טורניר הגמר של המכללות יצא לדרך בסוף השבוע האחרון, על כל עשרות משחקיו ודרמותיו. יש לשער, שלא מעט אנשים בארץ עוקבים אחריו, אבל במקביל יש להניח שיותר אנשים לא ממש עוקבים אחריו, לפחות לא עד הפיינל-פור. ודאי לא כשאין בנמצא שום נציגות ישראלית, סטייל נדב הנפלד ודורון שפר בשעתם (היפה!).

גם אני לא נמנה על אלה הנצמדים בימים אלה לשידורים הישירים ב-ESPN או בפוקס ספורטס. כשאני חושב על זה, חוץ מלוודא שדיוּק השנואה לא תזכה בתואר, אין לי ממש עניין בטורניר, שלא לדבר על קבוצה אהודה. אי לכך, התקצירים ב'ספורטסנטר' הם די והותר מבחינתי, אבל לא זה מה שיגרום לי לוותר על סיפור משעשע ואף מאלף, אותו שמעתי לפני כמה שנים מאדם בשם פיטר, אותו פגשתי באיזה אירוע חברתי אי שם בערבות מנהטן.

פיטר, יש להקדים ולומר, הינו חובב ספורט בכלל, ואוהד כדורסל מושבע (ניקס ב-NBA וסיטון הול במכללות, אם אתם חייבים לדעת) בפרט. הסיפור אותו חלק עימי קשור כמובן לנושאים אלה, אבל - כפי שפיטר עצמו הגדיר - עוסק יותר מכל בהחלטות שמקבל לפעמים האדם הממוצע, ובסדרי העדיפויות שהוא מארגן לעצמו.

מעשה שהיה, כך היה: לפני שנים לא מעטות, מצא עצמו פיטר בפלורידה. שילוב של רצון להתרחק קצת מבית ההורים (צפון מדינת ניו יורק), והצעה לעבוד כנהג משאית עבור אחת החברות הגדולות. הוא לקח על עצמו את הג'וב, ביצע את כל משימותיו ונסיעותיו על הצד הטוב ביותר, ובתוך זמן קצר יחסית הפך לאחד הנהגים המועדפים על הבעלים. המשמעות העיקרית של העלייה בסולם ההתחבבות על הבוס, הסביר לי פיטר, היתה קבלת יותר ויותר נסיעות אטרקטיביות, שהתשלום עליהן באותה חברה היה גבוה יותר, וכך גם הטיפים שקיבל מהלקוחות.

מרגע שעזב את הבית, ובמיוחד אחרי שעלה על המשאית, היה לו קשה יותר להמשיך ולעקוב אחרי הנעשה בעולם הספורט שכל כך אהב. גם שעות העבודה הארוכות, שהתבטאו בעייפות מצטברת, גם היעדר טלוויזיה בכבלים בחלק מהמקומות בהם מצא את עצמו במהלך הנסיעות - הכל הצטבר לפחות שעות ספורט, ועדיין - הוא השתדל ככל יכולתו להישאר בעניינים, במיוחד בכל הקשור לקבוצות הכדורסל האהודות עליו.

יום אחד, בשלהי חודש מארס של אותה שנה, נשלח פיטר לנסיעה מטמפה שבפלורידה ליוסטון, טקסס. קפיצה קטנה של פלוס-מינוס 1,500 ק"מ. הבוס נתן לו יומיים להגיע ליוסטון, ואפילו צ'יפר אותו בלילה על חשבון החברה במוטל לפי בחירתו.

פיטר יצא לדרך השכם בבוקר, בשעה שלא קיימת גם בשעון הביולוגי של תרנגול ממוצע. שעות ארוכות נסע, עד שהחליט שזה מספיק לאותו יום. העיר הגדולה אליה הגיע סיפקה לו אפשרויות לינה רבות במסגרת מה שאיפשר הבוס, אולם משום מה, ליד רוב המקומות הראו השלטים כי כל החדרים מלאים, וברחבי העיר נראו אלפי אוהדי ספורט, לבושים וצבועים בעיקר בכחול ולבן.

