חלום או שאיפה, להגדרה המדויקת כבר אין משמעות. אני יודע וזוכר, שרציתי להיות כדורסלן מוצלח ומצליח. כמוני רצו, רוצים וירצו עוד מיליונים בכל העולם. הרוב נושרים בדרך, כל אחד והסיפור שלו, כל אחת והסיבה שלה. רק מעטים מגיעים אל היעד.

אחד מתגייס לצבא ובזאת תמה הקריירה המפוארת שייחל לה עוד בטרם המריאה. אחת מבינה שאין לה עתיד מזהיר בתחום, ומעדיפה מסלול לימודים אקדמאי מחייב. אחרת מגיעה לקבוצה הבוגרת ומגלה שהיא לא מספיק טובה, או שלא נותנים לה הזדמנות. ואחד, מה לעשות, הפסיק לגבוה פתאום בגיל 16 ונותר תקוע על 1.82 מ'. אם היו לו שליטה בכדור, ראיית משחק וקליעה מבחוץ, מילא. אולי היה הופך לגארד מיומן. אבל היות שתפקד כפאוור פורוורד ברוב שנותיו, מאוחר מדי לבצע שינוי.

וישנם אלה שנפצעים. עודד קטש, ברנרד קינג, נייט האפמן, יואב ספר, דני מאנינג, סאני בצ'ירוביץ', פפי תורג'מן, גיא גודס. כולם נפגעו בעיצומה של קריירה פנטסטית. חלקם פרשו וחלקם חזרו בתום היעדרות ממושכת. גם הפצועים, בדומה לנושרים, נחלקים לתת-קבוצות. למשל, אלה שנפצעו עוד בטרם דרך, זרח והאיר כוכבם. עליהם פחות שומעים. זה לא אומר שהם סובלים פחות, או מתוסכלים פחות, או מיואשים פחות, או חסרי אונים פחות. אני יודע, כי הייתי וחייתי בסרט הזה.

אף פעם לא הוצמד צלם, במאי, תחקירן או כתב שטח לכדורסלן פצוע ובנה מהטרגדיה האישית-ספורטיבית שלו סיפור שלם. פה שתי מלים, שם כותרת, פה כתבת טלוויזיה בת דקה. אחרי הכל, התקשורת לא ממש מתעניינת בגורלם של גיבורים שנפלו. אם מדובר בקטש, אלוף אירופה וסוג של פיטר-פן, אז אולי כן, אבל גם כאן לא בהרחבה הראויה. רוב אוהדי הספורט לא יודעים עד היום מהי הפציעה המדויקת שחרבה לקטש את הקריירה. ואולי זהו מס הפנטזיה. קטש תמיד היה גדול יותר מכל דבר אחר עבור אוהדיו. גדול גם מהפציעה שלו, תהיה אשר תהיה. היתה אשר היתה.

יואב ספר, למשל. מה אתם יודעים על הפציעה שלו? מתי זה קרה, איך זה קרה, מה הוא עושה כדי להחלים ממנה, איפה הוא בכלל? מתי שמעתם ממנו לאחרונה? לא מעניין, הא? אבל כשהוא שיחק הממטרות פעלו חופשי. הוא כן טוב, הוא לא טוב, הוא גדול, הוא אפס, הוא מבוזבז, הוא לא מנוצל, הוא לא חכם על המגרש, הוא מבריק על המגרש. רשות הברבור בשיאה. רק נפצע והופ, כאילו מת, חס וחלילה. וזה לא רק אתם, אגב. כמעט כל מי שעוסק בתחום כלול בחבילה הזו.

אם אפשר היה להסריט יום בחייו של שחקן פצוע בתקופת השיקום, היחס כלפיו לאחר שובו למגרשים, אם וכאשר, היה משתנה לגמרי. אפשר היה להעריך אותו יותר, גם אם החטיא מקרוב או איבד כדור. כמות האנרגיה והמאמצים, וסך השבועות והחודשים שהקדיש במטרה לשוב לפעילות, היו משכנעים אתכם לחשוב פעמיים לפני שתבוזו לו או תפטירו מהכורסא אגב תנועת יד: 'איזה דביל'.

