"יאללה, תפסיק לעשות הצגות"

המחשבות האלה מילאו אותי בימים שאחרי. לא הרפו. אז עדיין לא ידעתי, שהן ילוו אותי לפרקים עד היום. בלתי אפשרי להריץ כל-כך הרבה מחשבות מהסוג הזה תוך כדי משחק. היה חם, צמוד ומתוח. משחק קשה. רצתי אחרי הכדור, כי חשבתי שיש סיכוי. אמנם לא כל כך נורא לאבד כדור, אבל במצב הדברים באותם רגעים כל מהלך היה קריטי ולהבדיל מאימוני נבחרת הקדטים, לרגע לא חשבתי לוותר מראש.

איפה היינו? אהה, על הרצפה היינו. כואב. נאנק מכאבים הן רק שתי מלים, ועד שלא תרגישו את זה לא תבינו, אלא אם ישנם ביניכם מי שקרעו את הרצועה הצולבת בברך ובו-זמנית גם את המיניסקוס. איזה הלם, איזו פאניקה. ממעמקים קלטתי אנשים ביציע ושחקנים במגרש תופסים את הראש. לא יכולתי לזוז. הביישנות האופיינית סירבה להתפנות מהמקום גם ברגעי משבר כאלה, ופלטתי צעקות מתונות יחסית. בכל זאת, מקום ציבורי. אחרים היו גונחים ודאי כיולדת בשיא הדרמה.

אבל היה משחק חי וסוער מסביב והשופטים סימנו שצריך להמשיך הלאה. גיל חמו, בחור יקר וחבר לקבוצה, המבוגר ממני בשנה, ניגש וציווה בסמכותיות: "יאללה, קום, קום כבר. תפסיק לעשות הצגות." חמו היה בחור חזק. היו לו מרפקים משופשפים במיוחד. אף פעם לא ניסיתי להרים עליו יד. יכול להיות שזה היה זמן מוצלח להתחיל, אלמלא הייתי שרוע על הרצפה עם ברך מפורקת.

"איזה הצגות, מה הצגות," כמעט יללתי בבכי. אביב אטיאס, עוד שחקן שלנו, מבוגר ממני בשנתיים, החליט לגלות תושייה אבהית-חברית. הוא סייע לי לקום ותמך בי. ניסיתי לדרוך על הרגל בלי הצלחה. התחושה היתה כשל תרנגולת נטולת גיד ברגלה. לא יכול לרוץ, לא יכול להתעופף למרחקים קצרים. וגרוע מזה, לא יכול אפילו לדרוך על כף הרגל. הייתי גמור. דידיתי בעזרת אטיאס לחדר ההלבשה, פניי היו אדומים ממאמץ ומזיעה. שטפתי, ניסיתי להירגע. ואין טעם להתעקש. אני ממש לא יודע מי ניצח במשחק.

אחר-כך בא שלב ההתנפחות ובעקבותיו גם שלב הכאבים. אחריהם גם שלב הרופאים. קומפרסים, תחבושות, מים חמים, לשכב עם הרגל למעלה, פתק מהרופא לבית הספר, ובו אישור לעשרה ימי מחלה. ימים של אי-נוחות, כאבים חזקים, שעמום ומחשבות מכל הכיוונים וכל הסוגים. ניתחתי את המהלך האחרון על המגרש אולי שלושת אלפים פעמים. איזו שטות. מה פתאום רצתי אחרי הכדור הזה בכלל? אני יכול להיות כזה מפגר לפעמים. אחח, דרוקר, שתיחנק אחותך הצולעת. כשזכית ביול"ב-קאפ עם הפועל ירושלים, הקדשת דקת דומייה לזכרי?

קרע במיניסקוס? חותם על זה עכשיו

מאוחר יותר חזרתי עם הוריי לאותו רופא-סנדלר. אות וכינוי, למי שלא יודע, לרופא שאינו מבין מהחיים שלו, או לפחות מתקשה בזיהוי הבעיה הפרטית שלי. הנפיחות הלכה ופחתה והוא דיבר על צורך בשיקום איטי וחיזוק שרירי הרגל הפגועה בחדר כוח. רק לאחר בניית השריר מחדש, אפשר יהיה לנסות ולשוב למגרש עצמו. לרגע לא חשד או דיבר על קרע ברצועה הצולבת. הזכיר, לעומת זאת, אפשרות לפגיעה במיניסקוס. הלוואי שכל המקרה הזה היה מסתיים רק בקרע במיניסקוס. עם זה הייתי חי שלום.

