שבעה משחקי הגביע הטורקי הולידו שבעה הפרשי סיום שאף אחד מהם אינו גדול מ-10. שלושה מהם הסתיימו בפער של נקודה או שתיים בלבד.

בכלל, השיטה שם מוצאת חן בעיניי. לא שאני זוכר אותה בעל פה, אבל נדמה לי, על אף שאינני, שבתחילת העונה, אולי אפילו קצת לפני פתיחת הליגה, מחולקות 16 הקבוצות בליגה הראשונה לארבעה בתים בני ארבע קבוצות.

אחר כך משחקת כל אחת מהן נגד כל שלוש האחרות פעם אחת בלבד.

פעם אחת או פעמיים? לא זוכר, חושב שפעם אחת נגד כל יריבה, כלומר שלושה משחקים בסך הכל. שתי הראשונות בכל בית עולות לרבע הגמר.

רבע הגמר החל בשבוע שעבר. בניגוד לאיטליה, ספרד וצרפת עם טורניר האסים שלה, שמפזרות את משחקי הגביע בחמישי (שני רבעי גמר), ששי (שני רבעי גמר), שבת (שני חצאים) וראשון (גמר) – הטורקים בונים את זה אחרת: רביעי (שני רבעי גמר), חמישי (שני רבעי גמר), ששי (שני חצאים) – מנוחה בשבת וגמר בראשון בשעת צהריים מוקדמת ולא בערב.

אחינו הטורקים – שחלקם מנוולים, בל נשכח – הריני להצדיע לכם. גם נחים בשבת וגם משאירים את ראשון בערב חופשי לצפייה באיזה סרט קולנוע, נניח. ולא פחות חשוב מזה – מקיימים ששה משחקים כדי לזכות בגביע, כמעט כמו טניסאי שרוצה לזכות בטורניר גדול.

ככה צריך, ככה ראוי. גביע זה לא חאפ-לאפ, חרטאבונה-בבונה כמו כאן, למשל, כשמכבי ת"א עוברת שלושה משחקים בלבד, וכולם באולמה הביתי, כדי לזכות בתואר - והארץ כולה נרגשת.

יש לנו הרבה מה ללמוד, כן?

חוץ מזה, הכדורסל בטורקיה שוב חי ובועט. הוא אוסף אליו שמות גדולים, בולטים, שחקנים מצוינים. לא עוד פנרבחצ'ה/אולקר ואפס פילזן בלבד. פילזן, אגב, הודחה ברבע הגמר על ידי בשיקטאש, ניצחון מתוק וערב במיוחד לארגין עתמאן, המאמן המנצח, שאימן בעונה שעברה את הפילזנים וחוזהו לא הוארך.

יש בטורקיה מה שאין כאן – המוני יוצאי מדינות יוגוסלביה, דלק שמתניע את הכדורסל שם כבר הרבה מאוד שנים, והזרם לא פוסק.

מרקו תומאס, רוקו אוקיץ', אמיר פרלג'יץ', גאספר וידמאר (שנפצע בתחילת העונה וסיים אותה), ואפילו מירסאד טורצ'אן שכבר שכחנו שהוא בוסני במקור (נפצע אתמול במשחק הגמר וסיים את העונה) בפנרבחצ'ה/אולקר.

ולדימיר גולובוביץ' בבאנוויטספור. לוקשה אנדריץ' בגלטסראיי. פרדראג סמארדזיסקי באדירנה. איגור מילושביץ', ולדיסלב דראגוליוביץ', גוראן צ'אקיץ' ואכלסנדר ראשיץ' בטרבזונספור. איגור ראקוצ'ביץ', בושטיאן נכבאר וניקולה וויצ'יץ' בפילזן.

שלא לדבר על שלושה ורבע מאמנים מאותו אזור, שהגיעו לרבע הגמר: נבן ספאחיה, ולימיר פראסוביץ', דראגן שאקוטה וגם אוקטאי מחמוטי, טורקי יליד מקדוניה. שעובד בגלטסראיי. ברור שלזהות המאמנים יש קשר הדוק למספר הרב של שחקנים אקס-יוגוסלביים.

ושאר אירופיים שהופיעו בקבוצות שהשתתפו בטורניר הגביע, כמו שאראס, וידאס ג'ינביצ'וס, רנאלדס סייבוטיס ודאריוש לברינוביץ' (ליטא), ראדוסלב רנצ'יק (סלובקיה), קספארס קמבאלה (לטביה), מיחאל איגנרסקי (פולין), ארמל קוצ'ו (אלבני-טורקי), פדור ליחוליטוב (רוסיה) – וגם אוסטרלי אחד, אנדרו אוגילבי, שהוא לגמרי במקרה אחד הזרים הטובים ביותר בטורקיה העונה.

ואלה רק שמונה הקבוצות שהגיעו לטורניר הגביע, מבלי לבדוק את סגלי שמונה האחרות.

תרכובת מעניינת. אני חושב שהדגש על כדורסלנים אירופיים רבים לצד הזרים האמריקאים, האמריקאים-מתאזרחים כמו מייקל רייט וארווין דאדלי והתוצרת הטורקית הבולטת (קרם גונלום, קרם טונצ'רי, קאיה פקר, עוואז סאבאש, חוסיין בשוק, טוטקו אצ'יק, אנדר ארסלן, סינאן גולר ואחרים) –עושים את העסק שם בדיוק למה שהוא – צמוד וקרוב יותר מבעבר, לפחות בחלק העליון.

בקיצור, ומבלי להיכנס יותר מדי לתהליכים (מעבר שחקנים טורקיים ל-NBA, אירוח אליפויות אירופה והעולם ועוד כהנה וכשמה), טורקיה היא מקום טוב להיות בו ולשחק בו, כנראה, בתקופה הזו.

וגם סתם לשבת ולראות כדורסל מהצד.