ביום הזה צריך לומר תודה לשלומי פרי, על המסירות הגדולה שלו ועל היום בו החליט לקשור את דרכו וחייו למספרים ונתונים של הכדורסל הישראלי. כל גוף תקשורת הזכיר אתמול ומציין היום את הניצחון ה-300 של אפי בירנבוים במסגרת הליגה. ככה ראוי, ככה צריך, ככה עושים בליגות רציניות וככה נוהגים אנשים רציניים.

בלי המחברות ופלטי המחשב הישנים וגזרי העיתונים של פעם של פרי, שהפכו עם השנים למספרים זעירים בתוכנות מחשב, אף אחד לא היה נוקב בנתון המעניין הזה היום. בירנבוים לא היה מודע לעניין, התקשורת לא היתה מפרסמת ועוד מחזור שגרתי היה יורד לארכיון בלי התייחסות יוצאת דופן.

ביום הזה נריע היידה שלומי פרי, היידה, היידה, היידה! ולא רק לפרי הישראלי, אלא לכל השלומים פרים ברחבי העולם – מזה של הליגה האסטונית ועד המאתיים וחמישים או מי יודע כמה שלומים פרים אמריקאים, שמתעדים כל פיפס ב-NBA.

הלאה.

זוהי פנייה מסודרת ורשמית לעלמות הצעירות טל היינריך וחן נוסל, המשמשות כשדריות קווים וצבע בערבי משחקים בליגת קזינו. בפעם הבאה שאתן רואות את מיקי ברקוביץ' ביציע, עשו ג'סטה, גשו אליו ובררו למען דירקטוריון כדורסלע-האתר וכל נתיניו ואוהדיו מה קורה עם רועי, הבן.

או שפספסתי משהו, או שזה פשוט מוזר מדי. רועי שיחק כמה וכמה (וכמה!) שנים בליגה ואפילו יצא החוצה והעביר תקופה בליגה ההולנדית. עוד זכורים הימים הממש-לא-רחוקים בהם דיווחו השדרים על חלוקת העבודה בבית משפחת ברקוביץ': מיקי הולך לראות בן אחד, בדרך כלל זה שמשחק רחוק יותר, ושלי נוסעת לראות את הבן השני.

בינתיים, נשארנו עם ניב במכבי אשדוד וברקוביץ' האב ביציעים. אתמול היתה גם אשתו לצדו. ורועי איפה?

אמרו לנו זאת אחת ולתמיד – האם פרש? כן או לא.

האם הוא משתקם מפציעה ארוכה? כן או לא.

האם ירד מהארץ בעקבות אשתו שהשיגה ג'וב חלומות בארץ ניכר או משהו? כן או לא.

דווחו לנו זאת, יען כי נשבר הזובון משחקנים שנעלמים תחת עינינו יום אחד בהיר מבלי למסור הודעה, לבשר לאומה, לספר סיפור או סתם להיפרד במסיבת עיתונאים צנועה.

יש עוד.

למחרת התרחשות ההתרחשות בין מאירק'ה טפ-הירו רב הרושם להיידה-גוני יזרעאלי לפני כשבוע, הובעה תרעומת מפי אחד הנתינים ורב"ס, הלוא הוא רן בורוכוב-סוקולוב, מיהר לשחרר הודעה רשמית בעניין ובו גינה את יציר כפיו, היידה-גוני, על ההתחזות.

בינתיים הגיע מייל נוסף בעניין שטרם פורסם, ובמקביל החליט רב"ס שהוא מרחיב ומפרט את ענייני יזרעאלי ומאירק'ה. סוג של חוב לאומה שיש לסגור, יו נואו.

כה כתב המכובד דודי: "כבוד הנשיא - אנא מסור לבורוכוב-סוקולוב כי הקריאה היידה-גוני מושעית עד להודעה חדשה. רקיעות הרגליים בעקבות הלטיפה שהעניק לו הגיבור הקשוח הזכירו לי את בני יקירי בן השנתיים, בזמן שאני מתעכב מלהעלות לו סרטים מצוירים ביוטיוב. עצתי היא שקפטן נבחרת הקראטה עצמו ייתן לו אחת קטנה בעין, ואז לכל הפחות תהיה תגובתו של הגוני הולמת".

הצעה מעניינת. רב"ס, יש להניח, לא העלה על דעתו לרגע להכות את יזרעאלי, אבל שחרר בלי קשר הודעה רשמית נוספת בזו הלשון:

"מר גוני-שלנו הגזים, נתן הצגה שמתאימה לשחקן ביפ, חצופה ביותר ומעליבה. אולי גם הרג למאירק'ה טריפל דאבל. ממש לא יפה .

ברם אולם - וכאן הסנגור- בל נפריז חברים, כן? גם מכובדים יותר נתנו הצגות רציניות ביותר בחייהם, החל מעבירות תוקף שערורייתיות בעליל, וכלה בעבירות לא ספורטיביות איומות. על מכות אני לא מדבר. גם לא על טראש טוק שעלול לגרום לך טראומה לכל החיים.

סחור-סחור, למשל, ניסה להרוג מישהו בגמר הגביע, זה פשוט לא הלך לו, כי הוא לא יודע לתת אגרוף.

פסק הדין - גוני פישל ובגדול.