קרע ברצועה הצולבת היה סיוט של כל ספורטאי, בטח באמצע שנות השמונים. הרפואה בארץ לא הצליחה להתמודד עם הצרה הספציפית הזו באופן מיומן ובידיים בטוחות, ונכשלה ברוב המקרים להחזיר ספורטאים פצועים לספורט תחרותי. כדי לחזור לפעילות מלאה באותו זמן, היה צורך לטוס לניתוח אצל מומחה זר.

אבל איש לא הזכיר ענייני רצועות בינתיים ואני, מה אני מבין בכלל, הולך ועושה מה שאומרים לי. ואם הוחלט לעבוד ברצינות על שרירי הרגל, בואו ונעמיס כבר עבודה כללית על הבחור הצעיר. שלמה בנימין, מאמן כדורסל, ואדם שאני אוהב ומכבד עד היום, בילה איתי לא מעט שעות במכון הכושר. אף פעם לא אהבתי את המכשירים האלה, את העבודה השחורה. דברים באו בקלות עד אותו זמן. לא מצאתי עניין או צורך להשחית שעות, היות שבלאו הכי סיימתי משחקים עם 20 נקודות גם מבלי לסגוד למכשירים המתכתיים והמאיימים למראה בחדרי הכושר. הפעם לא נותרו ברירות.

בהתלהבותו כי רבה - כנראה ראה את זה בחוץ לארץ איפה שהוא – הציע בנימין מסלול מעודכן. הוא השיג מתקן שמתלבש על הגוף, ומילא אותו בחול משני צידיו. את המתקן הזה הלבשתי כמו חולצה, דרך הראש, והוא התיישב על הגוף כשחלקו האחד צמוד לגב והשני לחזה. סוג של משקלות, בקיצור. היו שם בטח 15 קילוגרמים של חול, אולי יותר.

וכך, בנוסף לתרגילים הסטנדרטיים בחדר הכוח, הוא הריץ אותי בגבעות באזור שכונת עין גנים בפתח-תקווה, שהפכו עם השנים לעוד פרויקט דירות מהודר. אולי כדי להגביר את המוטיבציה אצל עצל כרוני כמותי, הוא צירף את ירון רחמים, בחור ששיחק איתי והיה פריק אמיתי של כושר גופני. ומי יודע, יכול להיות שרחמים המשועמם בימות הקיץ אפילו יזם בעצמו את רעיון ההצטרפות. הוא בהחלט היה מסוגל להתנדב לקריעת התחת הזו.

הברך תפקדה באופן סביר. השריר הלך, נבנה והתחזק מחדש. איש מאיתנו לא ידע שהרצועה הצולבת קרועה מזה זמן רב, ולא יעזור בית דין. וככה, כטיפש בן יומו, רצתי בגבעות הלוך וחזור ורחמים איתי. סליחה, לפניי תמיד. כל הזמן לפניי. כמו אותם רצים אתיופים שמובילים ריצת עשרת אלפים מטרים, ולא נכבה להם המנוע.

"זה בראש שלי, הא?"

"הפציעה הזו היא בראש שלך, אתה תחלים והכל יהיה בסדר. זה בראש שלך, אתה תתגבר," הסביר לי בנימין בכל פעם שחזה בסימני התקדמות ושיפור. לא הסכמתי לדבריו אף פעם, זכרתי מצוין את הכאבים, הנפיחויות, הזעקות על המגרש ואחר-כך השיפור האיטי במצב הברך. המאמן חשב אחרת.

אומרים שהמאמן תמיד צודק, לא?

לא. אחרי קיץ שלם של אימוני פרך, כושר וריצות, משולבים במעט מאוד מגע עם כדור, הגיע סופה של הפגרה ואיתו אימון הבכורה. חזרתי לזירת הפשע, האולם בו נפצעתי. פתחנו בריצות קלות לאורך המגרש. מלא התלהבות ושמחה הגברתי את הקצב ודברים הלכו חלק. בנימין חייך. זה נראה טוב. כנראה שיש שכר לעבודה מאומצת וקשה.