גיא גודס עבר שתי פציעות קשות בברכיים. הוא התאושש משתיהן והמשיך לשחק שנים אחרי שסכיני הרופאים ביצעו חתכים ברגליו. הייתי מלא התפעלות מכוח הרצון שלו, מהדרך בה שב לשחק. הוא אמנם לא היה חד כבעבר ומהירותו פחתה. הוא העדיף לזרוק מבחוץ, ונמנע ככל הניתן מחדירה לסל וסיכון במגע עם יריב. הוא חזר מניתוחים קשים שדרשו החלמה ארוכה מאוד, ומחברות צמודה וקרובה עם זוג קביים על פני יותר מדי חודשים.

ולא שהוא גאה בזה. במשך שנים לאחר כן עוד המשכתי לפרגן לו בקטעים שכתבתי, ולהזכיר פה ושם איך קם מבור עמוק ויצא ממנו, וכמה הוא גדול וכמה נפלא. הסתבר עם הזמן, שגודס העדיף כל אותה תקופה שאותן מחמאות לא ייכתבו כלל. "אני כבר בריא מספר שנים, לא מחמיץ אף משחק ואתה ממשיך להתעסק בפציעות שלי. די, עזוב את זה. זה מנציח סטיגמה, זה מזכיר דברים שאני רוצה לשכוח וכבר לא קיימים. בשביל מה זה טוב? תודה רבה על כל מה שכתבת, אבל עשה לי טובה ואל תעסוק בזה יותר," אמר. ואם לא היה אומר את זה, סביר שלא הייתי קורא את מחשבותיו ומקפיד אחת לתקופה להלל ולשבח. ובעצם, להמשיך לעצבן ולהרגיז אותו מבלי שאפילו אדע.

מבין אלה שלא הפכו לשחקנים בגלל פציעה, הריני לזקוף אצבע למעלה בפני המורה ולבקש את רשות הדיבור. יש לי חבר, אלון ויינשטוק, שעובד בסוכנות ביטוח ובזמנו הפנוי משמש גם כבמאי טלוויזיה. ואולי זה להיפך, אני לא בדיוק עוקב אחר שיגיונותיו. שיחקנו יחד בקבוצת הילדים של מכבי פתח-תקוה אי-שם באלף הקודם. כן, יחד עם דרוקר. אתם ממש קוראים כל מלה, הא?

ויינשטוק עסוק בחודשים האחרונים בלהיפטר מהג'וק שנכנס לו לראש כבר לפני שנים, ומכין סרט שנושאו הוא: 'איך לא הפכתי לשחקן כדורסל'. זה מעיק עליו. זה מציק לו. הוא מתהלך כמו פרה שעטיניה מלאים ולא נחלבה מזה תשע שעות רצופות. היא עוד מעט מתפוצצת. גם אלון.

אני כבר לא, בעיקרון. בכל זאת, עברו המון שנים מרגע הפציעה, קרו מספיק דברים בינתיים כדי שאשכח את קריירת הכדורסל הלא ממומשת במלואה שלי. עניינים אישיים, משפחתיים, מקצועיים, חווייתיים. אבל כשמדברים על זה הנושא מקבל שוב חיים משל עצמו, ואני מרגיש כמו ויינשטוק וכמו אותה פרה אנונימית. תוך כדי כתיבה מתברר לי לפתע, שהאצבעות הן קנה המידה הטוב ביותר. אני לא עוצר לחשוב ולסגנן משפטים, לא נותן לעייפות הכללית לנצח ולעפעפיים לצנוח, התקתוק רק הולך וגובר בכל רגע ואלה כנראה הסימנים הטובים ביותר לכך, שהסיפור לא ימות אף פעם. ובאיזשהו מקום, אני חש שהסיפור, בהכללה גסה אמנם, הוא סיפורם של הפצועים כולם. בעיקר של אלה שלא נחלצו מהצרה הצרורה הזו, ונאלצו לפרוש.

