שנים שאני שומע בכל מיני מקומות, ובכל מיני הזדמנויות, את הביטוי "זה הכדורסל האמיתי!". אוהדי ה-NBA, חובבי היורוליג, הדוגלים במצ'-אפ זון, הסוגדים לאישית, מעריצי שלושה-גארדים-במגרש-שירוצו-לא-משנה-מה, אוהבי המשחק העומד, הנמסים כחמאה בשמש מול משחק בין גבוהים, תומכי יידוי השלשות, אנשי הפנטריישן - עבור כולם זה, כלומר ההוא שלהם, הכדורסל האמיתי. ואני אומר: לא ולא, ולא ולא. ולא. רוצים לראות כדורסל אמיתי? אבל אמיתי-אמיתי? צאו וחפשו לכם משחק בליגה ב'.

הנמוכה שבליגות הבוגרים היא ליגה ב'. ותיקיה יגידו בחיוך שהמדובר בליגה החזקה ביותר, שכן היא נושאת את כל השאר על כתפיה. פעם היתה גם ג', אבל כמו דברים רבים הקשורים לכדורסל הישראלי, התמסמסה לה. אז היום זו ב', מחר אולי א', או ד'. מי יודע. במשך עשרות שנים התקיימו רבים ממשחקיה במגרשים פתוחים, בדיוק כמו משחקי כל הליגות, כולל הבכירה ביותר, שעד אמצע שנות ה-70' לא חייבה את כל נציגותיה למצוא להן אולמות, וכמו רוב המשחקים עוד שנים רבות אחר כך. למרות הנוסטלגיה נוראת ההוד שריחפה מעליהם, שנואים ובזויים היו בעיניי המגרשים: פרוצים לכל רוח ולכל סוגי התאורה (כולל המינים הארצישראליים הנפוצים "זה מה שיש", ו"בכלל לא"), בעלי משמעות מוחשית לחלוטין לביטוי "לתפוס בלטה", ושעם משטחי האספלט או הבטון שלהם ערכו רוב אברי גופי הכרות קרובה ביותר. אבריו של ג'ורדן דווקא לא.

לפני תחילת כל עונה, מיד עם קבלת ספר הליגות של נפתלי גושן הבלתי-נלאה, היינו מחפשים קודם כל את הסוגריים. ברירת המחדל של רוב הקבוצות בצפון, ולא רק שם, היתה אז לקיים את משחקי הבית שלהן באותם מגרשים פתוחים. אלו שהתמזל מזלן, וקורת גג היתה להן מעל ראשן, התגאו במלה "אולם", שנרשמה בסוגריים ליד כתובת המגרש. סוגריים אחד או שניים במחוז אליו שובצנו - על הפנים. חרא עונה. שלושה עד חמישה - סולידי עד מכובד. שישה ומעלה - תפסנו את אלוהי המגרשים הביתיים היישר באשכיו. בכלל לא שינה לנו אם היה מדובר כולה במגרש המקורה של גבעת חיים מאוחד, או באולם עם המרצפות הביתיות והחלקלקות עד מוות של בית השיטה, שלא לדבר על אולמות עם פרקט (פרקט!!). מזה מספר שנים, מחויבות כבר כל קבוצות הבוגרים, כולל ליגה ב', לשחק באולמות, אבל באותם ימים, הם היו המורמים-מעם. היו להם סוגריים.

מאות משחקים חוויתי בליגה ב' - כשחקן (והמהדרין יקפידו: "כנוכח במגרש"), כמאמן וכשופט. לפני שבוע, אחרי משהו כמו חמש שנות היעדרות, חזרתי לבקר. שום דבר דרמטי, חלילה. חבר, שבתו החמודה והנסיכה שלי חולקות אותה כתה א', משחק באחת מקבוצות הפאר בליגה והזמין אותי. פתאום דווקא בא לי קצת כדורסל אמיתי (חכו, כבר אנחנו מגיעים לשם). תרמה גם העובדה, שהמשחק התקיים במרחק של 4.5 דקות נסיעה מהבית. שמונה וחצי בערב. אי שם ברחוב שומם של אחת מערי גוש דן. הולכים לראות ליגה ב'.