התקדמנו הלאה. לכל שחקן הוצמד שומר והתוקף כדרר לאיטו לאורך המגרש, וביצע שינויי כיוון קלים לכאן ולכאן. סתם ככה, לחימום. אחח, איזה כיף. סוף-סוף כדור ביד. איזו הרגשה טובה. אבל אז, בסבסוב הראשון שביצעתי, השתטחתי על הרצפה וכאב חד פילח את הברך הפגועה. 'מה קרה, מה קרה?', נזעק בנימין. "זה בראש שלי, הא? זה בראש שלי," הטחתי בו בזעם בעודי שרוע על המשטח, אוחז בברך, כמעט בוכה ומוציא עליו את כל התסכול והעצבים שהצטברו במשך חודשים. בנימין, הבעתו קפואה, לא השיב. אבא שלי הזדרז להגיע מהיציע. שתיקה השתררה מסביב ושחקנים הביטו במחזה בלא מלים. ידענו שקיץ שלם ירד לטמיון. ידענו שזהו זה, הלכה העונה עוד בטרם החלה. ואני מניח שהמאמן, הבין שטעה לאורך כל הדרך. תסכול אדיר לכולנו.

בסולם שלבי הסבל מגיע כעת תורו של פרק כואב לא פחות. לשבת בצד ולראות את החברים מתאמנים, משחקים, מתחרים ומזיעים ביחד, ולא להיות חלק מזה. להשתייך ולהרגיש לא שייך. תחושה מאוד לא נעימה, מאוד לא מחמיאה. כמו להיות ספיח או סרח עודף, גם אם המציאות אחרת. לא הפכתי מצורע, היחס כלפי לא השתנה, אבל התחושה הפנימית היא שקובעת.

היה ברור שאל הרופא ההוא לא חוזרים. התחלנו לבצע סריקות ולהתעניין אצל אנשים, במטרה לגלות באיזה בית חולים מומלץ להיבדק או לעבור ניתוח, ומיהו האורטופד הנחשב ביותר בארץ בתחום רפואת הברכיים. הגענו אל נחום הלפרין מבית החולים אסף הרופא בצריפין. אנשים טענו שהוא קנון. הזמנו תור, חיכינו חודש או יותר והגענו לבדיקה, הוריי ואני.

נשכבתי על מיטת הרופא הקצרה והלפרין שיחק עם הרגל ימינה ושמאלה במתינות. לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, סובב את הרגל כולה לאחד הצדדים. חזר, למעשה, על אותה תנועה שגרמה לי ליפול על הרצפה באולם, כשהשתובבתי יותר מדי עם שינויי כיוונים וסבסובים למיניהם. זה היה וואו אחד גדול, מלווה בכאב אדיר וצרחה שכמותה לא פלטתי מעודי. 'זה כנראה קרע ברצועה הצולבת', בישר הרופא ביובש. "נצטרך לבצע ארתרוסקופיה. אם מדובר במיניסקוס בלבד, הרי שנוכל להוריד את החלק הקרוע תוך כדי פעולה. אם זו הרצועה הצולבת, נקבע לך תור לניתוח נפרד." התנשפתי. מנסה עדיין לעכל את הכאב, שכפי שבא כך גם חלף. ידעתי גם קודם שזהו המצב, אבל גבעות והרים התמוטטו באותו רגע על ראשי. הייתי חיוור ואבוד.

להבדיל אלף הבדלות, אבל לא לגמרי רחוק, התחלתי לחפור בעניינים רפואיים כמו אדם שהתבשר שנותרה לו שנה אחרונה לחיות. בדקתי בספרים, עיינתי באנציקלופדיות. מה זו ארתרוסקופיה, איך מבצעים אותה, האם מדובר בהרדמה מלאה או חלקית ושאר צרות צרורות שמתלוות לעניין.

נקבע תור, הגעתי לבית החולים מלא חשש ובסוף זה קרה. הלפרין התייצב, למרות שקיוויתי שלא. השעה היעודה הגיעה, והציפייה שלי לנס שיעצור את כל השעונים בבת אחת לא התממשה. זה היה ניתוח בהרדמה חלקית, ובכל זאת הרגשתי היטב מזרק ענק חודר לברך, שמתנפחת ומתנפחת. מי יודע מה הם עושים שם כל לובשי החלוקים הלבנים והירוקים.

