יומני היקר,

שמע בדיחה: אחד נכנס לספורט'ס-באר בקליבלנד, ורואה מישהו יושב ושותה, ולידו כלב לבוש בגופיה של הקאבלירס. פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, הכלב מתחיל ליילל. מה זה יללות - ממש בכי קורע לב. מה קרה לכלב? הוא שואל. 'טייגר' הוא אוהד שרוף של הקאבס, משיב הבעלים, הרגע דיווחו שהקבוצה הפסידה אז הוא עצוב. שמע, לא ראיתי דבר כזה בחיים, אומר האיש, איך 'טייגר' מגיב כשהקאבס מנצחים? אין לי מושג, אומר בעל הכלב, הוא אצלי רק חצי שנה.

כן-כן, אני יודע שזו בדיחה ישנה מאוד, אבל מה לעשות שהיא עדיין הכי עדינה ותרבותית מבין אלו שמספרים עלינו עכשיו? אפילו בעונה שעברה, כשעדיין נחשבנו לקבוצה רצינית וניצחנו משחק אחרי משחק, אמרו עלינו משהו בסגנון "יופי, לפחות יש 12 איש שנהנים בקליבלנד", אז עכשיו? אחרי שהפסדנו 4,185 משחקים רצוף? זה מתסכל, זה מביך, זה עצוב, ובעיקר - זה לא מגיע לי.

לא עובר יום, יומני, בלי שאני שואל את עצמי איך זה קרה לי. הרי הגעתי לכאן בסך הכל כדי לעזור ללברון לקחת אליפות. זה הכל. לא השליתי את עצמי שאני הולך להיות כוכב, לא ייעדתי את עצמי לשום דבר, חוץ מלהיות חלק מכוח העזר, שישבור סוף-סוף את הקללה של קליבלנד, יביא אליפות ויוריד ללברון את הקוף מהגב (קוף? מינימום גורילה שניים-וחצי מטר, אבל עזוב את זה עכשיו. לא לשם כך התכנסתי).

היה נחמד, באמת שהיה. לברון, שאקיל, אילגאוסקאס, ורז'או, מו וויליאמס, דלונטה ווסט. אחלה קבוצה. פתחתי בחמישייה כל העונה, שיחקתי לא רע, היו קטעים בחדר ההלבשה עם שאק, ממש בסדר. אז לא הלך לנו בפוסט-סיזן, מה לעשות? הסלטיקס לא פראיירים, כמו שאתה יודע, וחוץ מזה - קורה במשפחות הכי טובות שמפסידים סדרת פלייאוף.

האמנתי שנוכל לעשות את זה השנה, אבל אז מה עושה לברון המניאק? בורח לו לשמש של פלורידה. אחריו, עוד כמה עכברים מרכזיים בורחים מהספינה ומוצאים לעצמם קבוצות: אילגאוסקאס השפוט רץ אחרי לברון למיאמי, שאק מנסה בכוח, תרתי משמע, לגרד עוד טבעת עם הסלטיקס, דלונטה גם נעלם איפשהו ולמי לא נשאר? לאנתוני פארקר המסכן. כי הרי מי ייקח אותי, עוד מעט בן 36 ועם חוזה לא ענק, אבל גם לא קטן של 3 מיליון דולר בשנה?

אז אני תקוע בקליבלנד, יומני, על כל המשתמע מכך. להגיד על המקום הזה שהוא חור, משמעותו להעליב את כל החורים באשר הם. לא רק שאין כאן כלום, החל מאוקטובר קר כאן שזה לא ייאמן. כמה קר, אתה שואל? בוא נאמר שאם רק הייתי מצליח להרגיש את הביצים שלי, הייתי יכול לומר לך אם הן קפאו או לא.

וישנו גם העניין הזה של הכדורסל. הרי לשם כך אני פה, אחרי הכל. הבעיה היא, שהכדורסל לא פה. חוכמה גדולה, עם מי בדיוק הם רוצים שיהיה כדורסל: ג'יי ג'יי היקסון וג'מאריו מוּן, או ראמון סשנס וכריסטיאן איינגה? לא רוצה להעליב אף אחד, אבל קאם-און, מאן, זה NBA פה או איזו פאקינג ליגת פיתוח?

אני בסך הכל נותן עונה סבירה: כמעט 30 דקות לערב (למה מי ישחק, אתה?), כמעט תשע נקודות באחוזים קרוב לסבירים, שלושה אסיסטים, שלושה ריבאונדים. באמת שלא רע. אבל מה כל זה שווה אם אנחנו לא מסוגלים לנצח אפילו את נבחרת הבנות של בית הספר היסודי ע"ש אמא תרזה?

זה מה שהורג אותי, יומני. עזוב את העובדה שקליבלנד זה אין דה מידל אוף נו-וור, עזוב את הקור או כל דבר אחר: אני לוזר? אני? אנתוני פארקר, מגדולי האימפריה הצהובה בכל הזמנים, האיש שניצחון הוא שמו האמצעי, ששנה אחרי שנה קרע לגזרים את אירופה וריסק לחתיכות את הליגה הישראלית. אני, שקברתי את צסק"א בלי למצמץ? אני, שעוד לפני שחזרתי ל-NBA הראיתי לטורונטו מאיפה משתין הבייס-ליין פול-אוויי? אני לא מסוגל לנצח משחק? הלא זה כמו שתגידו למישהו ששימון מקפיד לישון רק בפיג'מה אדומה.

לא עובר יום, יומני, בלי שאני מקבל אי-מיילים ש"משתתפים בצערי" משארפ, מבורשטיין או מחברים אחרים ממכבי. בדרך כלל מדובר בתמונות שלהם בבגדים קצרים על החוף, או בלינקים לאחד מהמשחקים שהם ניצחו ב-30 או 40 הפרש. חברים, עאלק. מה שכן, זה גורם לי לחשוב לאן צריכות להיות פניי מועדות בעונה הבאה. קשה לי להאמין שבמכבי יילכו עליי, אבל היי שמעתי על עוד קבוצה בישראל שתשמח להחתים מספר 2-3 סביר, שיש לה חוף ים ושהיא מנצחת מדי פעם. ידוע לך במקרה מה הטלפון של אקוניס?

shaharhermelin@gmail.com