"אנחנו לא מחפשים לברון ג'יימס או קובי בראיינט. אנחנו מחפשים לואיס אמונדסון, אנתוני טוליבר או סי. ג'יי ווטסון. מישהו שיוכל לקבל בצעדים הראשונים דקות משחק שמתאימות לשחקן ה-12 בקבוצת אן.בי.איי ואחר כך אולי יתקדם ויהפוך לשחקן התשיעי ואז, יום אחד, יוכל גם להיות שחקן חמישייה שם" (בראד ג'ונס, לשעבר מאמן יוטה פלאש).

אם לא שמעתם על בראד ג'ונס או על יוטה פלאש, זה רק כי יש פה עסק כנראה עם אחד מסודות הספורט השמורים ביותר בארצות הברית. ואולי כי ליגת הפיתוח הרשמית של האן.בי.איי, זו שנקרא לה מעתה והלאה די-ליג או סתם ליגת הפיתוח, יושבת תחת ההגדרה "ליגות קטנות" שתופסת גם לגבי עשר ליגות כדורסל אחרות ברחבי המדינה. מי שיגיע למשחק בליגה הזו ויצפה לראות כוכבי אן.בי.איי בפעולה עלול להתאכזב. אבל מי שיתאים עצמו למציאות וינסה לעוף בדמיון שנתיים-שלוש קדימה ולחפש את השחקן הבא שעשוי להשתלב שם יפה, יכול ליהנות. בטח כשאפשר למצוא כרטיסים במקומות לא רעים בכלל תמורת 10 או 15 דולר למשחק.

תחשבו על זה ככה: מדובר בבית גידול ובחממה דינמיים במיוחד שמטרתם לשרת את האן.בי.איי. כמעט לכל קבוצה בעולם יש מאגר כישרונות זמין. במקומות מסוימים קוראים לזה בית ספר לכדורסל, במקומות אחרים מחלקת נוער. אלא שבמקרה הזה מדובר בליגה שלמה שמתופעלת בעיקרה על ידי ליגת האם המקצוענית, ותפקידה לספק צרכים כאשר העיקרי שבהם הוא לקבל לידיה שחקנים לא מלוטשים ולהחזיר אותם יעילים יותר. על הדרך היא משמשת כמוקד בידור נוסף לכל המשפחה, כמו שהאמריקאים אוהבים להדגיש, בערים שהכדורסל המקצועני לא הגיע אליהן.

העסק עדיין מתפתח. כרגע ישנן 30 קבוצות באן.בי.איי ורק 16 בליגת הפיתוח, וכל קבוצה קטנה משרתת שתי גדולות, לפעמים גם שלוש. יום יבוא והמספרים יתהפכו: כדי ליהנות באמת מהפירות ולהגדיל את הסיכוי לאתר שחקנים שיועילו להן קבוצות האן.בי.איי ירצו לבחור מבין 30 קבוצות ואולי יותר. כל פרנצ'ייז ירצה קבוצת פיתוח משלו ואפילו תחת בעלותו. סימנים בשטח כבר יש. עוד נגיע לזה.

הבסיס לכל העניין פשוט: עשרות שחקנים שלא מצאו מקום באן. בי.איי מוותרים על הצעות מרחבי העולם, ונשארים בקרבת מקום כדי להיות מוכנים וזמינים לקריאה. זו יכולה לבוא בכל רגע ומכל מקום והם מקפידים לשחק את המשחק. כלומר, לשמור על רעב מתמיד, להיאבק תמידית בתוך סביבה תחרותית ולעיתים גם אנוכית ולדגור על החלום כדי שלא ידעך. הם צריכים להיות בכושר טוב בכל רגע נתון ולהצטיין בליגה שכוללת 50 משחקים בעונה רגילה ואחר כך גם סדרות פלייאוף. כל זה על פי חוקי האן.בי.איי ובמימון שלה, ומול עיניים בוחנות של מיטב הסקאוטים והג'נרל מנג'רים מקבוצות הליגה. זו ליגה שיש בה דראפט, יש בה משחק אולסטאר, קבוצה שלה משתתפת בליגת הקיץ המפורסמת בלאס וגאס לצד סגלי קבוצות אן.בי.איי. יש אפילו תחרותיות ובתשע שנות קיומה הוכתרו כאלופות שמונה קבוצות שונות (ולידיעת הקורא שמעון מזרחי, בחלק מהשנים הוכרעה האליפות במשחק אחד). אפילו הסכם שידורי טלוויזיה ברשת כבלים ארצית הושג באחרונה.