בימים כתיקונם, אמר לי פיטר, הייתי מנסה לרדת לשורש העניין, לעשות אחד ועוד אחד ולהתאפס על עצמי ועל כל מה שקורה מסביב, אבל העייפות והרצון לרדת קצת מההגה פשוט גרמו לי להתעלם הפעם. "לא מאמין לך", התערבתי לרגע בסיפור, "אוהד כדורסל מושבע שכמוך, חודש מארס, אלפי אוהדי ספורט באותה עיר, כמה מסובך יכול להיות להגיע לתשובה המתבקשת?". תתפלא, אמר פיטר, כשאתה נכנס למצב צבירה של נהג משאית מקצועי, הרבה דברים שפעם היו מובנים מאליהם הופכים לשוליים. כל סדרי העדיפויות משתנים, ואיתם המודעות למה שקורה סביבך. ועכשיו, ברשותך, אמשיך בסיפור.

אם כן, בסופו של דבר, מצא פיטר חדר פנוי באחד המוטלים בפאתי העיר, ואחרי שהתקלח והחליף בגדים החליט, באופן טבעי, לחפש את הספורט'ס-בר הקרוב, על מנת להשלים פערים בשני התחומים - התעדכנות בנעשה ושתייה, לאו דווקא בסדר הזה.

הבר אליו נכנס היה ריק למדי באותה שעת אחר צהרים, אבל עוד לפני שהספיק להעיף מבט באחד ממסכי הטלוויזיה, קלט נערה מצודדת ביותר, שישבה לבדה באחת מפינות הבר. כמצופה בסיטואציות כאלו, מיהר פיטר לנסות את מזלו ביצירת קשר חברתי קצר מועד, ולשמחתו גילה שהולך לו לא רע. הצעירה גילתה אף היא עניין מסוים, והשיחה הלכה והתפתחה בכיוון הרצוי מבחינתו.

בשלב מסוים, שאלה אותו הצעירה אם הוא מעוניין ללכת לצפות באותו ערב במשחק הכדורסל הגדול שמתקיים בעיר. היא עצמה, כך הסבירה, ממש לא בקטע של ספורט, ולכן גם אין לה מושג ולא מעניין אותה באיזה משחק מדובר ומי נגד מי, אבל אביה,
מאושיות העיר, קיבל כרטיסים, ואפילו מקומות טובים ממש על הפרקט. מאחר שהאב נאלץ לנסוע לחו"ל לרגל עסקיו, הוא השאיר את הכרטיסים אצלה, ובאמת שלא יהיה אכפת לה ללכת עם פיטר.

פיטר שקל את ההצעה לשנייה. אולם מאחר שבחודשים שקדמו לא ממש יצא לו לעקוב אחר המתרחש בענף, ועוד יותר מאחר שהעניין שגילה בצעירה באותו רגע עלה לאין שיעור על כל דבר אחר - החליט לוותר. הערב והלילה, המשיך פיטר וסיפר, התפתחו בהתאם לכל ציפיותיו, אבל רק לפני שיצא לדרכו למחרת בבוקר, כולו שמחה ועליצות על מאורעות ליל אמש, והעיף מבט בכותרות העיתונים שזעקו בכל קרן רחוב - גילה שאולי מבחינת סטוץ הלך לו מצוין, אולם שכאוהד כדורסל החמיץ הזדמנות של פעם בחיים.

השנה היתה 1982, העיר - ניו אורלינס, והמשחק עליו ויתר היה "בסך הכל" אחד ממשחקי הגמר הידועים והדרמטיים בתולדות טורניר המכללות: צפון קרוליינה של המאמן האגדי דין סמית' - עם ג'יימס וורת'י, סם פרקינס וגם פרשמן אחד בשם מייקל ג'ורדן - מול ג'ורג'טאון של ג'ון תומפסון המאמן והמגבת על הכתף - בשורותיה כיכבו אז פטריק יואינג, סליפי פלויד ואחרים. נגמר 62:63 לצפון קרוליינה, עם סל ניצחון של האלוהים שבדרך, ועם אחד מאיבודי הכדורים המפורסמים בהיסטוריה, לו אחראי פרד בראון מג'ורג'טאון (הנה התקציר ממש כאן).

אמרנו כבר, הכל עניין של סדרי עדיפויות.

shaharhermelin@gmail.com