ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי היקרה מרים עליה השלום, כבוד ויקר לאריק אלפסי. קראתי ביטויים כמו "חמישייה משוגעת", "זעזע את הקבוצה" ושאר כהנה וכשמה. אני אגיד פשוט שלאלפסי נשבר הזובון ממה שהוא רואה, כי נתניה שיחקה כדורסל נוראי, הפוך, מבולבל, מפוזר, ערמה של שחקנים בלי מושג מה הם רוצים לעשות ואיך לעשות את זה.

נכון שבכל כישלון של שחקנים יש גם חלק גדול למאמן, אבל איכשהו במקרה של נתניה אני חושב שמרבית האשמה על השחקנים ולא במאמן. יש שם פשוט חבר'ה שאיך לומר – בעצם, למה לנבל את הפה. עדיף לא להגיד כלום.

ובא אלפסי ועשה סוף-סוף מעשה וזרק את כולם לאמ-אמא של הפיייי קיבינימט. ורק אחר כך נתן להם לשחק בהדרגה ולדאוג לניצחון.

אחת לתקופה נתניה מתפרקת על איזו יריבה. פעם זה היה על בני השרון, אתמול על ראשון לציון. זה קורה בעיקר בבית, וזה קורה לעיתים רחוקות מדי. אני משוכנע שיש בהם יותר מזה. משוכנע, למרות התחת הגדול והעצל של כמה וכמה (וכמה!) חבר'ה שם. סליחה על שלא התאפקתי. זה מאהבה, באמת. או מינימום מאיכפתיות.

ועכשיו בואו נראה אותם עושים משהו גדול בשבוע הבא בגן נר.

שיינית, ענייני מאמננו התורה מסיני. עדיין כואב הלב, עדיין גדול ההלם, במיוחד כאשר נאה כרפאל ממשיך לטעות בשמו של מחליפו, עמנואלה מולין, ולקרוא לו מוליל בפעם השלישית בתוך יומיים.

מולין.

מולין.

מולין, כן?

הלוא הוא "ללה" המפורסם, עוזרו הצמוד והקבוע של התורה מסיני.

פיייייי, איזה סיפור. ריאל הפסידה לסיינה ב-18 הפרש במשחק שלא קבע דבר לגבי המיקום הסופי, אבל אטורה-שלנו, יש לו כבוד, יש לו. קם והתפטר. היה לו די והותר. הפסיד עם ריאל בכל כך הרבה משחקים לאורך העונה ושני שליש שלו שם. חווה בומבות במקומות כמו שרלרואה, למשל, שאין סיכוי שהיה מפסיד בהם בעבר. ובכל פעם שנדמה היה לו, על אף שאפילו הוא איננו אביב לביא, שהסיפור מתייצב – ריאל שוב בעטה באיזה דלי מלא בריח בלתי נסבל שמילא את העיר כולה.

על פי פרסומים, מסינה אמר לשחקנים אחרי ההפסד לסיינה שהוא לא יכול לעזור להם יותר. יאאא אולוהיים, תחשבו רגע על המשפט הזה ועל המשמעויות שלו:

מה הוא התכוון לומר, בעצם?

"אתם כל כך אפסים, כל כך גרועים, כל כך בלתי נסבלים מבחינתי, שאפילו אני, מסינה הגדול, לא יכול לעזור לכם יותר?".

ואולי הוא התכוון: "בתקופה שלי כאן אני מרגיש שהפכתי להיות כל כך קטן, עוד מאמן מהשורה, חסר יכולת להשפיע, חסר יכולת לכוון, אני באמת לא יכול לעזור יותר. כל מה שניסיתי – לא הולך. תרשו לי בבקשה לשחרר אתכם מעולי".

האם מסינה התכוון ל-: "זה לא אני, זה אתם"? או שמא: "זה אני, זה לא אתם". מה באמת עומד מאחורי המלים?

תהיות רבות משמעות הן אלה, לא נכחיש זאת.

ועכשיו סיפור העוזר. אין מין סיטואציה, יאאא אולוהיים! מצד אחד, באה הנהלת ריאל מדריד וזרקה עליו את הקבוצה. קח, חבוב, תאמן. אמנם מעולם לא היית מאמן ראשי בבוגרים, אבל גם על צ'אבי פסקוואל אף אחד לא שמע כשישב על הספסל כעוזר מאמן במשך שנים. קח, קח תאמן, חבוב. זה הטרנד עכשיו. בוא ותהיה פסקוואל. פסקוואל של ריאל.