בכל עונה גדל מספר האזעקות שהגיעו מלמעלה: בעונת 2006/07 היו רשומים ביום פתיחת עונת האן.ביי.איי 35 שחקנים בעלי עבר בליגת הפיתוח. המספר צמח ל-44 בשנה שלאחר מכן ול-60 ב-2008/09. בשתי העונות האחרונות היו 63 שחקנים כאלה. ובפלייאוף 2009, למשל, אותרו 49 שחקנים בסגלי הקבוצות שהגיעו לפלייאוף האן.בי.איי, 17 מהם שיחקו בדי-ליג עוד באותה עונה.

נשמע טוב מדי. חייב להיות איזה קאץ' והוא אכן קיים: מקבלים שם חרא משכורת. מדברים על מספרים שנעים בין 18 ל-24 אלף דולר לעונה. כל קבוצת חרטא מחוץ לארצות הברית משלמת הרבה יותר. מצד שני, אם אתה באמת רוצה להיעלם בצרפת, ארגנטינה או יפן תמורת כסף טוב יותר כשאף אחד לא יראה אותך במשך עונה שלמה - זו בהחלט אופציה, קום ולך. ובאמת, ישנם כאלה שהולכים. כנראה שהשאיפה שלהם להיות חלק מהליגה הטובה בעולם לא חזקה מספיק.

המאפיין הבולט ביותר בליגת הפיתוח הוא התנועתיות והדינאמיקה. הליגה קמה ב-2001 כשהיא כוללת שמונה קבוצות שהתרכזו בדרום-מזרח המדינה במקומות כמו ג'ורג'יה, וירג'יניה וצפון קרוליינה, אבל רק ב-2005 החליטו דייויד סטרן ואנשיו לקחת עניינים ברצינות ולהפוך את הליגה מחסרת טעם למדי לכזו שתשמש בית גידול עבור ליגת הכדורסל הכי פופולארית בעולם, עם חוקים וכללים ותקנות כמו שיודעים לחוקק שם. אפילו נתנו לה שם קליט:

NBA D-LEAGUE, כשה-D היא קיצור ל-DEVELOPMENT. נכון להיום משחקות בה 16 קבוצות עם שמות קצת מצחיקים, זה נכון, כמו ניו מקסיקו ת'אנדרבירדס שמשחקת בעיר אלבוקרקי, או פורט וויין מד-אנטס (יענו, נמלים קריזיונריות) מאינדיאנה, והן מחולקות לשני מחוזות כאשר הליגה נודדת לכיוון מערב כמעט מדי שנה; כיום ישנן תשע קבוצות במערב ורק שבע במזרח. למעשה, לא נותרה אף קבוצה מבין המייסדות ויותר מזה: אין אפילו קבוצה אחת שפועלת ברציפות משנת ההיווסדות של הליגה ועד היום. קבוצות נפתחות, קבוצות נסגרות, ואלו שפועלות ברצף הן בדרך כלל בנות שלוש, ארבע או חמש עונות לכל היותר. באופן כללי החץ לצד שמה של הליגה ומעמדה מראה למעלה.