סביר להניח שאין ספורטאי ששולל אמונה טפלה בקשר לפציעה שלו. תמיד מנסים להיזכר מה קרה ברגעים ובימים שלפני, מה רע עשיתי בפני היושב במרומים, לעזאזל. אכלתי משהו שאני לא נוהג לאכול? קיללתי מישהו, פגעתי במישהו? שכחתי לבצע פעולה שאני תמיד מבצע לפני משחק? מה קרה שזה הגיע לי?

המחזיקים באמונות טפלות, כישופים למיניהם ומנטרות אחרות, יטענו אחרי שיקראו את הסיפור המאוד פרטי ואינטימי הבא, שלא סתם נפצעתי. שלמעשה, הזמנתי את הפציעה משמיים, או מכל כיוון אחר. שהגיע לי. שאידיוט ילדותי המתנהג בחוסר בגרות מופגן, ראוי אולי להיענש.

אימוני פרך במכון ווינגייט

הסיפור מתחיל אי-שם לפני עשרים שנים בערך. הוזמנתי לסגל המורחב של נבחרת הקדטים תחת פיקודו של מולי קצורין, שמאז האפיר והקשיח. הנבחרת הזו כללה מעט שחקנים שהגיעו רחוק, למעט נדב הנפלד, שהפך לאחד הגדולים שבשחקני ישראל. היו שם גלעד כץ, אחיה מולכו, אלי הבר, איציק כהן, אורן שמר, בני כץ, אייל חי (וקיים עד היום הזה, אגב, בירושלים העיר), ואחרים.

קצורין ועוזרו, אמיר שמר, נהגו להתעלל בנו בסופי שבוע מרוכזים במכון ווינגייט. אימונים קשים מנשוא, עבודת פרך וטרטור אמיתי, שלא הלמו פרובינציאלי כמוני. זו היתה תקופה שבה לא ירדתי לעומקו של עניין. כמי שהגיע מאגודה קטנה, שהקבוצה הבוגרת שלה שיחקה בליגה הארצית, לא עמד לנגד עיני מודל לחיקוי כלשהו. לא ידעתי ממש מה זו הליגה הבכירה, לא הגיעו לפתח-תקווה קבוצות מהליגה ההיא ולא חשבתי לרגע שכדורסל הוא משחק שאפשר להתפרנס ממנו. ולהתפרנס היטב לאורך שנים. ובכלל, מידת החשיפה שלי לכדורסל ברמות הגבוהות היתה מצומצמת מאוד. לא הבנתי לאילו גבהים יכולה קריירת כדורסל מקצוענית לקחת אותי.

להבדיל מנציגי מכבי תל-אביב המיוחסים וחבורה נוספת של שחקנים מהפועל חולון, שבימים ההם עוד שימשה אימפריה, הייתי בודד למדי. שימשתי כנציג היחיד של מכבי פתח-תקווה בסגל. כמוני היה גם אייל חי, שהגיע מכבי ירושלים. מפה לשם ציוות אותנו מנהל הנבחרת לחדר אחד. חברתית, לא נטמעתי. וגם מקצועית ראיתי כוכבים בעיניים.

מחנות סוף השבוע התקיימו אחת לשבועיים במתכונת של שני אימונים ביום ששי ושניים בשבת. הסדר זכור לי עד היום, איך אפשר לשכוח: אימון אחר הצהריים, ארוחת ערב ואימון ערב ביום ששי. ארוחת בוקר, אימון בוקר ואימון צהריים בשבת. אחר-כך, ברוך בורא עולם, הולכים הביתה. גם אחרוני המקטרים מבין השחקנים הודו לאל הטוב, יש להניח, בהגיע מוצאי השבת.

