מחר, יום שני, יהיה איתי סלע הפלאי בן 12.

התינוק נעשה פעוט, הפעוט נעשה ילד, הילד עוד מעט נער. הוא כבר יותר גבוה מאנשים ברחוב. בתוך זמן קצר יהיה גבוה יותר מאימא שלו. יעברו עוד כמה וכמה (וכמה!) שנים עד שיגיע גם אלי. אולי ישאיר מאחור גם אותי.

בינתיים, הוא תקע לי 64-120 באחד על אחד במוצאי שבת על סל נמוך במגרש הבלטות של בית ספר "מורשת משה" ברמת גן-העיר. 56 הפרש. כל סל שווה שתי נקודות.

איתי סלע הפלאי בצילום מלפני כמה שנים

קצת סדר בדברים. חשבתי שיהיה נכון לשחק קצת אחד על אחד. לא יצא לנו הרבה זמן, בעיקר בגללי. שמתי לב שהפסקתי להציע. חתיאר ממשי אנוכי, רובץ מול המחשב, מפטם את העם באייטמונים, בקושי זז. רחוק מלהיות האבא של הוויליאמסיות בצעירותן. והחיים רצים-טסים.

לעומת זאת, שמתי לב שבטניס השבועי שלי נגד השכן אני זז ורוצה הרבה יותר. כנראה שהכדורסל הפעיל מיצה את חלקו ההיסטורי מבחינתי, והטניס, שהוא עניין חדש יחסית, עדיין מפתה אותי לבחון עד לאן אני יכול להגיע ומספיק אטרקטיבי כדי לחפש דרכים להשתפר.

אבל הצעתי שנלך לשחק. הזדמנות טובה לראות עד כמה התקדם הילד מבחינה אישית. הרי האחד על אחד הזה התחיל בווריאציות שונות ומשונות כבר בגיל 4 בערך, אי-אז בימים.

כללים: לי אסור לקלוע מהצבע, לו מותר הכל.

תנאי שטח: חבורה של 16 ילדים בערך בני 7 עד 15 משחקים ביפ מזורגג על כל המגרש ומפריעים לנו. אנחנו בפינה, משחקים על אחד הסלים הצדדים. כרגיל, הכדורסל נדחק בפני הביפ, אבל עומד על שלו. לא ניתן לו לכלותנו.

הוווו, וזהו נשיא מלפני כמה וכמה (וכמה!) שנים

כשירות גופנית: איתי חבול ברגליו ובזרועותיו מכל מיני מכות ונפילות מיותרות שהוא סופג במשחקי הביפ המזדמנים אחרי שעות הלימודים בחצר בית הספר והסביבה. ניסיתי להסביר לו שאפשר לוותר. זה לא עובד. אני? חורק, חלוד, כבד, מה לא.

המטרה: הוווו, המטרה שלי פשוטה: לעבור את המשחק בשלום מבלי לקבל מכה בברך המנותחת, ומבלי לסובב קרסול או שאר חרטאבונות. של איתי? לנצח את אבא שלו, אני מניח, ולהוציא קצת תסכול אחרי התבוסה במשחק ליגה ביום ששי נגד הפועל אוסישקין (וואלאק, פגשתי שם את שחור האגדי אחרי זמן רב).

מתחילים לשחק. הוא רוצה שאצא לשמור עליו קרוב, כלומר, רחוק מהסל, כדי שיוכל לתרגל חדירות מימין ומשמאל ולא להסתפק במשחק משעמם של זריקה מבחוץ. אני נענה, עדיין מנסה להתאושש משנת אחה"צ קצרה ונעימה של שבת. הילד השתפר, מרגישים את זה. הכדרור בטוח יותר, הכניסה מהירה וחזקה יותר, סיומת יפה בשתי ידיים, רוורס-ליי-אפ, פה ושם ג'אמפ-שוט קצר (וואלאק, ג'אמפ-שוט, מתי ומאיפה זה בא? היה לי ג'אמפ-שוט בגיל 12?). בהגנה הוא ממש נצמד, הרבה יותר משזכרתי. לא נותן לעבור, לא מוותר, מתייחס ברצינות.