אם להיות מדויק ולהתיישר על פי ההיסטוריה בתי גידול וחממות לליגות הבכירות היו נהוגות עוד קודם בבייסבול ובהוקי קרח האמריקאי, אבל לא בכדורסל. היום, חמש שנים אחרי המהפך, הדי-ליג מצויה בתנופה מתמדת ומקיימת את תפקידה: להציף מתוכה יותר ויותר כישרונות לחללית האם. ואגב, לא מדובר רק בשחקנים אלא גם במאמנים, שופטים, מאמני כושר, אנשי מנהלה ושיווק, שמתנסים למטה ומוזנקים למעלה. כמעט כל שופט חדש שהגיע לאן.בי.איי מ-2002 ועד היום, למשל, הוא בעל ניסיון בליגת הפיתוח. 20 אחוז משחקני הליגה כיום הם כאלה שעברו בדי-ליג בעבר. ואם קבוצת אן.בי.איי מחפשת עובד חדש למחלקת מכירות המנויים שלה לקראת עונה חדשה, היא יודעת לאן לפנות ורוב הסיכויים שגם תמצא.

הליגה מתרחבת בהדרגה וצוברת תאוצה לעומת ליגות אחרות מסוגה ברחבי ארצות הברית. זה קורה בעיקר כי רמת הכישרון וחסות העל של האן.בי.איי, שמספקת שחקנים באופן מסודר ועל פי הגדרות קבועות מראש, הופכות אותה למרכזית ורצינית יותר. ישנן כמובן סיבות נוספות: יותר ויותר בעלי עסקים ברמה הלוקאלית, מתוך ה-NBA ומחוץ לה, מגיעים למסקנה ששילוב בין תרומה לקהילה וענף ספורט תחרותי שיכניס אקשן לעיר הוא הדבר הנכון מבחינתם. קבוצת די-ליג היא פיתרון עבור ערים שאין בהן כדורסל ברמה גבוהה. לאן.בי.איי יש אינטרס להתרחב, להגדיל שיתופי פעולה, להביא את הליגה לכל בית, להעניק לשחקנים מקומיים הזדמנות לשחק קרוב למקום מגוריהם ולהיחשף. זיכיונות לקבוצות חדשות, שמוערכים כיום בסדר גודל של כרבע מיליון דולר, ניתנים לא פעם בהתאם ליכולת של העיר להציע מתקן כדורסל ראוי שיענה על הקריטריונים. בערים מסוימות שהאן.בי.איי מעוניין להגיע אליהן הרעיון נופל עוד לפני שהוא עולה בגלל לוח זמנים בעייתי: לא תמיד אפשר לדחוס באולם אחד פעילות של קבוצת הוקי קרח גברים, כדורעף מכללות לנשים, כדורסל מכללות לגברים והשד יודע מה עוד, ולצד כל אלה גם קבוצה חדשה מליגת פיתוח.

בבסיס כל העניין עומדים שיתופי פעולה בין קבוצות האן.בי.איי לקבוצות הדי-ליג, ומודלים שונים של בעלויות על קבוצות. דאלאס מאבריקס, למשל, פתחה העונה שיתוף פעולה ראשון עם קבוצת פיתוח חדשה, טקסס לג'נדס, שפועלת קרוב-קרוב בעיר פריסקו ושייכת באופן פרטי לג'נרל מנג'ר של דאלאס, דוני נלסון. על פניו זה האידיאל: שתי קבוצות באותה מדינה, הזדמנות נוחה לבכירים לצפות בשחקני קבוצת הבת על בסיס קבוע ותנאים טובים גם לשחקנים שינועו על הציר שבין נקודה א' לנקודה ב' לאורך העונה במקום לחרוש את ארצות הברית כולה. נקראת לדגל? הופ ואתה שם. הוצבת למשימת השתפרות בקבוצת הבת? עלה על מונית. לטווח ארוך, ככה בדיוק אמורה להיראות שיטת החסויות בליגה כולה. מעבר לזה, אגב, זו טקסס לג'נדס היא הקבוצה היחידה שיש לה מאמנת. ננסי ליברמן, שחקנית עבר מהגדולות שהו לארצות הברית. משחק בה עכשיו ג'סטין דנטמון, שחקן הפועל עפולה בעונה שעברה ומלך הסלים של הליגה כאן.

