יושב אני חולה בבית, ולא מפסיק לקנח את האף. נכנס אני ל-'כדורסלע', והנה, הרמה להנחתה. 'למה מילויביץ' לא מתאים למכבי', שואל הנשיא, ואף מאשר לי לענות, בניגוד גמור לתקנון הסיפרה. ואם שאל, לא נענה? מה עוד שמדובר ביקיר העיר בלגרד שעל גדות הדנובה, או לפחות ביקיר הכותב.

מאז ומתמיד הייתי חסיד גדול של משחק עם שני גבוהים. לא הסכמתי בזמנו עם וינקו ילובאץ, שלא הפסיק לרטון על כך ש-"תמיד שיחקתי רק עם ביג-מן אחד", ו-"מה זה הביאו לי את רנדי ווייט הזה לצד רשארד גריפית, זה נגד הפילוסופיה שלי", או משהו כזה. כי ילובאץ לא הבין, או לא הפנים, או לא שניהם ביחד (ואם נתעלם רגע מזה שמי אני בכלל שאייעץ למאמן מכבי ת"א וציבונה זאגרב בעבר, וגו'), שזו לא שאלה של מספר הגבוהים שאתה משחק איתם, אלא של איזה סוג של שחקנים הם וכיצד משתמשים בהם.

אז למה דיאן מילויביץ' לא יכול היה להתאים למכבי ת"א? בדיוק מהסיבה הזו. משום שמילויביץ' הוא מין סנטר נמוך, חזק וסקורר, חיית רחבה שניזון מהפעלה בלתי פוסקת בצבע. מין קספארס קמבאלה כזה, רק אחד
שמתבסס יותר על טכניקה ופחות על כוח. כזה שצריך לידו גבוה שיחפה עליו - אתלטי, שומר, חוסם, רצוי עם יד מבחוץ ויכולת מסירה, על מנת להפעיל אותו.

בזמנו דיברתי במקרה עם דייויד בלאט, כשהביא את מייסיאו באסטון למכבי ת"א. "האם הוא אמור להשלים את וויצ'יץ' כמו שקומג'יס השלים את האפמן"?, שאלתי. "אני חושב שניסחת את זה יפה מאוד", הוא ענה. ואכן, לא צריך לספר לכם על שיתוף הפעולה המצוין בין וויצ'יץ' לבאסטון, כמו גם על שיתוף הפעולה בין קומג'יס להאפמן. האחד גבוה מאוד, עם יד טובה, תנועה בלתי פוסקת ויכולת סיום טובה (וויצ'יץ', האפמן) והשני אתלטי, שומר, חוסם ומחפה (באסטון, קומג'יס). מקרה דומה מהעבר הוא השילוב של קווין מגי ולי ג'ונסון. מגי היה הסקורר העיקרי, זה שמקבל את רוב הכדורים וחופר מתחת לסל. ג'ונסון היה הגבוה האתלטי והקבוצתי שמחפה עליו, לא מבקש יותר מדי ושומר לפעמים בשביל שניהם. אם לקחת עוד דוגמה מה-NBA, הרי שדייויד רובינסון בערוב ימיו השלים עם שני דברים: האחד, שהוא כבר לא השחקן המרכזי בספרס, והשני – את טים דאנקן. דוגמה נוספת שערן בודאי יאהב היא סאביץ' ונסטרוביץ' בבולוניה הגדולה של 98'. גבוה אחד דומיננטי, גבוה שני מחפה. הבנתם את הרעיון.

דוגמה הפוכה היא כמובן ווייט וגריפית'. גם הבולדוג וגם הגריפית' היו צריכים את הכדור כדי להיות אפקטיביים, שניהם אהבו לחפור בצבע ועל אף אחד מהם אתה לא יכול להגיד שאהב לשמור, לחסום או למסור. תארו לכם שילוב של קמבאלה ומריו אוסטין, למשל. זה לא היה הולך. שניהם היו דורשים את הכדור בצבע, דוחפים את המגן (ואולי גם אחד את השני) וסותמים את הבקבוק. בקיצור, כמו שהיה אומר דני דבורין (או שמא היה זה קמי ברץ? לא ממש זוכר), "ערבוביה ברחבה".

אז למכבי ת"א יש את ניקולה וויצ'יץ', שחקן נהדר בעל תפקיד מרכזי בקבוצה (ובצדק). לא מילויביץ' הוא האיש שישלים אותו. וויצ'יץ' צריך לקבל את הכדור הרבה בלואו-פוסט לפעולות האחד-על-אחד שלו, או באזור ההיי-פוסט, משם הוא יכול לקלוע או למסור לגבוה השני. מילויביץ' צריך את הכדורים באותו האזור פחות או יותר, וגם אם וויצ'יץ' ימסור לו מאזור ההיי-פוסט, הוא לא אתלטי מספיק (כמו באסטון, למשל), כדי לסיים בהאלי-הופים לדאנק. לסיכום, לא השחקן בשביל להשלים את וויצ'יץ'.

לגבי השאלה הנוספת, פה העניין הרבה יותר מסובך, או יותר מורכב, או שניהם. ולנסיה היא לדעתי קבוצה שיכולה היתה להשתלב באופן לא רע ביורוליג, בטח במקום קבוצות אחרות, נחותות ממנה, כמו סופוט או לה-מאן. בנוסף, אני מניח שלחלק גדול מקבוצות היורוליג אין את התקציב לשחקן יקר כמו מילויביץ'. יכול להיות גם שהשם שיצא לו כטראבל-מייקר (היה מועמד בשלב מסוים להיזרק לכלא בעקבות קטטה במשחק, אם אני לא טועה) הפחיד קבוצות מסוימות. ויכול להיות גם שלא התאים לקונספציה של המאמנים, כמו במקרה של מכבי ת"א.

יכול להיות גם שאם צביקה שרף, למשל, היה מאמן קבוצת יורוליג, הוא היה לוקח אותו. שרף תמיד הקפיד לדרוש מהנהלות קבוצותיו פאוור-פורוורד/סנטר חזק, מאסיבי ודומיננטי (מגי, ווייט, טארפלי, מקריי, קיבו סטיוארט בירושלים ועוד). לא סתם התעקש שרף על ג'יימי ארנולד לנבחרת. ובכלל, גבוהים אוהבים בדרך-כלל לשחק אצל שרף. תראו איך יניב גרין פרח אצלו, ואיך נבל אצל פיני גרשון. שרף הוא מהבודדים שאצלו הכדור הראשון בהתקפה צריך ללכת פנימה. מיקי, ג'מצ'י, קטש – להם היה קצת יותר קשה איתו. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

אף על פי כן, ולמרות כל זאת (ואולי אפילו שניהם), מילויביץ' הוא שחקן שאני מאוד מאוד אוהב. כאוהד ותיק של פרטיזן, משם הגיעו אין-ספור שחקנים מצוינים, נקנח את טור זה (וגם את האף) בקריאות, היידה פרטיזן. היידה, היידה, היידה!

והיידה, חולצת כדורסלע בדרך אליך הביתה.