מרגע לרגע מצא חן בעיניי העסק פחות ופחות. אלה לא היו רק תמימות ופינוק, אני מניח. היה פה חשש אמיתי מפני התמודדות. לא ידעתי איך להתמודד עם מקום בסגל מול שווים או טובים ממני. מועקה וסבל, תכונות שמעולם לא הכרתי עד אז, הפכו לחברות קרובות שלי. המופנמות הבסיסית שהיתה טבועה בי אז פעלה שעות נוספות והעבירה שדרי SMS תכופים למוח: 'חבל על הזמן שלך, אתה מבזבז אנרגיות לחינם, אין לך מה לחפש כאן'.

עמדות הפאוור פורוורד והסנטר בהן נהגתי לשחק היו תפוסות בלאו הכי בידי הנפלד ואיציק כהן, יהיה מה שיהיה. כך שנפתח מאבק בין מספר שחקנים לגבי העמדה מספר 3, ובלי אמונה גם צסק"א לא היתה אוכלת אותה. ולא היתה בי אמונה. יותר מכל, ראיתי אז פחיתות כבוד בישיבה על הספסל ולא מצאתי שום דבר מאתגר או מרגש בהשתייכות לנבחרת הקדטים של ישראל. קצת מתוסבך, סבוך ומסובך הייתי. אני מודע לזה, תודה.

קצורין לא חילק הנחות לאיש, למרות שאפשר היה להבחין בבירור שעיניו מצטעפות כשהוא מדבר על הנפלד. הוא קרע לנו את הצורה ולימד אותנו לספוג עבירות תוקף וליפול על הרצפה באופן כזה, שישכנע את השופטים הגויים לשרוק לטובתנו במשחקי אליפות אירופה הקרובה. "לא אוהבים אותנו באירופה," הוא נימק, "אנחנו צריכים ללמוד להיות משכנעים מספיק, כדי לקבל שריקות כי אף אחד לא יעניק לנו מתנות."

לצורך זה, איתר המאמן תעלול נאה למראה אבל מטריד נפשות זכות כשלי. באחד האימונים העמידו אותנו קצורין ועוזרו על קו הרוחב שמאחורי הסל. הם עמדו מולנו ודחפו קלות אחד-אחד, לאו דווקא על פי סדר מסוים. בתגובה היינו אמורים לבצע נפילה כזו, שתשכנע את השופטים כי חמסו ושדדו את כבודנו וזכויותינו. וגם לצעוק הייי או אייי או אחחח או אין כמו יפו בלילות. וכמה שיותר חזק יותר טוב. אהה, ואחר-כך חייבים לקום ולהתייצב במהירות על מקומנו, רק כדי להתכונן לספיגת עבירת תוקף נוספת. הרי כל ילד יודע שהמשחק מלא במצבים בו שחקן סופג שתי עבירות תוקף בתוך שלוש שניות, לא? אז אם אפשר ומזדמן, למה לא לתרגל קצת? רשע היה קצורין. רשע.

הרגשתי כמו חייל באולינג בהבדל אחד. הוא, כשהוא כבר נופל, נשאר לנוח קצת עד שמגיע מישהו ומציב אותו במקומו מחדש. כאן לא היה זמן להשתהויות מיותרות. נו, ופתאום הגיע המאמן אלי. הוא דחף, עפתי אחורה, פלטתי צעקת קוזאק נגזל והתייצבתי מחדש. והוא מיד דחף שוב, עפתי שוב והתייצבתי מחדש. ושוב, ושוב, ושוב. חמש או שש פעמים בזו אחר בזו התעלק עלי קצורין, ובכל פעם רק גינה אותי יותר מול כולם וטען שככה לא נופלים נכון, ומה זה פה, ולמה ואיך. רק כשביצעתי, כנראה, נפילה סבירה בעיניו, הוא שיחרר אותי מעונשו.

