את המשחק בין אשקלון לגלבוע/גליל יצא לי לראות רק בהבזקים - דקה פה, שלושים שניות שם. ככה זה כשהשידור נופל בדיוק על השעה בה הנסיכות מתארגנות לשינה, ובמקביל צריך לענות לקולגות מארה"ב, שטרם הפנימו את מהות העניין הקטן הנקרא "הפרשי שעות", או יותר הגיוני הפנימו אבל זה ממש לא מעניין אותם.

בשורה התחתונה, המקסימום שראיתי ברצף היו הדקה וחצי האחרונות. הבנתי את העניין, שמחתי בשמחתם של הגימ"ל-גימ"לים ועברתי הלאה לעניינים בוערים אחרים. למחרת בבוקר, לעומת זאת, התאחרה אחת הפגישות שלי, כך שהיה לי לא מעט זמן לקרוא על המשחק, ואף לעיין בצורה מעמיקה יותר בבוקס-סקור. מבין כל השורות והמספרים, זינק לו נתון אחד והתבלט מעל כל חבריו.

דגן יבזורי זרק לסל עשרים ושלוש פעם.

הנה זה שוב במספרים: 23 זריקות מהשדה. 6 מ-12 לשתי נקודות ו-3 מ-11 (!) לשלוש, שהסתכמו בשיא עונתי של 21 נקודות תמימות. שחור על גבי לבן. 23 זריקות ב-35 דקות, משמע, זריקה כל דקה וחצי, וזה בקבוצה בה משחקים גם ארבעה אמריקאים פלוס גל מקל. אם לחדד את הנקודה, יבזורי זרק יותר מגל מקל ומקלינטון יחד, ורק זריקה אחת פחות מכל מה שצברו קרטר, ווילקרסון, גרין וקוז'יקרו.

מבחינת הממוצעים השנתיים, מדובר בנתונים חריגים מאוד מבחינתו של יבזורי. קפיצה מהירה לאתר המינהלת חושפת, כי ב-11 המשחקים האחרים בהם שותף עומד הממוצע שלו על פחות משמונה ניסיונות זריקה לערב, וכי רק במשחק אחד נוסף, בבית מול מכבי אשדוד, ניסה דוּגי את כוחו מהשדה יותר מעשר פעמים (14-7, מתוכן 9-4 לשלוש). ואז מגיע המשחק באשקלון, והוא יורה כאילו היה מינימום דורון ג'מצ'י או אמיר כץ בימיהם הטובים. 23 זריקות, מתוכן 11 לשלוש. אפילו אחת לא פחות.

וזה נאה מאוד בעיניי, ואפילו מצוין. כבר מזמן הגיעה השעה שתקום קבוצה בליגת העל, ותאמר לעצמה: היי, יש לנו גאנר בסגל, ועוד ישראלי, למה לא נשחרר את המושכות קצת, וניתן לו רישיון מעט יותר נרחב לירות? נכון, הוא יודע לשמור (כמעט שתי חטיפות למשחק), וגם להוריד ריבאונדים כשצריך (תשעה נגד אשקלון), והוא גם מוסר טוב ובכלל - קורא משחק לא רע. אבל בינינו, במהותו האיש הוא ידית, נכון? נכון, אז שיזרוק.

כמה ישראלים כאלה כבר יש לנו בליגה הבכירה פרט ליבזורי? אם זכרוני הרעוע אינו מטעה אותי, מקסימום ארבעה. משה מזרחי, שרון ששון, יהוא אורלנד ומאז שהואיל להצטרף לנבחרת אני מקבל לצורך העניין גם את דייויד בלו. מבין החמישה, ובהתחשב בבאים לפניהם בהיררכיה של קבוצותיהם - מוויל סולומון, דרך לי ניילון, אייזייה סוואן, סידור העבודה של מכבי וכל השאר - ליבזורי יש את הסיכוי הטוב ביותר להפוך לגאנר מוביל. אם רק יתנו לו, כמובן.

לכן, יוצאת מכאן היום קריאה כפולה. ראשית, לליאור ליובין ולברק פלג: מקלינטון, ווילקרסון, קרטר וגרין זה נחמד מאוד, מקל, קוז'יקרו וגם גוני יזרעאלי לכשיחזור זה עוד יותר טוב, אבל תנו לעם קצת יותר יבזורי. גם מבחינת דקות משחק, גם מבחינת קרדיט ובעיקר מבחינת רשיון לירות ללא שום דין וחשבון לאף אחד. לעניות דעתי הלא קובעת, גם אתם וגם אנחנו נרוויח מהעניין בצורה שווה.

ובקשה נוספת, מיבזורי עצמו: אשריך וזכית במשהו שרבים אחרים רק חולמים עליו, לא תוציא ממנו את המקסימום? קבוצתיות זה נפלא ונהדר וחשוב, אבל ברגע שאתה רואה לעשירית שנייה אור יום, אל תשכח מה אמר פעם (להבדיל אלף אלפי הבדלות) אחד מבכירי הסנגורים הפליליים בישראל, כשנשאל אם אין לו נקיפות מצפון בעת שעליו להגן על מי שעליו להגן. "המצפון שלי נקי", אמר אותו פרקליט, "פשוט מפני שאני לעולם לא משתמש בו". שוּט דוּגִי, שוּט!

shaharhermelin@gmail.com