למזלי, הסבירו לי מראש שארגיש כמו בלון שעומד להתפוצץ, אחרת הייתי משתגע מפחד. גם כך לא הייתי שקט, וכשנדמה היה שהתפוצצות הברך היא עניין של שנייה או שתיים, באה בבת אחת הקלה. באמת לא ידעתי מה הוא עושה שם, מר הלפרין, אבל כמה טוב שהוא כן.

בדרך כלל אפשר לעקוב אחר תנועות הרופא בתוך הברך, באמצעות טלוויזיה במעגל סגור שניצבת מעל מיטת המנותח. באותו יום, משום מה, גרמה תקלה טכנית להשבתת הטלוויזיה. צפייה בפעולות המנתח מסייעת להעביר את הזמן ואולי להסיח את הדעת מכאבים או תחושות לא סימפטיות. מה לעשות, לא במקרה שלי. כשסיים הרופא את ענייניו הובלתי לחדר התאוששות ומאוחר יותר הגיע הלפרין והטיל עלי ענן אפור כבד וענק. "יש לך קרע ברצועה הצולבת הקדמית וגם קרע במיניסקוס, לפיכך החלטתי לטפל בשניהם בניתוח כולל. נשב ונקבע מועד," הציע. זו היתה מכת מוות.

"סכין? יש. אזמל? יש. מלקחיים? יש"

איזה ייאוש. קבענו מועד כלשהו באוקטובר והשנה היא 1985. היסטוריה רחוקה. נחרדתי לדעת שהניתוח מבוצע בהרדמה מלאה. חקרתי בנושא. בדקתי מה הסיכוי שלא אקום לעולם מהניתוח, וכמה מקרים של מנותחים של התעוררו מההרדמה אירעו בבית החולים הספציפי. הייתי מאוד לא שקט ורק כשהסבירו לי שהסטטיסטיקה מדברת על אדם אחד מכל שמונה מאות אלף מנותחים, ומדובר בעיקר בקשישים או חולי לב, נרגעתי קצת.

וידאנו שהלפרין המעוטר והמהולל יהיה הרופא המנתח, ולא אף אחד אחר. הוא הודיע, שיש לשמור על אזור הברך כדי שלא ייפגע או יזדהם. הוא היה ענייני, כריזמטי ובוטח ביכולותיו, כך התרשמתי, והבטחתי לעמוד בבקשתו. ביום שלפני הניתוח שבתי מבית הספר לשמחתה הרבה של סאני, כלבה אהובה שאינה עוד. הגברת זינקה על רגליי והותירה שריטה. איפה בדיוק? ממש בסמוך לברך, נוגעת-לא נוגעת.

לא ייחסתי חשיבות, אפילו לא שמתי לב, עד שהתייצבתי למחרת בבית החולים. נשלחתי לגילוח האזור המנותח, 15 סנטימטרים מעל לברך ו-15 נוספים מתחת לה. ואז, רך וחלק, התייצבתי אצל הלפרין שגילה את השריטה וכמעט צעק: "אבל אמרתי שלא יקרו דברים כאלה, זה עלול ליצור זיהום בשעת הניתוח." סערת הרגשות שלו הטרידה אותי לא פחות ממנו, אבל מה אפשר לעשות כרגע. לומר לסאני נו נו נו?

הובלתי לאזור חדרי הניתוח. את המשקפיים לקחו לי ולא ראיתי ממטר. ברקע, עוד לפני שנכנסתי פנימה רכוב על גבי מיטה ניידת, שמעתי ספירת כלים של אחד הרופאים ואחד מעוזריו. "סכין? יש. אזמל? יש. מלקחיים? יש. מספריים? יש. חוטים? יש." רק צבת, גרזן ופטיש היו חסרים שם.

וזהו, תמה הספירה לאחור. הועברתי אל שולחן הניתוח, מסכת חמצן הוצמדה לאפי, צינור הוכנס לפי (כפי שהסתבר לי בהמשך) והמרדימה הזריקה חומר לווריד בכף היד. עברו שתי שניות בלבד, בחיי, כל עולמי הסתחרר עלי בטשטושים ומעגלים צבעוניים ונרדמתי. ולא זוכר כלום.