להבדיל מדאלאס וטקסס לג'נדס שלומדות להכיר זו את זו בחודשים אלה ממש, ישנן קבוצות אן.בי.איי שמקיימות קשר ארוך ורצוף עם השותפות שלהן זה מספר שנים ברציפות. וושינגטון וויזארדס משמשת כמועדון הגג של דאקוטה וויזארדס שנה חמישית, וכך גם מינסוטה טימברוולבס וסו פולס סקייפורס. דטרויט פיסטונס ואינדיאנה פייסרס עובדים שנה רביעית ברציפות עם פורט וויין (ההיא עם הנמלים), וכמותן יוטה ג'אז עם יוטה פלאש ושיקאגו בולס עם אייווה אנרג'י. סקרמנטו קינגס עושה עונה שלישית עם קבוצת הבת רינו ביגהורנס, מבלי שעומרי כספי דרך בה אפילו פעם אחת. הבעלות על כל קבוצות הדי-ליג שמוזכרות כאן נמצאות בידי אנשי עסקים פרטיים.

לעומת זאת, ישנו מודל אחר של בעלות שיצא לדרך ב-2006 כאשר לוס אנג'לס לייקרס והבעלים שלה, ג'רי באס, חשקו בקבוצה משלהם ובבעלותם. הנושא אושר על ידי האן.בי.איי וכך קמה עם הזמן קבוצת בת בעלת השם המתעתע לוס אנג'לס D-FENDERS שקיימה את משחקיה הביתיים בסטייפלס סנטר לפני המשחקים הביתיים של הלייקרס. בינתיים, הקבוצה הזו בהפסקת פעילות לשנה כיוון שהיא מחפשת אולם חדש ושיפור מאזן כלכלי שיבוא, בין השאר, על ידי דגש מחודש על זהות עצמאית לקבוצת הפיתוח במקום הכנסה מוחלטת תחת כנפי הלייקרס. בכל זאת, מדובר בעסק ורוצים גם להרוויח או לפחות לצמצם נזקים. התברר שהדיפנדרס מפסידים בכל שנה מספר מיליוני דולרים, אם כי ראשי הלייקרס לא מודאגים: מבחינתם הסיכוי למצוא בקבוצת הפיתוח מישהו שיעזור לקחת אליפות כמו שאנון בראון, למשל, או ג'ורדן פארמר בעבר, שווה את ההשקעה. בעקבות מודל הבעלות שהמציאה לוס אנג'לס הלכו שתיים נוספות: סן אנטוניו, שרכשה את הקבוצה מבירת טקסס, אוסטין טורוס, ואוקלהומה סיטי שבבעלותה טולסה 66ERS. הקירבה הגיאוגרפית עושה טוב לכל הצדדים בעיקר במובן המקצועי.

יוסטון רוקטס פיתחה סוג שלישי של בעלות. המועדון עובד עם ריו גראנדה ואלי מהדי-ליג, שאף היא יושבת בטקסס, והבעלות עליה נותרה בידי אדם פרטי מהאזור. עם זאת, הרוקטס הם שממנים את כל פעילויות הצד המקצועי של הקבוצה, כדי להשיג שליטה טובה יותר על התוצאות ולהתאים את הנעשה בה לצרכיהם. ניו ג'רזי אמורה לחתום על הסכם שת"פ מהסוג הזה עם ספרינגפילד ארמור לקראת העונה הבאה, שכרגע ממשיכה לעבוד על פי המתכונת השכיחה ומשמשת כבית גידול עבור ניו יורק ניקס ופילדלפיה. גם טורונטו רפטורס חזק בסיפור, כאשר במקרה שלה הריחוק הגיאוגרפי יוצר בעיה. בריאן קולאנג'לו, האיש המרכזי שם, מביע זמן רב שאיפה להקמת קבוצת די-ליג בדרום אונטאריו בקנדה שתשרת את הרפטורס ותסייע ליצירת עקביות ארגונית. בטורונטו רוצים להיות קרובים לנעשה, לראות את השחקנים לעיתים מזומנות, להחזיק צוותים משלהם בכל המחלקות וגם לתת מענה ריאלי לכישרונות קנדיים מהאזור, שהטובים שבהם יוכלו לשחק בקרבת מקום ולא לנדוד עמוק לשטחי ארצות הברית. שלא לדבר על מתן הזדמנות נוספת לקהל המקומי לראות כדורסל באופן קבוע.