ברגישותי הרבה, הפכתי ללעג ולקלס בעיני עצמי. שחקנים אחרים הביטו בי נדהמים ומשועשעים בו-זמנית. הרגשתי כמו שק חבטות ובלילה, מספר שעות מאוחר יותר, הבחנתי שכריות כפות-ידיי התנפחו למימדים מפחידים. מה לעשות, קצורין אמר שצריך לנחות עליהן כדי להקל על הנחיתה. ססססאאמק, שילכו לעזאזל כל השופטים עוכרי ישראל באירופה, שגרמו לקצורין להמציא את התעלול המטופש הזה.

לא רוצה להיות פה יותר

הסיפור הזה לא הפך אותי למאושר יותר במתחם ווינגייט. העדפתי את גישת החנווני על פני זו של זבן הסופרמרקט. עזוב אותי מכל זה, תן להישאר קטן צנוע ומככב במכולת הפרטית שלי, מאשר כוכבן סופרמרקט רחב ידיים. ובמלים אחרות: אני רוצה הביתה, לקבוצה שלי. למקום שבו אקלע 20 נקודות למשחק ואף אחד לא יבלבל לי את המוח. אפילו לא קצורין.

לא הרבה אחרי 'תקרית כריות כפות הידיים', הבריק מוחי הזדוני. זהו, אני פורש. לא רוצה להיות פה יותר. קצורין לא יודע עד היום, אז אשטח כאן בפניו את הסיפור הבא, בבושת פנים אמנם, אבל גם בחיוך ובקריצה. יאללה, עברו המון שנים. שיגיד מה שיגיד ותאמרו אתם מה שתאמרו. תנו לאצבעות לרוץ על המקלדת ולשחרר קיטור, כי זה מה שאני אוהב באמת.

הגיע סוף השבוע ואני על המסלול הקבוע. נער בן 16 להזכירכם, אולי 15 וחצי, בלי רכב פרטי, מזגן, צ'יינגר של 24 דיסקים ושאר הטבות ובונוסים המוכרים לכם כיום. תיק גדול על הכתף, אוטובוס מפתח-תקווה לתל-אביב ומשם עוד אחד לווינגייט ואל הדרך שאני כל כך שונא. משך כל הנסיעה השתלט עלי מצב רוח אפלולי וקודר. יכולתי להרגיש את שרירי הרגליים דואבים, עוד לפני שהתחלנו להתאמן. מרה שחורה תקפה אותי ושניים-שלושה קילומטרים לפני התחנה הקרובה לווינגייט היא החריפה לכדי דיכאון אטומי. הלב דפק בחוזקה, הראש עבד במהירות שיא. היי, אני פשוט לא רוצה להיות שם יותר. לא טוב לי, אני לא נהנה. לא רוצה להיות שם, נקודה. מה עושים. מהר, מה עושים?

החלטתי. אני לא יורד בתחנה. ממשיך לנסוע. לא יודע לאן מגיע הקו הזה, אבל אני לא יורד ויתהפך העולם. כשיגיע לתחנה הסופית שלו ארד שם ואראה מה הלאה. האוטובוס חלף על פני מכון ווינגייט ואני איתו. הייתי מאושר ומוטרד ומבוהל גם יחד. מה עכשיו, מה הלאה? המחשבות טסו למעלה, נתקלו בתקרת האוטובוס ושבו למטה. הרגשתי כמו שמש. כדור אנרגיה לוהט במיוחד.

התברר שהתחנה הסופית ממוקמת בסמוך לחוף הים של נתניה. ירדתי וצעדתי על החול. איתרתי כסא נוח והתיישבתי. קניתי קרטיב לימון. היה הכי כיף בעולם. תחושת הקלה מדהימה. הצצתי בשעון. שלוש ורבע בצהריים, יום ששי. לא ייאמן, עשיתי את זה. האימון החל ואני לא שם.