חמש שעות הייתי שם, על מטת הניתוחים. ח-מ-ש ש-ע-ו-ת. זמן לא רב לפני כן דווח על מקרה שצמרר חצי מדינה ויותר. בעל מכונית סובארו לבנה אנס בחורה בדרום הארץ, ירה לאחר מכן בראשה והותיר אותה מדממת על סף מוות. סופר, שהניתוח שעברה להוצאת הקליע מראשה ולהשארתה בחיים ארך חמש שעות וחצי. ואצלי נמשך ניתוח ברך חמש שעות. למה כל-כך הרבה זמן? לא יודע. אולי יש קשר לדבריו של המנתח הלפרין, עוד בטרם סיכמנו על ביצוע הניתוח.

"ההבדל ביני לבין מנתח בארצות הברית או גרמניה," הוא הסביר עוד קודם לכן, כשהתעניינתי באפשרות לעבור את הניתוח מחוץ לישראל, "הוא נושא המיומנות. על כל ניתוח שלי, מומחה גרמני או אמריקאי מבצע עשרה ניתוחים. אצלו הסיכוי שתשוב לספורט תחרותי הוא שמונים אחוזים. אצלי רק חמישים. לא בגלל שאנחנו פחות טובים, אנחנו פשוט פחות מיומנים בניתוח מהסוג הזה."

פפי תורג'מן וגיא גודס שנותחו באירופה ובארצות הברית בהתאמה, נתמכו בידי אגודות עשירות והיו שחקנים מקצוענים שהשתכרו היטב כשנפצעו. זה לא היה המצב במקרה שלי, כך שעל אף הסיכוי העדיף בחוץ לארץ נשארנו כאן.

"אחות, אחות, אני רוצה זריקה עכשיו!"

הרגע הבא שאני זוכר הוא חרחור ומצוקה בדרכי הנשימה. התעוררתי. צינור היה תקוע לי בפה והתקשיתי לנשום. היה קר נורא. תוך זמן קצר הועברתי לחדר התאוששות. שם, עם שפתיים חרבות מיובש, הרגשתי לראשונה בכאב שילווה אותי לאורך הימים הבאים. לא מאחל לאיש.

שבועיים אושפזתי בבית חולים. שבוע שלם, הראשון, בלי לצאת מהמיטה. צינוריות תקועות משני צידי הברך, מנקזות דם. כאבי תופת. צרכים? בתוך קנקן או סיר. מקלחת? אין, אי-אפשר לזוז. שוטפים מה שאפשר עם מגבות לחות בתוך המיטה. בלתי אפשרי להתהפך על הבטן או לשכב על הצד. בלתי אפשרי להזיז את הרגל המנותחת. "תני לו מים בכפית, כדי להרטיב את השפתיים. אסור לשתות בינתיים", הורתה אחת האחיות לאמי, שחיפשה דרכים להקל עלי בשעות הראשונות שאחרי הניתוח.

היומיים הראשונים נוראיים. הכאבים חזקים, אני מתחנן לאחות שתתן לי זריקה נגד כאבים. הקודמת השקיטה אותם ועזרה מאוד. אני מתחיל להתמכר. "אחות, אחות," אני כמעט צועק. "מה הבעיה?" היא מגיעה. "אני רוצה זריקה עכשיו, לא יכול לעמוד בזה," אני אומר לה. "עדיין לא," היא מפטירה, "לא עברו מספיק שעות מהזריקה הקודמת. "אבל," אני מנסה. "צריך להמתין בסבלנות," היא עוזבת את החדר.

תזוזות ראש ימינה ושמאלה, הן הדרך היחידה להרגיש פעיל. קשה מאוד אפילו להתרומם ולשבת. הצינוריות מפריעות ומכאיבות מאוד. כדי שהרגל לא תתנוון יוצמד למיטה בימים הקרובים מכשיר חשמלי, עליו מניחים את הרגל המנותחת. תפקידו לגרום כיפופים קלים ביותר ברגל, ועם הזמן להגדיל את זווית הכיפוף. במלים אחרות, תהליך השיקום מתחיל כבר במיטה, עוד לפני שמשתחררים מבית החולים. מתישהו הרי צריכים לצאת מכאן ולשוב לחיים רגילים.