התוצאה רצה, אני לא שם לב. הוא סופר. אני לא ממש עוקב.

לשיטתו ועל פי דיווחו, זה כבר משהו כמו 20-50 לטובתו ואפילו לא שמתי לב. היד שלי חלודה להחריד. פשוט לא פוגע מרחוק. מאכזב, מאכזב. הזריקות עם החצי נפילה לאחור, ששירתו אותי פעם כל כך טוב, לא עובדות בכלל. מנסה לשחק קצת עם הגב לסל וזורק הוק-שוטים מארבעה מטר, רק מעטים נכנסים. זו אף פעם לא היתה הזריקה שלי.

פה ושם בכל זאת נוחתת איזו שלשת דייויד בלו יפה. לא משנה נגד מי משחקים, מתי ואיך, כששלשה נכנסת זו הרגשה נהדרת. אפשר רק לתאר איך בלו מרגיש כשהוא מרביץ אותה מתשעה מטר בפיינל פור או משהו. אליל.

ההפרש גדל, איתי מדבר על 40-86 או משהו כזה. נכון, אני לא ממש מתאמץ ובעיקר אין לי כוח, אבל הילד השתפר. הוא אמנם מחמיץ פה ושם יותר מדי ליי-אפים משמאל, אבל לפעמים זה סתם חוסר מזל, גלגול קצת לא נכון של הכדור ולפעמים בכל זאת החלטתי להזיז רגליים וקשה לו לגבור על שחקן של שני מטר שמרים יד בניסיון לחסימה. אלה לא הגבהים שהוא צריך להתמודד איתם. עדיין לא.

פתאום אני בזון ומרביץ סטריק של 6 נקודות. רוח של התלהבות מורגשת אצלי בלבב פנימה, אבל אז, באחת התנועות, מגיע פתאום כאב חד ומפתיע מאזור הגב התחתון. בבת אחת קברתי את כל הרעיונות והמחשבות להחזיר מאבק אמיתי.

מפה לשם נהיה משהו כמו 48-116. כבר מזמן לי נגמר לי הכוח לרוץ לסל אחרי החטאות, והוא פשוט אסף את הריבאונדים וקלע נקודות קלות אפילו בלי לצאת מהצבע. חכם בלילה, אבל חוקי.

פתאום, ב-116, אני משחרר הצהרת מלחמה. "כדי לקלוע את שני הסלים האחרונים במשחק הזה אתה תצטרך להתאמץ מאוד". הוא מחייך, מבין שהמשחק האמיתי מתחיל עכשיו, קצת עייף, רוצה לסגור עניין, אבל יודע שעכשיו יהיה לו קשה.

יאאא אולוהייים, פתאום הרגליים שלי זזות קצת יותר טוב. פתאום אני רץ לכל כדור. פתאום הגגות עפים מימין ומשמאל ואני מתקדם ומתקדם, קולע עוד ועוד, אבל זה מאוחר מדי. בשארית הכוחות וכעבור עשר דקות בערך הוא מצליח לקלוע שני סלים ולסגור משחק של 120 נקודות. פעם היה מתלונן שאני מגזים וחוסם אותו יותר מדי. הפעם לא אמר מלה.

"בוא נלך הביתה, אני עייף", הוא אומר בסיום. לקחתי את ההצעה בשתי ידיים.

זהו איתי סלע הפלאי נכון לגיל 12. לא ניכנס עכשיו לענייני גיל ההתבגרות, כי זה סיפור שלם בפני עצמו וזה הדבר האחרון שהוא ירצה למצוא כאן.

אבל בכל הקשור לכדורסל, שיהיה אייטמון למזכרת בארכיון, לא יזיק. עכשיו אני מחכה לניצחון הראשון שלו עלי בטניס.

ואם נחיה גם נראה מתי יגיע אחד כזה.