אז ישנם שיתופי פעולה בין גדולים לקטנים והגדרות היררכיה ברורות, יש נכונות הולכת וגוברת מצד בעלי עסקים ומועדונים מקצוענים לקנות לעצמם קבוצה וישנו כמובן ארגון על שדואג להתנהלות השוטפת ודוחף את הליגה להתרחבות. ועולה השאלה, מאיפה משיגים כל כך שחקנים? הרי האן.בי.איי ממשיכה לשאוב אליה מדי פתיחת עונה את מיטב הכישרונות מבין יוצאי האוניברסיטאות האמריקאיות, ומגייסת באינטנסיביות צעירים מצליחים מרחבי העולם. מה נשאר לליגת הפיתוח? ובכן, לא חשבתם שלאמריקאים אין הגדרות ורעיונות גם בתחום הזה.

לדי-ליג יש כאמור דראפט משל עצמה והוא המקור העיקרי לבניית הקבוצות. הוא מתקיים מדי עונה בתחילת נובמבר ומשתתפים בו בדרך כלל שחקנים שנופו מהמחנות הסופיים של קבוצות האן.בי.איי. למעשה, סגל של קבוצה בליגת הפיתוח בנוי ממספר רבדים: שחקנים שנותרו בה מעונה קודמת, שחקנים בעלי זיקה מקומית (למשל, בוגר מכללה שמשודך לקבוצת די-ליג בזכות קירבה גיאוגרפית), שחקני שנה ראשונה או שנייה שקבוצות אן.בי.איי שולחות ביוזמתן למשת"פית בדי-ליג על מנת שזו תשפשף אותם כהוגן ותחזיר בעתיד מיומנים יותר. בנוסף, לכל קבוצת פיתוח יש גם זכות לערוך מבחנים אקראיים והזוכה המאושר ישתלב במשבצת היחידה, על פי התקנון, השמורה לשחקן כזה בסגל.

והנה כמה מהכללים והחוקים, כדי שתהיו בעניינים: הדראפט כולל שמונה סיבובים והשיטה שונה מזו שנהוגה באן.בי.איי. קבוצה מסוימת שבחרה ראשונה בסיבוב הראשון, תבחר אחרונה בסיבוב השני. זו שבחרה אחרונה בסיבוב הראשון, תבחר ראשונה בסיבוב השני וכך הלאה. נבחרי הדראפט לא חותמים על חוזים עם הקבוצות, אלא עם הנהלת הליגה. בכל קבוצה ישנם 12 שחקנים. 9-10 הם שחקנים שחתומים עם הליגה ו-3-2 הם כאלה ששייכים לקבוצות אן.בי.איי ומועברים לשפשוף. מדובר אך ורק בשחקנים שהם בעונה הראשונה או השנייה בליגה.

קבוצת אן.בי.איי יכולה לשלוח מקסימום שני שחקנים לקבוצת הפיתוח בו זמנית, ובסך הכל לבצע שלוש העברות כאלה בעונה. לעומת זאת, היא יכולה להזעיק אליה שחקנים מליגת הפיתוח מספר פעמים בלתי מוגבל. זה מסביר את הנתון לפיו בחמש השנים האחרונות נקראו 140 שחקנים שונים מליגת הפיתוח 217 פעמים לחללית האם (חלקם נקראו יותר מפעם אחת). אפילו האשים ת'אביט, הסנטר האפריקני של ממפיס שנבחר גבוה מאוד בדראפט, נשלח בעונה שעברה לתקופה בת מספר שבועות אצל המשת"פית מדאקוטה וחזר טוב יותר. אגב, אם קבוצת האן.בי.איי רוצה להעביר יותר משני שחקנים לסגל של קבוצת הבת בתקופת זמן נתונה, הקולטת תצטרך להפחית את מספר השחקנים שלה שחתומים עם הליגה ובלבד שהמספר הכולל יגיע ל-12. חוק זה חוק.

