במהלך המשחק בין מכבי לברצלונה, ובעיקר אחריו, עברו בראשי לא מעט מחשבות. חלקן הגדול, אגב, ממש לא קשורות למשחק בין מכבי לברצלונה, אבל נעזוב אותן לנפשן ואתכם לנפשכם, ונתרכז באלו שכן. אחת המרכזיות שבהן היתהה זו: ישנם אולי כמה קווי דמיון בין מכבי לברצלונה, אבל ברור לחלוטין שישנם גם הבדלים, ואחד מהם הוא, לעניות דעתי הלא קובעת, זה שבסופו של דבר הכריע את המשחק: ברצלונה, בניגוד למכבי, פשוט לא נגמרת.

במכבי הדברים ידועים - במשחקי יורוליג יגיעו כמעט 70 אחוז מהנקודות משחקני החמישייה. מול ברצלונה זה כבר התקרב ל-85 אחוז (72 מתוך 85), אבל גם במשחקים אחרים הגיבוי בתחום זה של בלו, פניני, הנדריקס, בורשטיין, מצ'באן ולפעמים גם גרין - הוא בדרך כלל לא יותר מסולידי.

ברור שלא כל אחד מהנ"ל היו ויהיו הבלחות בדמות הופעות התקפיות מצוינות במשחק ספציפי, וברור שכולם נותנים המון בהגנה המצוינת בדרך כלל, אבל באופן כללי מתישהו מגיע השלב המעצבן הזה, שמצריך לשים את הכדור בטבעת, ומול קבוצות גדולות באמת זו יכולה להיות בעיה. עובדה.

ברצלונה - וצפיתי בה העונה מספר לא מועט של פעמים גם ביורוליג, גם בליגה וגם בגביע - היא סיפור קצת אחר. אמנם, באופן עקרוני גם לה יש את היסודות עליהם אמור לעמוד נושא הנקודות בכל רגע נתון, ובראשם נבארו, מייקל ואנדרסון, היחידים עם ממוצע דו ספרתי. אבל זהו בדיוק העניין, שזה לא רק נבארו, מייקל ואנדרסון. הנה, מייקל מושבת (תהיה לנו בריא וחזק. אוהבים אותך הרבה!), אז פעם מגיע איזה טרנס מוריס כזה שעושה עבודה מצוינת, פעם אחרת זה יכול להיות פרוביץ', פעם לורבק ולפעמים, משום מקום, גם רוביו הנגר פוגע. יש משחקים שנ'דונג עושה 15 נקודות כאילו כלום, ו/או שג'ו אינגלס תופר שלוש-ארבע שלשות.

רגע, יש עוד. במו עיניי ראיתי את ויקטור סאדה משיג מספרים דו ספרתיים כמה פעמים, ואולי בכלל יהיה זה פראן ואסקז - אחד השחקנים הפחות מוערכים והיותר חביבים עליי - שפתאום עושה כמה סלי קלאץ', ממש כמו בתחילת ההארכה נגד מכבי. לא שכחתי את לאקוביץ', שמדי פעם יכול להזיק גם לקבוצה היריבה ולא רק לפסקוואל, ואפילו גרימאו יודע לקלוע, נשבע לכם.

בקיצור, מאחר שכל פעם זה מישהו אחר, קשה מאוד לדעת במי להתרכז, וגם אם כבר מתרכזים באנשים הנכונים, רוב הסיכויים שיקום מישהו אחר וימלא את הוואקום. אם במכבי רוצים תואר אירופי, והם רוצים, הם יצטרכו למצוא דרך לגמור את בארסה, תרתי משמע.

לא יכול בלי התייחסות מיוחדת לנבארו, לא בכלל, ובפרט לא אחרי יום חמישי האחרון. באמת כבר הולכות ונגמרות המלים לגביו, אבל לפני שייגמרו, הנה עוד כמה: איזה שחקן, אה? לא, באמת - איזה שחקן? הרי עוד לפני שרסקין ושלח התחילו לעסוק ב"איזה יופי מכבי עוצרת את נבארו עד עכשיו", היה ברור כסיאסטה בצהרי היום לאורך הרמבלאס שמתישהו יגיעו השלשות האלו מסוף העולם, שגורמות ליריב למחשבות אובדניות משהו. מלך בשר ודם הוא האיש. לא פחות.

הלאה. למרות שכל שנה חוזר הסיפור הזה על עצמו, עדיין מוקדשים אין ספור מלים ומדורים לסוגיית הביתיות בהצלבה. לא שאני בא לזלזל בזה, חלילה, יתרון ביתיות בשלב כזה הוא חשוב מאוד, אבל יכולתם לחשוב שלפחות אחרי העונה שחלפה וענייני פרטיזן מצד אחד, ומצד שני היכולת המוכחת של מכבי העונה לנצח גם באולמות קשים - אנשים ירגיעו קצת, או לפחות ישתדלו לסייג מדי פעם. איפה. די מעצבן העניין הזה, ובמקביל מסתבר שבלתי נמנע. אפילו לא ננסה להכחיש זאת.

מה עוד? כן, לואיג'י למוניקה. טוב, בעצם לא לואיג'י למוניקה. מצטער, על פי החוזה שלי בכדורסלע-האתר, כפי שנקבע ונחתם בשעתו בראשי תיבות בתום משא ומתן מתיש, אני משוחרר מלהתייחס לתופעה הזו יותר מפעמיים בשנה. רק שמעתי איפה שהוא שבתום המשחק הוא כמעט חטף מכות מאחד השופטים האחרים, סאשה פוקל הסלובני. איך אמרו אצלנו בקיבוץ: כמעט זה לא נחשב.

ובינתיים בניו יורק

קפיצה קטנה לחו"ל, ברשותכם. מיד כששמעתי על הטרייד הגדול של העונה ב-NBA, הרמתי טלפון למנהטן. השעה שם היתה עדיין אמצע הלילה, אבל לא היה לי ספק שלואיס, אוהד הניקס והעו"ד המצליח (בסדר הזה) - עדיין ער ומלא באדרנלין שוצף. ציפיתי לשמוע מצדו השני של הקו צהלות שמחה אדירות לכבוד הגעתם של כרמלו אנתוני וצ'ונסי בילאפס למדיסון סקוור גארדן, אולם לואיס נשמע שקט, מהורהר, כמעט מסויג.

"מה קורה?", שאלתי אותו, "שנים אתה משגע אותי שאתם חייבים טרייד משמעותי כדי לחזור להיות פקטור משמעותי במזרח, ואולי בליגה כולה, להגיע לפלייאוף ולאיים באמת על הסלטיקס, מיאמי וכל השאר, וכשסוף סוף זה קורה - אתה לא חוגג?".

"זה לא שאני לא שמח", אמר לואיס, "העניין הוא, שאחרי שהבאנו את סטודמאייר, ועכשיו את אנתוני ובילאפס פתאום שמתי לב שכאוהד שכל כך רגיל לכישלונות - בגלל הטריידים האלה פשוט הולכים ונגמרים לי התירוצים...".

shaharhermelin@gmail.com