מסתבר, שאין זיהום, זעמו של הלפרין היה לשווא והעסק עבר בשלום. הוא מגיע לבדיקה שגרתית אחרי ניתוח. נוגע בכף הרגל. "אתה מרגיש את המגע?," הוא שואל. אני מרגיש. הלפרין מהנהן. סימן שהכל בסדר בינתיים ואפשר לעבור הלאה.

בימים הבאים אני מתחיל להתרגל למכשיר החשמלי ומשחק בכפתורים. נחמד. ופתאום צרה צרורה: סובבתי את אחד הכפתורים הלא נכונים והמכשיר לוקח אותי למחוזות חדים וכואבים מדי, שלא הייתי רוצה לבקר בהם בשלב השיקום בו אני נמצא. "אחות, אחות," אני צועק, "אחות, המכשיר". היא מגיעה ומחזירה במהירות את הכפתור לזווית הנכונה והמכשיר חדל מלייסר אותי.

"כמה טוב שאת פה," אני מנצל את ההזדמנות ומתחנף: "אפשר זריקה?". היא מציצה בשעונה. צריך להמתין עוד רבע שעה, אבל היא מוותרת על כללי ההקפדה. "נו טוב, תסתובב, תן לי את הטוסיק," היא אומרת ומזריקה. כמה נפלא.

אאאאאאאאאאאאאייייייי

עוד יום-יומיים עוברים והרע מכל, כך נדמה לי, מתקרב. שמועות מסביב אומרות, שהליך ניתוק הצינוריות מהרגל הוא אחד הרגעים הכואבים שאדע בימי חיי. הרגל מגובסת עדיין ומתוך הגבס בולטות בגאווה רבה שתי הצינוריות הארורות, שמנקזות את הדם לתוך מיכלי פלסטיק עגולים. הן ממש מחוברות לתוך הרגל, אני מפנים פתאום, איך בדיוק מוציאים אותן?

אל תשאלו. זה אכן הרגע הכואב בחיי. מגיע רופא ובידו משור חשמלי. ראשית הוא חותך את הגבס, מנסר בזהירות וחום המכשיר מגרה את האזור כולו. התחושה היא שעוד רגע הוא נוגע בבשר החי ואני הופך למת. מתברר שהוא בכל זאת מיומן, ובואו ניתן לו קרדיט שהוא יודע מה צריך לעשות ואיך.

אחר כך הוא מסיר את הגבס. אני מביט ברגל ולא מאמין למראה עיניי. ערבוב של צבעים שונים, חומרי ניתוח דביקים ודם גם יחד. גועל נפש אחד גדול. והרגל, מה קרה לרגל? לאן נעלם שריר הירך הקדמי? מה זה, הרגל שלי נראית כמו רגל של זקנה בת 80. אני המום.

"אתה מוכן?", שואל פתאום הרופא ומאושש אותי מדיכאוני המוחלט.

"מוכן למה?", אני שואל ומנסה להרוויח זמן.

"להסרת הצינוריות," הוא עונה.

"אממ, רגע, רגע," אני עונה. "זה כואב, נכון?"

"רק ברגע הראשון ואחר כך כבר לא," מסביר הרופא ונראה כמי שנשאל את אותה שאלה בפעם האלפיים וחמש מאות.

"טוב, אני מוכן," אני מתרכז ושואף אוויר.

בלי לחשוב תולש הבן זונה צינורית אחת מתוך הרגל שלי. "אאאאאאאאאאאאאאיייייייי," אני מנתר מהמקום ותופס את מוט המתכת התלוי מעל המטה. "אאאיייי," אני מביט לעברו בזעם ובמחאה, "מה זה, זה כמו לעקור שש שיניים בבת אחת." מזל שהוא לפחות ישר. הכאב הוא באמת בלתי נסבל, אבל אחרי שנייה וחצי חולף כלא היה.

"מוכן לצינורית השנייה?," הוא לא מבזבז זמן.

"רחמנות, רגע," אני עונה לו. "מוכן."

בום, עוד שש שיניים נעקרות בו-זמנית. הפעם אני לפחות יודע למה לצפות, והכאב קצת פחות נורא.

