אהלן,

אז ככה, (או קאחה, הייתי חייב) את החופש הנוכחי החלטנו להעביר בניצול אחרון של העובדה שאנחנו עדיין באירופה ולחלוב את כל היתרונות שיש לשליחות הזו להציע לנו. במיטב כספנו הדל רכשנו כרטיסים, הזמנו מלונות בקצב מסחרר והמסע התחיל.

אחרי שצפינו מהשורה הראשונה בשטוקהולם ברוג'ר פדרר מספר פעמים, ולהבדיל אלפי הבדלים, בברק נתניה שהגיעו לשבדיה, זה היה חייב להתחיל בנסיעת סוֹליקוֹ שלי לויטוריה למשחקים של מכבי, וזה ימשיך בדוּאוֹ ללפלנד, קופנהאגן וקינוח בברלין, בסוף נחזור לשטוקהולם ונעשה שם את הסדר כשבאמצע זוג חברים יקר מתחתן.

תוך כדי המתנה קצרה בפרנקפורט בדרך חזרה לניצן היקרה בשטוקהולם, חשבתי לשתף קצת. אז מה אני אגיד על מה שהיה עד עכשיו?

הנסיעה לויטוריה התחילה אי שם לפנות בוקר ביום שלישי במרכז שטוקהולם, ועברה בטיסות ונסיעות באוטובוסים דרך פרנקפורט ובילבאו. בכולן כרגיל העפעפיים שלי שוב הוכיחו שהם לא מעוניינים לאפשר לי להיות בהכרה בכלי תחבורה שזז, נטרקו כשעוד עמדנו ונפתחו רק במצב דומם.

עם פקיחת עיניים ראשונה על עוד אוטובוס, זיהיתי בין קורי השינה את אחד המבנים בויטוריה שראיתי באינטרנט משהו כמו שבועיים לפני הנסיעה, לא עברו 2 שניות וחצי והנהג פתח את הדלתות, והופ- לדרך. ותודה לגוגל.

אחרי ניווט עירוני רגלי מהנה מתוך הזיכרון המעומעם מהאינטרנט, הגעתי למלון. ומה עושים עכשיו? מה, אפשר להוריד פק"לים ופשוט לנוח? מוזר הסיפור הזה של חופש.

הרי באתי לכאן בשביל לראות כדורסל, לא ממש חשבתי על בידור מיוחד בין לבין, ואני לא ממש מה'שרופים' (לאהוד בסדר, אבל למה להישרף?), אז מה עוד יש לעשות בעיר כזו? לא הרבה, אז חורשים הלוך-חזור את העיר, מדברים קצת עם כל איש חביב, מחייכים לעולם על החופש הזה ומלקטים את הריחות, המראות והחוויות שנזרקים מכל כיוון.

הנה כמה דברים שקופצים לי עכשיו.

רוב הספרדים לא מדברים אנגלית, אפילו לא מילה אחת. וכשאתה מסביר להם שאתה לא מבין ספרדית, הם ממשיכים לנגן לך את השפה הנחמדה הזו בפול-ספיד כאילו שכרגע סיפרת להם שאתה אבשלום קור הספרדי.

מדהים שאפילו קצין העיתונות של אלופת המדינה כאן לא מבין אנגלית, מצחיק כשמשווים את המצב לשבדיה, שם כל שיכור ברחוב או ילד בן שמונה מדברים אנגלית שוטפת שבארץ היתה נחשבת לרמת שפת-אם.

איכשהו אצל הספרדים זה כמעט תמיד יוצא מובן, בטח משהו בשפת הגוף והרצון האמיתי שלהם לגרום לך להבין, שפשוט צועק מהם החוצה.

כשניצן לא איתי, אני בדרך כלל לא אוכל, פשוט ככה. בלי סיבה ברורה (אולי איפשהו בפנים לא רוצה לאכול ולמות לבד, מי יודע?).

הפעם, ביום השני שלי כאן ואחרי אכילת ארוחות מטוסים בלבד (בלופטהנזה מגישים 'ראפים' תאילנדיים לא רעים בכלל), תוך כדי החריש העמוק בעיר, החלטתי לעצור ולאכול צהריים. בשביל לא לקבל שרצים ושאר מנות מוזרות, ניסיתי ללכת על מה שהיה נראה יחסית מוכר.

אפילו שכל כך קיוויתי, ותאמינו לי שחיפשתי בכל חור - אין, אבל אין אף בורקס אחד עַרֵב לחך בכל ויטוריה. איזו מין עיר זו שאין בה בורקס?

התפשרתי על מסעדה מקומית. אחרי דיון עמוק במיוחד עם בעל המקום, זה הסתיים בשילוב של שתי מנות שונות של תפוחי אדמה, כדי שבטוח סוג אחד אני אוהַב. האמת, היה לא רע בכלל.

ובכלל, בשביל 6.50 יורו כולל חצי ליטר בירה ומנה ראשונה, איך אפשר להתלונן? אחח, זה חופש.

ויטוריה היא מקום עוין לשחק בו, דווקא לא בגלל הקריאות הלא סימפטיות שמגיעות עד לשנות ה-30-40 באירופה, זה לא משהו חדש. עוין בגלל שהגורמים בקבוצה/אולם ניסו לנצח גם בעוד כמה קרבות חוץ מאשר בזה שעל המגרש ונתנו יחס לא אוהד במיוחד. מבלי להכיר בכלל, אני די בטוח שלא אלו התנאים שעומדים לרשות הקבוצות היריבות והאוהדים היריבים בתל-אביב.

מה שכן, רוב האוהדים שם מאוד חביבים, ושוב, למרות שאין להם מושג מה זו השפה המוזרה הזו שמדברים בכל שאר העולם,
הם מתקשרים יפה מאוד, מפרגנים ומעריכים.

אחד מהמסדרונות הפנימיים בתוך האולם פשוט מלא בתמונות של מכבי, מכל המפגשים מול טאו. נראה כמו מסדרון לכבוד היריבה.

היחס לשחקנים ולמאמן כאן הוא כמו לאלילים, אני מניח שזה כמו היחס שהיה אצלנו לפני שני עשורים פחות או יותר. היום אנחנו מתייחסים אליהם קצת אחרת, בהערכה רבה כן, אבל לא כאלילים.

הספרדיות הן לא מהנאות בתבל, אבל נראה שהן דווקא די מחבבות את הלוּק של הישראלים. ולא, חס וחלילה. לא התעניינתי.

בסך הכל ויטוריה עיר די משעממת, ונראה שממוצע הגילאים שם הוא לא מהצעירים. אפשר להבין את הסכומים הגבוהים שצריך לשלם לזרים בשביל לשחק שם, או את אלו שעזבו כי היה קצת קשה.

בעצם, אחרי שהייה של שנתיים במקום כמו אריתריאה ובשביל סכומים לא גבוהים במיוחד, אולי יש ספק בנוגע לסעיף הקודם.

ומי, מי היה מאמין שפסימנר יצפה בניצחון חוץ חשוב כל כך בלייב. עכשיו רק נשאר לראות אם זה אפשרי בכלל לנצח את הקבוצה הזו שלוש פעמים ברצף.

יאללה, צריך לרוץ לגייט בדרך להמשך החודש המוטרף והכיפי הזה.

רק בשמחות,

אתגר סימנר