מרחתי את הזמן, משכתי אותו, דיברתי איתו, הקשבתי לו, משכתי לו בשערות. בסוף לזמן נמאס ממני, השעה רק ארבע וחצי ואין לי שום פתרונות לגבי המשך היום או מחר. מכשירים סלולאריים טרם צצו. התלבטתי אם לגשת לטלפון ציבורי ולחייג למישהו, להודיע משהו. אבל למי? ומה לומר? ובכלל אין לי אסימון.

ניסיתי לנתח את הסיטואציה. מה בעצם קרה כאן? מדוע אני מרגיש כל כך לא בסדר עם עצמי. מדוע אני מרגיש נקיפות מצפון. מה, אני תמיד חייב להתיישר לפי הכללים גם אם מאוד לא מתאים לי? אני סובל, נכון? ארבעה אימונים מפרכים ביומיים הם יותר מדי בשבילי, נכון? אז אלך עם זה הפעם עד הסוף. עשיתי צעד אחד יותר מדי כנראה, והאם יש בכלל דרך חזרה עכשיו?

לא הרשיתי לעצמי להישאר בחוף הים או לישון בו, למרות שגם מחשבות כאלה עברו בראש. כסף לשכור חדר בבית מלון קרוב לא היה לי. אמשוך עוד קצת זמן, אתפוס טרמפ ואגיע לווינגייט. אבל לא מוקדם מדי, אלא רק לקראת סיום אימון הערב וכך אשיג מטרה נכספת. אחמיץ את שני אימוני יום ששי הבלתי נסבלים, ואתאמן רק פעמיים בשבת וזהו. הייתי מבסוט עד הגג. רעיון גאוני.

לקחתי טרמפ אל כביש תל-אביב – חיפה. ירדתי מהמכונית מרחק כשני קילומטרים מווינגייט, ותכננתי לצעוד בנחת כדי להעביר את הזמן ולא להגיע, חס ושלום, מוקדם מדי שמא יכריח אותי קצורין להשתתף באימון. ובעוד אני צועד הבשילו שתי התפתחויות דרמטיות. האחת, החלטתי שאמכור למנהל הנבחרת, למאמנים ולכל מי שישאל אותי מה קרה ולמה איחרתי, סיפור פשוט: נרדמתי באוטובוס. פשוט נרדמתי. ולקח לי המון זמן להגיע מחוף הים, כי נכנסה השבת ותנועת האוטובוסים פסקה, כסף למונית לא היה לי והתקשיתי לתפוס טרמפ. נראה מישהו מתמודד עם סיפור כזה ומוכיח אחרת.

להתפתחות השנייה לא ציפיתי. המום ונפעם גיליתי פתאום את מכוניתו של אבא שלי מגיעה מכיוון תל-אביב ומתקרבת לעברי. לברוח? להיעלם? להתחבא מאחורי עץ גבוה כמו הג'ירפה ב-'מיץ פטל'? לא ידעתי איך להגיב. אינסטינקטיבית נופפתי לכיוונו מרחוק והוא קלט אותי. נאלצתי לשקר גם לו. מסתבר, שמנהל הנבחרת התקשר מודאג לביתי והודיע שהתכשיט לא הגיע. לחץ ופאניקה השתררו בבית, שמא נפגם התכשיט בדרך כלשהי והאב המודאג החליט לצאת במכוניתו ולפצוח בחיפושים. מצא בקלות, וחטף שקר לפרצוף. "נרדמתי, אבא."

מפה לשם, נכא רוח ומבואס עליתי על הרכב. אימון הערב החל רק חמש דקות קודם לכן, ותיכף אנחנו שם. כל מה שעבר לי בראש היה דבר אחד: 'רק לא להתאמן, רק לא להתאמן. לא רוצה להיות פה'. הגענו לאולם, עליתי במדרגות והנה כולם חורקים סוליות נעליים על המשטח ונעים בקצב, כאילו לא קרה דבר וסערת הרגשות במוחי ובליבי אינן קיימות כלל. איתמר המנהל ניגש אלי וגם קצורין הותיר לרגע את ניהול האימון לעוזרו והתעניין בשלומי, ומה ולמה ואיך. בפנים נפולים סיפרתי שאני מאוד מצטער, ולא יודע איך להסביר את זה, אבל נרדמתי באוטובוס ולא ידעתי לאן הגעתי ואיך לצאת משם ובלה בלה טרה לה לה.