שבוע חולף ודרוקר מגיע לביקור. ההוא מהמסירה הלא מדויקת, זוכרים? אני מרגיש קצת יותר טוב, מנסה להתיישב לכבודו במיטה לראשונה מאז זרקו אותי לתוכה. למרגלות המיטה מחכה לי כסא גלגלים. האחות אומרת שאפשר לרדת ולנסות להסתובב קצת. אני מנסה, ולא מצליח. יותר נכון, מתמוטט בבת אחת בחזרה בעקבות סחרחורת איומה שתוקפת אותי. דרוקר נבהל. אני חיוור כמו סיד טרי. נסו אתם לשכב שבוע ימים במיטה בלי לזוז, נראה אתכם. נח קצת, ואחר-כך מנסה שוב. הפעם זה מסתדר. תוך סיוע ותמיכה אני מצליח לרדת ולהתיישב על כסא הגלגלים. מגניב.

הימים האחרונים מהנים יחסית. התרגלתי אפילו לאוכל של בית החולים. אפשר להסתובב במסדרונות בית החולים על כסא גלגלים, אפשר להגיע בכוחות עצמי לשירותים ולהסתייע בקביים. בהזדמנות הזו אני מגלה מנותחים נוספים בחדרים אחרים, ומזועזע לגלות אדם שוכב כשמסמר ענק חוצה את שוק רגלו. מה זה אמור להיות? ברחתי משם בלי לשאול.

במיטה לצידי שוכב חייל שקרע רצועות בזמן אימון צה"לי. חברה שלו, בחורה יפה, הגיעה כבר מספר פעמים לבקר אותו. מטפלת בו. מנגבת לו פה, מנקה לו שם. מתנשקים. אני חש קינאה. כל כך רחוק מענייני בחורות כרגע, ובכל זאת.

דוד דוד ואני קורעים את הדרכים

הגיע מועד השחרור ועכשיו הסיפור רק מתחיל. כדי להחלים ולהתאושש מהניתוח יש לעבור הליך פיזיותראפיה ממושך. הלפרין אומר שהקביים ילוו אותי כחודשיים והטיפול הפיזיותראפי כחמישה חודשים. בעצה אחת איתו הוא ממליץ לעבור את השיקום באותו בית חולים. מכבי פתח-תקווה, באקט נדיב ומתחשב מאוד, מחליטה לממן נהג מונית צמוד שיגיע ארבע פעמים בשבוע בשלב ראשון, ויסיע אותי עד צריפין ובחזרה.

פיתחנו חברות, דוד דוד ואני. זה היה שמו, דוד דוד. איש חם, שסייע לי להשתרע לאורך המושב האחורי ולהכניס פנימה איכשהו גם את הקביים הענקיים. הוא המתין לי שעה מחוץ למכון הפיזיותראפיה, ואחרי שסיימתי תרגילי כוח, יציבות ומסאז'ים באיזור הברך, קנינו מדי יום לחמנייה עגולה עם נקניק וחמוצים ובקבוק מיץ תפוזים. אחר כך נסענו אל בית הספר, ומדדה בעזרת הקביים הגעתי בדרך כלל אל מחציתו של השיעור השני.

התלמידים כבר התרגלו לגלות את דמותי הגבוהה מתכופפת מתחת למשקוף בסביבות תשע וחצי בבוקר, צולעת אל עבר הכסא המיותם ומנסה נואשות להשתחל פנימה, בינו לבין השולחן. שקט שרר בדרך כלל בחצי הדקה שעברה עד שהתמקמתי והתלמידים מלווים אותי במבטיהם ובשתיקה. לא מקנאים בי, יש להניח, וגם לא ממש יודעים איך לעכל את הסיטואציה.

בוקר אחד, אחרי שדוד דוד הוריד אותי בפתח בית הספר והמשיך ליעד הבא שלו, נכנסתי כרגיל אל הכתה בעיצומו של שיעור תנ"ך לא מאוד מרתק, והתקשיתי למצוא את הזווית שתאפשר לי להכניס את מלוא גופי ולהתיישב על הכסא. מיואש ביקשתי מאחד התלמידים שיסייע לי, ולאחר מכן נפלתי מותש על הכסא תוך פליטת אנחת תסכול קולנית שנשמעה היטב בחלל הכתה. מישהו צחק. אחריו נגררו כולם. גם המורה חייכה. אחר-כך גם אני. נראה היה שנשבר הקרח. גם עמית, אהבתי הגדולה אז, צחקה וחייכה לעברי. שנים קודם לכן הסתיימה החברות בינינו, אבל פתאום כבר לא חשתי מסכן כל-כך.