מצד שני, זה הסיפור של אשכנזי-חסין-נאווי בחיפה, נו. המאמן עזב, ונשאר העוזר שהוא עצמו הביא. מה לאיטלקי כמו מולין, שמעולם לא אימן קבוצה כמאמן ראשי, לעשות בריאל מדריד בלי הגיבוי והגב של מסינה? הרי בלי מסינה הסיכוי שהיה מגיע לשם הוא 0.00001%.

עכשיו הוא שם. כל עוד ינצח מצבו סביר יש להניח, ואף להניח. אבל אם יפסיד פעם-פעמיים, תמיד יהיה מי שיקום על הרגליים בישיבת הדירקטוריון הקרובה (לא של כדורסלע-האתר, של ריאל מדריד) ויאמר: מה לנו הנוכרי הזה, שלחו אותו בחזרה לאיטליה. ניקח מקומי ונתחיל מחדש, או לפחות איזה וויושביץ'. יודעים מה, בואו נחתים
את וויושביץ', אבל בתנאי שהוא לוקח מעכשיו ועד ספטמבר קורס בספרדית, ארבע פעמים בשבוע, ומגיע לתחילת העונה הבאה כשהוא דובר ספרדית שוטפת.

אגב, מחשבה נלוזה-משהו שעולה בי ברגע זה: אם מסינה קם אחרי 18 הפרש במשחק שלא משנה דבר לפחות ברמה התיאורטית, ומתפטר כי לקבוצה שלו אין כבוד לקהל ושאר כהנה וכשמה סיסמאות, מה הסיכוי שעודד קטש יתפטר אחרי מינוס 41 נגד מכבי ת"א, אפילו שמדובר במשחק בנוקיה-ההיכל? אחרי הכל, גביע אין העונה, גם לא טופ 16 ביורוקאפ ואולי גם פיינל פור מקומי לא יהיה. 41 הפרש כבר יש. יושב חזק ועמוק בכיס ולא ייצא משם בקרוב.

ומה הסיכוי שבית הלחמי יתפטר אחרי חצי עונה גרועה במיוחד עם אשקלון? ובכלל, כשאני חושב על זה, מתי היתה הפעם האחרונה שמאמן התפטר פה? ומהו היחס, במספרים, בין התפטרויות יזומות לבין פיטורים על ידי הנהלות? לא שאני מטיף לזה, כן? סתם סקרנות בעקבות המעשה של התורה מסיני, שלימד אותנו משהו על כבוד עצמי וסף רתיחה של דם סיציליאני.

מפה לשם אני ב-700 גרם טקסט, וזה עוד מבלי שדיברתי על פיל 'האליל' ג'קסון שהתעקש להחזיק שחקני חמישייה גם ב-25 הפרש ברבע האחרון נגד סן אנטוניו אתמול, בניגוד לקודים הלא כתובים של ה-NBA.

מה-שמו הפרשן, נו, ואן גאנדי, הצדיק אותו. וואלה, חזון אחרית הימים.

ואיזו דומיננטיות, איזה רבע ראשון, ושני, ושלישי. איי איי איי. לרגע נזכרתי שבתוך-תוכי, עמוק בפנים, אני אוהד הלייקרס. פשוט שכחתי.

ביינום נלחם, ביינום.

פישר קולע, פישר. בכלל, עד היום לא ברור מי הרכז בקבוצה הזו, בחלקים גדולים מהחיים שלה היא נעה מכוח עצמה איכשהו.

וגאסולינה. איי איי איי. איזו קבוצה. כבר אמרתי מזמן: כל מה שצריך זה להשוות את שעון ישראל לשעון ארצות הברית. הרי אם אנחנו המדינה הכמה-זה-יוצא של ארצות הברית, מקבלים מימון וחסות ומדברים אינגליזית לרוב ומעסיקים פה אמריקאים כאילו היינו לואיזיאנה או קולוראדו לכל דבר ועניין, שישימו את השעונים על אותו דף, או לפחות על אותו מחוג, ונצא במחולות עם שידורי NBA כחול אשר על שפת הים לרוב.

כל כך פשוט, כל כך קל, כל כך לא קורה.

חבל, אבל אולי עדיף ככה: כל משחק NBA שמתחיל ב-21.00 או 22.00 שעוננו מרגיש כמו לפלח איזו טורטית מחנות המכולת הסמוכה בגיל 10. אין טוב ומרגש מזה. מניסיון (נכון לאותו גיל, כן?).

שלומות ונצורות בשלב זה.