עם כל הכבוד, ולא היה הרבה, למשחק בין רומא למכבי ת"א, ולמרות המשחקים החשובים בין ריטאס וילנה לקאחה לבוראל ובין מלאגה לפנתינאייקוס, והשלכותיהם על סדרות ההצלבה של היורוליג, מה שהכי עניין ושימח אותי ביום חמישי בערב בתחום הכדורסל, ואני מניח שלא רק אותי, היו שחקניות אליצור רמלה וניסיונן המוצלח עד מאוד להגיע לגמר אירופי ראשון בתולדות המועדון.
אודה ולא אבוש: מדובר בשינוי אמיתי מבחינתי. למה? כי לאורך השנים, מעולם לא נחשדתי באהדה לקבוצה של יואל לביא, והלא כולם יודעים שהיא של יואל לביא. אם אני מנסה לחשוב אחורה ולנתח למה לא התלהבתי, רוב הסיכויים שזה בגלל יואל לביא. אמרתי וכתבתי בעבר יותר מפעם אחת: יכול להיות שהאיש הוא ראש העיר הכי טוב בעולם, יכול גם להיות שביסודו הוא בן אדם מקסים בצורה בלתי רגילה - אין לי מושג, לא מכיר אותו אישית - אבל הדרך בה התנהלו הוא ועושי דברו בהנהלת אליצור רמלה כמה וכמה פעמים לאורך השנים, והאופן בו הוא מתערב מקצועית, הם ממש לא כוס מיץ התפוזים שלי.
כאמור, אנחנו כאן לרגל אירוע משמח מאין כמוהו, שלא לומר היסטורי - עבור הקבוצה, עבור העיר רמלה בכלל ועבור הכדורסל הישראלי כולו. אי לכך ובהתאם לזאת, לא נרחיב יותר מדי במה שכל כך הפריע ועיצבן בעבר, אבל אי אפשר שלא להזכיר את הפיטורים של המאמן עדני דגן בעונת 1999/2000, בעיצומה של סדרת גמר הפלייאוף מול נירוסופט כרמיאל, כמו גם את הפיטורים בשידור חי בטלוויזיה של מאמן אחר, טל נתן, מיד בתום התבוסה לרמת השרון במשחק הראשון של גמר 2005 (לביא צוטט אז כמי שאמר: "היינו צריכים לעשות את זה כבר במחצית").
היתה גם הכתבה ההיא בערוץ הספורט, שהראתה בדיוק איך הוא מעביר הוראות מקצועיות למאמן אלי רבי במהלך משחק, והיו כל העימותים המאוד לא סימפטיים, בלשון המעטה, בין רמלה לאורנה אוסטפלד ולרמת השרון (ולא שאני חושב שלרמת השרון לא היה חלק בעניין, כן?), שגם בהם שיחק לביא תפקיד לא קטן, והיו והיו והיו. אני מרשה לעצמי להניח, שמבחינתו של לביא הכל בא מתוך הרצון לפעול לטובתה של הקבוצה, אבל השורה התחתונה במקרים רבים היתה ממש לא לעניין.
ואחרי שאמרתי את כל זה, הבה נתקדם, שכן לא לשם כך התכנסנו וכרגע זה לא הסיפור. הסיפור הוא קבוצת כדורסל נהדרת (לדעת רבים ומבינים ממני - קבוצת הנשים הטובה ביותר שהיתה כאן אי פעם, או לפחות אחת מהשתיים הטובות ביותר), שגם למישהו כמוני, שמעולם לא ראה את כדורסל הנשים כדבר הכי גדול שיש לענף להציע - פשוט כיף לראות ולא פחות כיף לשמוח בשמחתן. קבוצה מוכשרת מאוד, מאומנת לעילא על ידי עדן ענבר ועידן אבשלום, מחוברת, נטולת אגו, לוחמת, מתמודדת היטב עם מצבי לחץ, לא נשברת גם כשרוב הדברים הרגילים לא עובדים, ובעיקר משחקת מצוין רוב הזמן.
לכן, במקום הדברים הרגילים, להם אני מקדיש בדרך כלל זמן בימי חמישי (רובם המכריע, אגב, קשורים להתעסקות עם אי-מיילים המגיעים מארה"ב, מצד אנשים ששוכחים לחלוטין, או מתעלמים במופגן, מהבדלי השעות בין המדינות) - ישבתי וצפיתי בעניין ואף במתח מסוים במשחק הגומלין בין רמלה לאתינייקוס. היה טוב מאוד, לא אנסה אפילו להכחיש זאת. טוב מאוד היה.
טוב מאוד היה לראות כמעט ארבעים דקות של משחק קבוצתי, עם הנעת כדור סבלנית ובלי יותר מדי ניסיונות אישיים להציל את המולדת. היו פה ושם, וזה טבעי לגמרי, אבל רוב הזמן, כמו כל העונה, הרמלאיות פשוט היו קבוצה, וקבוצה יותר טובה. היה יפה לראות שבלי קשר להיררכיה על הנייר (ליקו ווילינגהאם, שי דורון וטנישה רייט בראש הרשימה) - ענבר והשחקניות מזהות בכל שלב את מי שצריכה לקבל את הכדור, ומשחקות עליה. כך למשל ריבי גריבוים, שכל מה שנשאר לעשות בעניין ההופעה שלה ביום חמישי האחרון - הוא לצטט שוב את אמרתו האלמותית של בוב גונן, שלעולם לא תימאס עליי: "It wasn't a career-high - it was a career". כך הפקדת הכדור בידיה של שי דורון בשניות האחרונות, במטרה ברורה שעליה יבוצעו העבירות, ושהיא זו שתישלח לקו העונשין.
נהניתי מאוד לראות, כמו כל השנה, דקות טובות מאוד בהגנה, איך כל אחת שעולה למגרש, ולא משנה מתי ולכמה זמן, נותנת מעצמה מאה וחמישים אחוז, וגם איך התמודדו האליצוריות מול הלחץ באולם הקטן והרועש, ומול שיפוט מזעזע.
אפרופו שיפוט, זו היתה דוגמה מצוינת למי רוצה, בפעם המיליון, להבין מה דפוק בתחום הזה בפיב"א וביול"ב. במקום לשלוח למשחק כל כך חשוב, באולם לא קל לשיפוט, צמד בכיר שגם יתעלם מהלחצים החיצוניים וגם, איך לומר, יודע לשפוט, בחרו לשלוח שניים שלומר עליהם "בושה" יהיה בבחינת העלבת כל הבושות באשר הן. ברמלה דיברו על שיפוט ביתי, ואכן הרבה שריקות לזכות היווניות היו לא לעניין, שלא לומר מופרכות לחלוטין, אבל האמת היא שהשופטים היו גרועים בלי קשר למה ששרקו. טוב שזה לא מה שהכריע את גורל ההתמודדות.