גזר הדין - ולפניו נסיבות מקלות - האיש נסיך העמק ופרא אדם, לטוב ולרע. שנאמר משפחה (ואצולה) לא בוחרים.

גזר הדין הסופי – בורוכוב-סוקולוב יכעס על גוני כשבועיים ימים, וגם אחר כך יתכן וייתן קצת יותר צומי לדוגי ולא לגוני. גוני, מצידו, יכתוב על הקיר בגן נר 1000 פעם: לא אהרוס שוב לעולם לגיבור הקשוח טריפל דאבל.

לגבי "היידה גוני נזעק מבין לגלים" אז כמו עכשיו כמו בעתיד, זה לא עניין מתוכנן מראש. זוהי זעקה שמצטעקת לה מעצמה מהלבב פנימה, והופ - החוצה. איני יכול להתחייב מראש על דינה של סיומת. אלך לאן שהלב ודורון שפר יובילו אותי".

דבר יו"ר הדירקטוריון לסיום הסיפור: גוני-מה-גוני, אם כבר הזכרת את דורון שפר, טרם עיכלתי סופית ורשמית כיצד נשמט שפר מנבחרותיהם של סר ש. הרמלין ורב"ס באותו אייטמון שעשוע משותף מלפני מספר ימים. 8 שחקנים בכל נבחרת הם בחרו להם, 16 בסך הכל, ושפר לא שם? אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת. לא, לא אבין זאת.

ולסיום, סיפור מרגש למדי שהגיע מיפתח שטרן. מעשה שהיה ביונה, וכך היו הדברים.

ערן שלום,

בעקבות פרץ הנוסטלגיה מלפני מספר ימים וזיכרונות שעלו בקשר ליונה ההנפלדית, רציתי לשתף אתכם במפגש שלי עם היונה בכבודה ובעצמה.

הימים הם ימי אוגוסט חם באמצע שנות התשעים (רגע, קפיצה קטנה ל- MEDIA GUIDE שקניתי ממך תמורת שטר ריחני מגלה שהשנה היא 1996), ואנחנו בקייטנה של מספר ימים על אחד מחופי הכנרת.

יום טיול רגלי, יום סנפלינג, יום ג'יפים ויום קיאקים-אבובים-"בננות", ובערבים פשוט מתמוטטים לתוך השק"ש, למעט ערב אחד מיוחד במינו - לוקחים אותנו לסרט בעיר הגדולה טבריה!

אך שיטוט מהיר בעיתון הספורט של אותו יום משנה את כל התכניות - יש בערב טורניר בנדל בכדורסל. מכבי ת"א מול הפועל צפת (כן ילדים, היתה פעם קבוצה כזו בליגה הבכירה) בהיכל המפואר שבצומת צמח.

קצת לחץ על מארגני הקייטנה וריבים עם הבנות (בכל זאת, אנחנו בני 16) - ואנחנו נקיים ומצוחצחים בטריבונה, במקום "חיילי צעצוע" או משהו כזה בקולנוע הקרוב. תחילת המשחק, והסדרנים קצת נלחצים. מול מאות אוהדי הפועל צפת מהאזור ניצבת לה חבורה גאה וקולנית של קיבוצניקים (דתיים!) מהדרום שעשו את כל הדרך צפונה בשביל לראות את מכבי לוקחת עוד גביע, והם מחליטים להפריד בין מחנות האוהדים. אותנו הם שולחים מעל לספסל של מכבי, בתקווה שההפרדה תיצור שקט בין המחנות.

בינתיים מחצית, ומבט מסביב מגלה שכל הבנות מהקיבוץ נרדמו בכיסאות אחרי יום מתיש בכנרת. אך מה לנו כי נלין - גם מכבי וגם שקט מהבנות.

לקראת סיום המשחק התוצאה עדיין צמודה והמשחק מתחיל להתחמם, וכמובן שמתחילות לעוף קללות מפה ומשם, אך בעיקר מפה.

ואז זה קורה - הנפלד קם ומסתובב אלינו, מסתכל לנו בעיניים ואומר לנו בקול שקט אך סמכותי: "ילדים, זה לא מכובד, תפסיקו בבקשה לקלל".

שקט, דממה.

עוף לא צייץ, סוס לא צהל, כבשה לא פעתה.

היונה ההנפלדית דיבר איתנו פנים אל פנים. לא מתווכחים.

ומאז ועד היום נוהגים זקני צפת (האמיתיים, לא מאור כהן) היושבים בערי הפרזות לשמוח ולתת משלוחי מנות ב-19 ביוני לכבוד הולדתו של כבוד היונה ההנפלדית שהצילם מהקללות של הקיבוצניקים מהדרום.

כנראה שהפסקת הקללות עזרה, ומכבי מנצחת ועולה לגמר. יום אחרי, בגמר, אנו לא שם ומכבי מפסידה לדן -הלדר או לדן-בוש. מעניין אם הנפלד סינן איזו קללה בחדר ההלבשה או לא.

דבר יו"ר הדירקטוריון: יאאא אולוהייים, איזה סיפור חזק. ובצניעות רבה עד אין קץ אומר: כמה טוב שיש כדורסלע-האתר, בחיי, שיכול לפרסם סיפורים כאלה באמצע החיים בלי קשר לשום-כלום וכלום-שום, ומבלי היצמדות לאזובי הניוז המבאישים, או כותרות הביפ החונקות-כל.

שלומות ונצורות בשלב זה.