"אכלת צהריים"? הפתיע קצורין בגישה אבהית. "לא," עניתי. "איתמר, קח אותו לחדר האוכל שיאכל משהו, ותחזרו." איתמר התלווה אלי, פתח את דלת חדר האוכל שעמד כולו לרשותי. התיישבתי ואכלתי. לאט, כמובן. ואתם יודעים, אני רוצה לגלות לכם סוד: כשמורחים ריבת תות שדה על פרוסת לחם, כדאי מאוד למרוח אותה היטב וכמו שצריך. שלא יישארו פינות לא מרוחות על הפרוסה. זה יותר טעים. וגם גורם לעוד מספר שניות מהאימון לעבור, אז למה לא?

כששבנו משם נותרה רק רבע שעה עד לסיום. קצורין שילב אותי באופן כמעט לא פעיל, עמדתי שם לצידו וחילקתי מסירות לאחרים במסגרת איזשהו תרגיל שהוא בנה. משהו נטול קושי פיזי. משהו כלבבי. זהו, הסתיים האימון. הרגשתי ששיחקתי אותה בענק, עלוב נפש שכמותי.

למחרת התאמנו כרגיל בבוקר. טרי לגמרי הרגשתי כמו נמר. באימון הצהריים, שהיה קשה יותר, התלוננתי על כאבים בברך וישבתי בצד. לפני משחק החמישה נגד חמישה המסורתי, שנועל כל אימון, שאל קצורין אם אני יכול לשחק. אמרתי שלא ונותרתי בצד עד לסיום. זו היתה בערך הפעם השלישית לאורך תקופת האימונים שעניתי לו בשלילה. אני חושב שזה היה הרגע בו קצורין גמר אומר בליבו לחתוך עניין לגבי עתידי בנבחרת, בעקבות מחנה האימונים המקוצר שארגנתי לי בתחמנות רבה. ולמען האמת, לא הטריד אותי. זו בדיוק היתה המטרה.

הייתי צעיר מדי והיעדר יד מכוונת לצידי גרמה לי לקבל החלטות שנראות מטופשות, בדיעבד. לא עמדתי מספיק על דעתי ולא הבנתי שקריירה אמיתית מתחילים מכאן, מנבחרת לאומית, ולא דרך הצטיינות במשחקים של מכבי פתח-תקווה בליגה לנערים. לא היה גורם שיראה לי את האור, ועם ראייתי המוגבלת תמידית לא הצלחתי לראות אותו בכוחות עצמי. נער עם כדורסל מצוין בקצה אצבעותיו שרחוק מלהיות מאוהב בעבודה סיזיפית ומאמין שכישרונו בלבד יקפיץ אותו במדרגות הקריירה. במו ידיי ניפצתי לעצמי את החלום, ואפילו לא הרגשתי כאב. התנחמתי אז, שלפחות לא אסבול יותר. זה כל מה שעניין אותי באותם רגעים. ואת זה השגתי. ההרהורים שלא נתנו מנוח, השחזורים וההכאה על חטא הגיעו רק מאוחר יותר.

רגל פה, רגל שם וקנאק רעשני

בעלי האמונות הטפלות יאמרו עכשיו, שמי שמתחזה לפצוע ומשקר, דינו להיפצע באמת. נפצעתי בגיל 16 וחצי בערך, לא הרבה אחרי שנופיתי מסגל נבחרת הקדטים. אמונות טפלות לא היו לי אמנם, אבל בהצצה אל תוך משקפת העבר אני זוכר בבירור, שהחמצתי את האימון שלפני המשחק הביתי החשוב נגד הפועל חולון, אלופת המדינה לנוער באותה שנה. סתם ככה, החמצתי. לא בגלל מחלה או פציעה, פשוט נסעתי עם אמי לקנות זוג משקפיים חדשים בדיוק בזמן שהתנהל האימון. מזעזע ולא מקצועי, אבל זה מה שקרה.