וכמובן שמעבר לכללים ישנן תמיד הזדמנויות שנקרות על הדרך, מאחר שסגל קבוצת די-ליג או גמיש: לוקחים לך שחקנים, מחזירים לך, מוסיפים לך, גורעים לך, שחקנים באים והולכים. להיות מאמן די-ליג זו חתיכת עבודה, אבל זה כבר סיפור בתוך סיפור מה גם שהליגה מעודדת את העניין: על כל שחקן שנשלף לקבוצה אירופית, למשל, הליגה והקבוצה הספציפית מקבלות 30 אלף דולר כפיצוי.

הנה מספר דוגמאות בעזרת שמות ופרצופים מוכרים, כדי להבין איך זה עובד. ריצ'רד הנדריקס ממכבי ת"א נבחר בסיבוב השני בדראפט 2008 בידי גולדן סטייט. בדקו מה שבדקו, ראו מה שראו ואחרי פחות מחצי שנה מרגע הבחירה הווריירס פשוט שחררו אותו לנפשו במהלך דצמבר מבלי שישחק אפילו במשחק רשמי אחד. דאקוטה מליגת הפיתוח קפצה עליו ובתוך עשרה ימים הוא היה שחקן שלה, כדי להופיע בהמשך העונה במשחק האולסטאר ולסיים אותה במקום השני בין הריבאונדרים בליגה כולה. בתום אותה עונה הוא החליט שלא מתאים לו יותר ויצא לספרד, כדי להרוויח יותר טוב. הוא שיחק בגרנאדה וסיים כתגלית העונה. הנדריקס שב לארצות הברית כדי לשחק עם סגלי הקיץ של אינדיאנה ואטלנטה, אבל מכבי ת"א הכניסה יד ורגל בינו לביניהן וגם חוזה כספי טוב בהרבה ושם אירופי גדול עם הרבה מסורת והנדריקס שוכנע לנחות כאן. אחרי שהרגיש איך זה להרוויח כסף גדול, הדי-ליג כבר לא היתה אופציה מבחינתו. הוא בן 24 ויוכל לנסות את האן.בי.איי באמצעותה או דרך הצטיינות באירופה ועלייה על הרדארים של הסקאוטים.

והנה אבטיפוס אחר להתגלגלות שחקנים לסגלי קבוצות ליגת הפיתוח. מכבי ת"א דילגה בקיץ האחרון מסיבותיה על מי שהיה הסקורר המוביל שלה בעונה שעברה, אלן אנדרסון. בגיל 28 אנדרסון לא קיבל הצעה אטרקטיבית מספיק מקבוצה אירופית גדולה, כזו שאנדרסון מחשיב עצמו לראויה לו. במקביל הוא חש שהוא חב לעצמו ניסיון נוסף באן.בי.איי אחרי ששיחק זמן קצר בשארלוט לפני מספר שנים ומאז נדד מאיטליה ועד ישראל עם שתי תחנות ביניים ברוסיה ובקרואטיה. לרוע המזל, אף קבוצת אן.בי.איי לא שמה עליו.

אנדרסון היה שחקן חופשי והת'אנדרבירדס מניו מקסיקו בחרו בו במקום השני בדראפט. יש שם מאמן (דארווין האם) ושני עוזרים (שון רוקס ודין גארט) שעשו דבר או שניים בעבר כשחקנים באן.בי.איי ואנדרסון האמין שיוכל להיעזר בהם ובניסיונם ואולי גם בקשריהם. אחרי 10 משחקים מפתיחת העונה הוא קלע 21.1 נקודות, הוריד 5.8 ריבאונדים ומסר 5 אסיסטים -37 דקות בממוצע והוכיח שהוא מהטובים ביותר בליגה הזו. ואז בדיוק הגיעה ברצלונה עם הצעה טובה, כדי לשחרר אות מהג'וק לחזור לאן.בי.איי.

