עשר קטנות ונצורות ברשותכם.

אפתח, כפי שהעם אוהב, בזוג בעל דמיון מסוים, שגיליתי באקראי.

הנה ריימר מורגן ממכבי ראשל"צ.

ולכו חפשו את ג'קל פוסטר מקרמונה ואנולי באתר הליגה האיטלקית, אתם לא באמת רוצים שאחטוף תביעות מיותרות נכון?.

יש משהו, לא? אולי אפילו יותר ממשהו. אני באמת לא אשם שפוסטר החליט פתאום לחשוף שיניים צחורות. סגור את הפה, חבוב, ותגלה עד כמה אתה דומה למורגן.

אמשיך בהקדשת שיר נאה לחבר'ה המרחפים של ברק נתניה, שבכל פעם שהם מגיעים לנוקיה-ההיכל כדי לשחק נגד מכבי ת"א נתקלים בקיר מנטאלי או מה שזה לא יהיה, ונראים תקועים בין שמיים לארץ מבלי יכולת לנחות. הנה חלליות המשובח של ברי סחרוף.

אעבור להנחה הבאה: אם הפועל ירושלים רוצה לנצח במשחק האחרון של העונה הסדירה, בחוץ נגד החלליות של נתניה, כל מה שעודד קטש צריך לעשות הוא לנפות שני זרים מהסגל. לטווח קצר זה עובד יופי, ראו מקרה אשקלון בחולון או הפועל חולון פה ושם וגם שם ופה. איזה שניים? אהה, לא נראה לי שאמורות להיות בעיות בעניין הזה.

אספר גם לעם, כי הערב מילאנו מארחת את סיינה במשחק שיכול להתפתח למעניין. סיינה ראשונה עם 2-21 ושני משחקים חסרים, מילאנו שלישית עם 6-18 ומשחק אחד חסר. אם דן פטרסון, מאמן מילאנו, רוצה להוכיח שאפשר להרעיש גם בגיל 75, זה המקום וזה הזמן. אגב, זה דרבי פרטי לבנג'מין אזה, שהחל את העונה בחימקי והתגלגל למילאנו, נגד הקבוצה הקודמת שלו.

איפה אני? בזוטא החמישית.

לא יודע אם שמתם לב במיוחד לדן גרונפלד מבני השרון, אבל בגילו המאוחר הוא סוג של תגלית העונה או משהו. 14 משחקים רצופים בדאבל פיגרס ובקבוצה שמשחק בה לי ניילון זה לא סיפור פשוט. ובכלל, נראה לי שרו"ח ד. שמיר מאוהב: בששה המשחקים האחרונים גרונפלד שיחק 35 דקות בממוצע למשחק. אם זה לא יהיה הוא, זה יהיה סילבן לנדסברג מחיפה. מה שמביא אותי למחשבה הבאה.

האם בכל העונה הזו צמח שחקן מקומי אחד (א-ח-ד!) שאפשר לומר עליו שיהיה שם דבר בליגה כמו שכבשו בזמנו את הבמה מאירק'ה, נניח, או טל בורשטיין?

תגידו לי מי, אייל שולמן? עמית שמחון? הבלחות קלות בלבד בעיני. אולי אני טועה, אבל טרם השתכנעתי בעתידם הוורוד מאוד בליגה. למה יש לי תחושה שאחוז גדול מאוד-מאוד-מאוד מהשחקנים הישראלים שמשחקים היום בליגה, ובמיוחד הצעירים-חדשים, הם על הגבול המאוד דק שבין קזינו 1 לקזינו 2? כלומר, באותה מידה שהם כאן, יכולים היו לשחק גם בלאומית ואף אחד לא היה פוצה פה.

שבע: אגיד את זה בקול מאוד רפה, שלא יתנפלו עלי אוהדי מכבי ת"א מבין בני העם ובנותיו, אבל איכשהו אני מאוד רוצה שעמנואלה מולין, מחליפו של אטורה מסינה בריאל מדריד, יצליח העונה. למה רוצה? כי אדם שהיה עוזר מאמן כל כך הרבה שנים, והלך אחר התורה מסיני באש ובמים לשם ולכאן ולפה, ראוי לו שיקצור איזה פרי עסיסי במיוחד. זה יכול להיות סיפור פנטסטי. יודעים מה, נעשה את זה ככה: שיעזוב את מכבי וייתן לה לעלות לגמר, אבל שיעיף את כולם וייקח אליפות בליגה הספרדית. אני מניח שזו פשרה נשיאותית שאוהדי מכבי ת"א יוכלו לחיות איתה בשלום.

שמונה, NBA: לא יודע איך להסביר את זה, אבל אני דרוך לקראת הפלייאוף כפי שלא הייתי שנים. לא שאני מתכוון לקום ב-4 בבוקר לשידורים, אבל משהו באוויר אומר שלפלייאוף הזה צריך להיצמד, כי עומדים לקרות כאן דברים שלא קרו. אמת הוא בדיה? הרגשה ותחושה או סתם הערכה תלושה? אם נחיה גם נראה. אומרים שאלופה חדשה בדרך, לא נכחיש זאת, אף לא נכחד, אם כי טרם נאשר.

יש גם תשע? יש: האיש שהכי הייתי רוצה להיות בנעליו על סמך הימים האחרונים הוא דייויד בלאט, המוכר גם ובעיקר כמאמננו העולה. לא בעקבות הניצחון ב-32 הפרש על נתניה, גם לא בזכות העלייה לפיינל פור של היורוליג, אלא בזכות הבן שקלע 34 נקודות עם הפועל לב השרון וזכה בגביע המדינה לילדים, והבת שהתגייסה לצה"ל. כמה אושר קרן מפניו של מאמננו. איזו גאווה. תענוג לראות, אושר גדול, הזדהות מכל הלב.

נסגור עניין בזוטא עשירית, כן? חידה לקוראינו: מיהו רודני ווב ומהו ממוצע הדקות והנקודות שלו נכון להיום? לא רוצה לומר שבין הפותרים יוגרל רודני ווב כי זה קצת מעליב, יו נואו, אבל תבינו לבד כמה דברים על מה שהולך כאן.

זהו, 600 גרם בעשרה סעיפים.

שלומות ונצורות בשלב זה.