה קרה בגיל שבע עשרה, האולפן היה רוממה, ערוץ 1. איזה כיף היה להיזכר שעה שעברנו ליד עוד מחלף שנבנה על ידי בעלי מהלכים.
אז, שנה לפני הצבא, הגענו בהסעה שלושה. נכנסנו לאולפנים אחר כבוד. אני מניח שלכל אחד עברה אז בראש המחשבה: "נראה שכולם כבר ברחו מפה". בפעם ההיא, בגיל 17, עשיתי חיל והצלחתי יפה. קשה היה לחכות לראות מה יצא מהפעם הנוכחית.
המתח, או המתח הגדול. עוד מכונית ועוד מכונית, עץ ירוק שנשבה בקסמי הקיץ שעומד השנה איתן.
יושבים בטרנזיט השחוק כה רבים שכבר היו בעולם שאליו אני רוצה להיכנס, כאשר ירד אור אחרון.
כאשר נכנסנו סוף סוף בשערי המתחם שבו ידע משה נוסבאום את ימיו הטובים ביותר, מעולם לא הייתי בטוח יותר שאני רחוק ממטרתי כאשר עמדתי ממש לצידה. שם בהרי ירושלים.
מוט ההילוכים הועבר לאות P, דלת הנוסעים נפתחה אחר כבוד. אעמוד באתגר? ומי מבטיח בכלל שענייני יהיו בראשה של אשת המבחן הממושקפת.
דף המבחן הראשון מחולק לכל מי שמצא מקום. שוקי מהרצליה מסדר את כוס הקפה, לי מוציאה עיפרון. המתח, או המתח. המבחן מתחיל. אם אעבור אותו, ציון דרך.
שלב ראשון, שאלות ידע כללי, 18 נכונות מעשרים סך הכל. עברתי בהצלחה. שלב שני, מבחן בקיאות באתר. הצלחה חלקית. שלב שלישי, תרגום ועריכה. קטע באנגלית, תרגם, ואז, ערוך אותו לכדי מאתיים חמישים מילה. גם כן הצלחה חלקית.
יוצאים החוצה אל פינת הקפה. בעוד כעשרים דקות נחזור אל חדר הישיבות ונקבל את ההודעה. חלק ימשיכו, וחלק יאלצו לפנות את המקום.
אני מכין קפה ולוגם אותו במהירות האפשרית, "שמור על האמונה" אני לוחש לעצמי, גם אם הסיכויים כסיכוייה של אמה בובארי.
לא ייאמן! שמי נקרא שני ברשימת אלה שממשיכים. עשיתי זאת. ציון דרך ראוי. דינמיקה קבוצתית בואי אלי.
מתחילים, אני מציג את עצמי, שמי, תחביביי, רזומה רלוונטי. לו היה חוזה בדבר אדם בלתי תלוי אני מניח שהיה אומר: "ראוי".
משימה ראשונה: בוחרים ידיעות לכותרות, שלוש מתוך שש. יוסי ממושב בצרה מתחיל, כמו אדם זקן וקירח שכבר ראה את כל מה שאפשר לראות בתחומיה הבטוחים של החומה הטובה, הוא אומר: "דני חייט".
יוסי מנתב בארסיות חיננית את הקבוצה אל עבר שאיפותיו שלו להצליח, רגע לפני גיל המשברים, להגיע אל הקצפת שהוא מחפש כל חייו. ולא מוצא.
אני עוד אומר את שלוש הכתבות "שאני הייתי שם". אין סיכוי, יוסי אולי לא יגיע אף פעם אל עבר לפתן שאיפותיו, אבל בכל מה שנוגע לדיני קבוצה, האיש כראשון המלכים. משימה שנייה. משימה שלישית כבר לא תהיה, כי יש בחמש הסעה.
יורדים אל המתחם של אלה שזה עתה נכנסו בפעם הראשונה, אני פונה לאשת הטלפון ומבקש להירשם, היא עונה לי: "פשוט עלה על הטרנזיט".
נסיעה רצופת תהיות יוצאת משערי ההר בשעה 17.00 בדיוק. הטרנזיט חולף בפעם האחרונה על פני הפונדק שהיה כנר לרגליו של איש מוזיקה גדול מארץ ניכר.
האם השפיל האתגר את עיניו או שמא יצא כשידו על העליונה?
מגיעים לתל אביב, הטרנזיט עוצר לצד אסופת המרצפות המרופטת, רגלי השמאלית דורכת ראשונה, רגל ימין תבוא אחריה, וכעת נותר רק לקוות.
היום קיבלתי את בשורת איוב. בלי הסברים, בלי דברי תוכחה. מספר שורות שחורכות את הלב.
ולמקבלת ההחלטות (אכנה אותה ט') אני יכול לומר רק שהייתי יכול לעשות את העבודה טוב ככל האחרים ואף יותר.
או במילותיו המדויקות של איתן "קפטן" הוק שעה שעומד הוא לפני הבדיקה הסופית, דקות ממש לפני הטיסה המיוחלת לעולם האחר:
Just remember that I was as good as any, and better than the most