וויל ביינום, עוד שם שמוכר כאן מצוין משתי העונות שלו במדי מכבי ת"א, סיים את קריירת המכללות שלו ולא נבחר בדראפט האן.בי.איי. לעומת זאת, ההצטיינות שלו בג'ורג'יה-טק והעובדה שהגיע איתה עד לגמר הפיינל פור זיכתה אותו בחוזה לא מובטח עם בוסטון סלטיקס. 'לא מובטח' כשמו כן הוא – ביינום התאמן עם הסלטיקס, כשל בהשגת מקום בסגל הסופי והפך לשחקן חופשי. רואנוקי דאזל מוירג'יניה, קבוצה מהדי-ליג שאינה קיימת עוד, התנפלה על המציאה, בחרה בו במקום החמישי בדראפט ליגת הפיתוח ויחד איתה הוא זכה בתואר רוקי העונה כשלצידו משחק אחד, מרקוס פייזר, שסגר את העונה ההיא עם תואר השחקן המצטיין של הליגה. עד כדי כך טוב היה ביינום באותו זמן, שקיבל קריאה במהלך העונה מגולדן סטייט ושיחק איתה ב-15 משחקי אן.בי.איי לאורך 2005/06. בשלב ההוא התאימה לו מכבי ת"א הרבה יותר מאשר חזרה לדי-ליג ובתום שנתיים במכבי הוא כבר היה מספיק טוב להשיג מקום של קבע בסגל של דטרויט פיסטונס, שם הוא עושה כעת עונה שלישית ברציפות.

ועוד דוגמא טרייה אחת לגבי החיים הלא ידועים מראש של שחקן כדורסל, ומעורבותה של ליגת הפיתוח בחייו. אוליבר לפאייט הוא רכז שהחל את העונה הנוכחית בפרטיזן בלגרד והספיק להפסיד איתה למכבי ת"א ביורוליג. בלגרד החליטה לשחרר אותו לפני מספר שבועות מנימוקים מקצועיים ולפאייט עשה אחורה פנה. הוא שב לארצות הברית אל פורט וויין מהדי-ליג, שהצטיינות שלו בה בעונה שעברה זיכתה אותו אז בקריאה מהסלטיקס.

ישנם עשרות ומאות מהסוגים האלו ומסוגים אחרים, וישנו גם המקרה היחיד מסוגו של לטאביוס וויליאמס, פאוור פורוורד צעיר שמעמיד על הרגליים את כל אנשי האן.בי.איי בגלל המעשה שבו נקט: הוא הראשון שוויתר על לימודים ומשחק במסגרת אקדמאית ונבחר בדראפט של ליגת הפיתוח. המטרה שלו, כמו של כולם, היא להגיע הכי רחוק. אם המהלך יצליח יש מי שדואג ליכולתן העתידית של המכללות והאוניברסיטאות להוות אטרקציה עבור צעירים אמריקאים, מה גם שצעיר אחר, הרכז ברנדון ג'נינגס, יצר מהלך מקביל: הוא עזב את התיכון ישירות לאירופה, שיחק עונה ברומא ופסח בכך על תקופה במכללות, רק כדי לשוב מאוחר יותר ולהיבחר עשירי בדראפט על ידי מילווקי, שם הוא עושה עכשיו עונה שנייה בהצטיינות רבה.

הסיפור של וויליאמס מעט שונה. בנוסף להיותו התיכוניסט הראשון בדי-ליג הוא השחקן השני בלבד שנבחר בדראפט האן.בי.איי ישירות משם. מיאמי היט בחרה בו בדראפט האחרון והעבירה אותו בטרייד לאוקלהומה סיטי. זו בחרה להשאיר אותו במקומו לעונה נוספת, קבוצת הבת אשר בבעלותה, טולסה 66ers , כדי שימשיך להתקדם.