המאמן, צביקה קובינסקי, כעס מאוד כשהגעתי למשחק למחרת. כעונש הוא הושיב אותי על הספסל ושלל ממני לראשונה את המקום הקבוע בחמישייה. נפגעתי, אבל הוא צדק. עונה קודם לכן הוביל עפר פליישר את חולון לאליפות המדינה לנוער והפעם הם הגיעו אלינו, לפתח-תקווה, בלעדיו. הוא סיים את גיל הנוער, אבל חולון נותרה קבוצה חזקה גם כך.

המשחק החל כשאני על הספסל, מדבר למנורות. עימות שקול, קשה, פיזי מאוד. קובינסקי הכניס אותי באיזשהו שלב אבל זה לא היה זה. הפגיעה המנטאלית עשתה את שלה, ולא הייתי במשחק. הראש ננעל. הפעולות חרקו, הנקודות שלי נולדו בקושי רב. זה לא היה הכדורסל הרגיל שלנו ולא שלי. ואולי הקרדיט מגיע לחולון. אני אפילו לא זוכר מי ניצח.

כי מספר דקות לפני הסיום הסתיימה הקריירה שלי, גם אם עדיין לא רשמית. שרון דרוקר הוביל את ההתקפה, שיחקתי בצד שמאל והמלצתי לו בתנועות ראש שנבצע בק דור פשוט. הוא סימן לסנטר לנוע לצד השני של המגרש, התקרבתי אליו במטרה לקבל את הכדור, כביכול, ואז ברחתי במהירות לכיוון הסל כמו סוס פרא, תוך שאני מנער מעלי את ידיו של השומר המבוהל שניסה להיצמד.

דרוקר, רכז טבעי, מסר כדור קדימה לנקודה משוערת בה הייתי אמור להימצא. עכשיו אחת משתיים: או שהמסירה שלו היתה לא מדויקת, או שלא הייתי מהיר מספיק. כדי לנקות אשמה מכל אחד מאיתנו, נאמר שהמהלך כולו לא היה מתואם או מתוזמן ברמה הנדרשת, למרות שתרגלנו אותו באימונים. הצלחתי לקלוט את הכדור רק בקושי רב ותוך פישוק רחב מדי בין הרגליים. מצב של כריעה, כמעט אובדן שיווי משקל.

רגל אחת עמוק בתוך המגרש, רגל שנייה צמודה לקו החוץ שמאחורי הסל. מביט למעלה, החישוק תלוי גבוה ואני, למעשה, נמצא מאחוריו וחייב לקבל החלטה מהירה. ניסיתי לקרב את הרגל הצמודה לקו החוץ אל האחרת, כדי ליצור יציבות ולעמוד כמו שצריך, לפני שאני מנסה לזרוק לסל. וזו היתה טעות, כמובן. תוך כדי פעולה סובבתי את הרגל ונשמע קנאק רועש, חד וקצר. לרגע היה נדמה, שכל יושבי האולם שמעו את הרעש שהפיקה הברך.

סליחה, אני חוזר בי. דרוקר אשם. מה אני קשור לזה? הרי ידוע, שהאחריות למסירה כושלת היא של המוסר ולא של הנמען. למה בכלל הייתי צריך לרוץ אחרי הכדור? כבר מהרגע הראשון אפשר היה להבין, שלא אגיע אליו. הייתי צריך לוותר. הייתי צריך לעצור, לרדת להגנה, לסמן שזו טעות שלי, נניח, ולהמשיך הלאה במשחק. בסך-הכל איבוד-כדור, קורה לכולם.