חמישה חודשים הגיע דוד דוד בשבע בבוקר אל פתח ביתי. בחודשיים הראשונים הוא המתין עד שארד שלוש קומות עם הקביים. לאחר מכן, כשהקביים הפכו היסטוריה, הוא הרשה לעצמו להגיע בשבע ועשרה. ויום אחד דוד דוד הפך בעצמו להיסטוריה. סיימתי את הליך השיקום. צעדתי כמו שצריך, הלכתי, ביצעתי תנועות ימינה ושמאלה ודברים עבדו חלק וטוב. עכשיו, אחרי שענייני היומיום שבו להיות תקינים, צריך לחשוב על חזרה לכדורסל.

אין כמו חיובים בשכונה, פעם בחצי שנה

עברה עוד חצי שנה לפחות, עד שיכולתי לחשוב ברצינות על שיבה לכדורסל. קשה להסביר את זה, אבל לפתע דברים נראו אחרת. החמצתי תקופה ארוכה ובאיזשהו מקום הוטל עלי להתחיל מהתחלה. הלפרין הורה לרכוש מגן ברך ספציפי, שהיה ענק, מגושם ומסובך, מלא בלולאות ורצועות, ובלעדיו אסור היה לי לעלות למגרש.

באותה תקופה שיחק בהפועל תל-אביב המתאזרח קני לבנובסקי, כשעל רגלו מגן ברך דומה. גם הוא נעדר כשנה מכדורסל. ההבדל בינינו היה, שזו היתה פרנסתו. הוא היה כדורסלן מקצועני ואני רק בן 18, ומרגיש כמו בן 40 כשהמגן צמוד לברכי.

ניסיתי לחזור. זה כבר לא ממש עבד. פה ושם עוד נתתי הצגות ועזרתי לקבוצת הנוער שהידרדרה פלאים בינתיים עם חילופי השנתונים, להישאר בליגה. כבר לא הייתי הצעיר מכולם. השחקנים היו צעירים ממני, והתחושה כבדה ועגמומית. המהירות נעלמה, החדות אבדה. החשש הפסיכולוגי מתנועות סיבוביות היה גדול. אפילו הנחיתה על המשטח לאחר קליטת כדור חוזר נעשתה קשה, ובכל פעם ניסיתי להטיל משקל רב יותר על הרגל הבריאה. סופו של עניין, שגם זו ידעה פציעות קלות. פעם סיבוב קרסול, פעם מתיחת מפשעה. בן 18, אבל כמו בן 40.

עוד ניסיון ועוד ניסיון. וזהו. נשבר. נגמר. מת. הכל נבל, גווע. עולם התקשורת כבש אותי וגירה את חושיי מחדש, כשהתגייסתי וצנחתי אל בניין גלי צה"ל. הכדורסל המשיך להיות חסר, אבל פחות ופחות. סירבתי לוותר טוטאלית וניסיתי מהלך כושל אחרון בהצטרפות למכבי תל-כביר מליגה ב' (כן, כן). ברחתי משם די מהר. הגוף שלי כבר לא התאים לכדורסל. עגמומיות טראגית כפתה עלי להיפתח לכיוונים חדשים.

בשנתיים-שלוש הראשונות אחרי הפרישה עוד נאלצתי לשמוע איך שחקנים בני השנתון שלי מרוויחים הון תועפות בליגה הבכירה. כמעט התפחמתי בו-במקום. איך, איך זה יכול להיות. הרי הייתי טוב מהליצן הזה ומהנקניק ההוא, והיום איפה הם ואיפה אני מבחינה כספית. עם הזמן גם התחושה הזו התפוגגה. שלא בטובתי, הגעתי למסקנה שאפשר לשחק חיובים בשכונה אחת לחצי שנה וליהנות. ומאז ועד היום אני חי עם זה בשלום, כשאחת לתקופה אני שוקע בהזיה יפהפייה על ימי הגדולים שמעולם לא התממשו.