וויליאמס מרוויח 19,600 דולר בעונה עם קבוצת הפיתוח שלו, והספיק לוותר על הצעה מקבוצה בסין בסך 110 אלף דולר. "אני משוכנע שבחרתי נכון ומרגיש שהמאמנים עזרו לי והשתפרתי מאוד כשחקן", אמר וויליאמס על ההחלטה שלו מקיץ 2009 לבחור בדי ליג.

ולמען האמת, הוא לא התכוון להמציא שום דבר. בזמנו, אחרי שסיים תיכון, הוא התחייב לשחק באוניברסיטת ממפיס. תוכניות לחוד ומציאות לחוד – כאשר ניסה להירשם ללימודים התברר שהשלים בהצלחה רק שניים מתוך 16 מקצועות חובה, ביניהם אנגלית, מתמטיקה ומדעים, שהנהלת ליגת המכללות דורשת לפני שהיא מעניקה מלגה לשחקן.

"מחצית מהזמן בכלל לא הלכתי לבית הספר, לא התכוונתי להגיע רחוק שם בלאו הכי. לא יכולתי להתרכז בכדורסל כמו שצריך בזמן הלימודים", סיפר וויליאמס בראיון לניו יורק טיימס לפני כחצי שנה. לשאלה איך בכל זאת סיים את לימודיו בתיכון בהצלחה ענה: "כאשר אתה בבית הספר ואתה השחקן הכי טוב שם כבר ימצאו דרך לסדר את העניינים. פשוט ככה".

אחרי ארבע שנות לימוד בתיכון סטארקוויל במיסיסיפי וויליאמס העביר שנה אחת נוספת בבית ספר פרטי בעיר האמבל בטקסס. לדבריו, הוא השלים שם את יתרת חובותיו מהתיכון בכל אחד מ-14 המקצועות בהם כשל. בעקבות חוקים כאלה ואחרים שהשתנו ב-NCAA הנושא לא זכה לאישור.

ספציפית לגבי וויליאמס, העובדה שהוא שייך לאוקלהומה סיטי ת'אנדר ומשחק בטולסה, קבוצת הבת, מסייעת מאוד מבחינה מקצועית. התרגילים, סגנון המשחק, הדגשים בהתקפה ובהגנה זהים בשתי הקבוצות מתוך כוונה תחילה. המטרה היא להקל על שחקנים שינועו לאורך השנים מהאם לבת ובחזרה, ולהקל עליהם בהתאקלמות. המקרה הזה מצא חן גם בעיני אנשי אוקלהומה סיטי. למעשה, ברנדון בארנט, האחראי מטעם קבוצת האן.בי.איי על הפעילות של טולסה בדי-ליג, כל כך מרוצה מההתקדמות של לטאביוס וויליאמס עד שבכוונתו לאמץ את הרעיון ולבחור שחקן תיכון מצטיין נוסף מהאזור ולהריץ אותו ממש מלמטה ובגיל צעיר מאוד. "זה נותן לנו אפשרות לבחון ולהעריך שחקן שסיכוייו להיבחר בעתיד בדראפט האן.בי.איי גדולים, לכוון אותו לצרכינו ולהכיר אותו היטב כאדם לאורך תקופה ארוכה".

אנשי כדורסל המכללות מעריכים, שהדי-ליג אינה צפויה לשבש את המסלול הקבוע שעליו צועדים הצעירים בדרכם לאן.בי.איי, ודאי כל עוד השכר בליגת הפיתוח נמוך מאוד. לעומת זאת, הדי-ליג עשויה להתברר בהחלט כמקום טוב עבור כל אותם צעירים שנהנים מכישרון כדורסל גדול, אבל סובלים מקוצים בישבן בכל הקשור ללימודים ומשיגים ציונים נמוכים במיוחד. אם וויליאמס יעשה את האן.בי.איי ויצליח, ייתכן שהעתיד יראה כי הדי-ליג תרחיב את תפקידיה ותיצור אפיק זרימה חדש למקצוענים מבלי שאפילו התכוונה.