הס מלדבר על השופטים

אולם של בית ספר. כמה לא מפתיע. בעשורים האחרונים אמנם התרבו מאוד אולמות הפיס למיניהם, אבל עדיין - הרבה פעמים זה אולם של בית ספר. החוקה קובעת כי אורך מגרש הכדורסל יהיה משהו בין 28-24 מטר. אם יש כאן ס"מ יותר מ-20 אני קסילופון אוזבקי. מגרש באריזת חיסכון. לוח תוצאות ושעון דיגיטליים דווקא יש, שעוני 24 אין. לא צריך. רק הילדים שיושבים במזכירות חשופים לסוד הגדול "כמה זמן נותר על שעון הזריקות?". על פי הנהוג בליגה, מיידע אחד מהם בשאגה את הקבוצות ברגע שלהתקפה נשארו 10 שניות לזרוק. משום מה, כשהאורחים תוקפים הוא שואג לו הרבה יותר מוקדם, אבל אף אחד לא מתרגש, זה חלק מהמונח הרחב "מגרש ביתי".

יש גם שופטים. שניים. מאחר שגווייתו של מכתב הפרישה שלי מאיגוד עונדי המשרוקית עדיין לא התקררה דיה, ואחד מהם אף נאלץ בראשית דרכו להיות תחת חונכותי, הרשו לי לא להתייחס לשיפוט. גם הקבוצות, אגב, כבר לא מתייחסות, ונראה לי שזה אומר הכל. כשלא מתייחסים, הייאוש כנראה נעשה יותר נוח, ולא רק בלונדון. בקהל שישה אנשים שלמים. ספרתי. אבא של אחד השחקנים וחברתו המצודדת של אותו שחקן, אחד שלא משנה מה שורקים השופטים מגיב ב"מה פתאום?!", לרבות במקרים שהשריקה היא לזכות קבוצתו, שניים שכנראה נכנסו כי ראו אור ואני. אגב, ציינתי "קהל" ולא "יציע" כי אין יציע, אלא אם תתעקשו לקרוא כך למטר שבין המגרש לקיר האולם, שעליו ניצבים אותם ספסלי התעמלות, שהוצאו לדעתי מחוץ לחוק כבר בימי לואי ה-12.

תלבושות? ברור שיש. אמנם, כל אחד עם מכנסיים בצבע אחר, אבל הגופיות זהות. נגיד. לאורחים יש שני מספרי 15, ולכן כשנגד אחד מהם נשרקת עבירה הוא ממהר להזכיר לשופט "אני 14!", לחלק אין מספר בכלל, או כזה שנרשם בגיר ודהה מיד עם טיפות הזיעה הראשונות. מה שאין לרובם זה חמצן, ולכן מתנהל חלק גדול של המשחק בשיטת 2-1-2, כלומר שניים בבק-קורט, ממש בבק-קורט, מתחת לסל שלהם, עושה משחק שמתזז באמצע ושני פורוורדים, אלה שיש להם כוח לרוץ קדימה.

סיגריה לקינוח

אבל הכי חשוב הוא מה שיש לחבר'ה האלה ממנו בכמות בלתי מוגבלת - האהבה לכדורסל. אף אחד כאן לא מקבל כסף, וגם אם מישהו במקרה כן - המדובר בפרוטות. הם יכולים היו להסתפק במשחק בשכונה (בעצם, כשחושבים על זה, המשחק כאן הוא לגמרי שכונה), ולא לכתת את רגליהם ומכוניותיהם בין אולם זה לסככה אחרת, לפעמים למקומות שגם אם היו מקשיבים בשיעור גיאוגרפיה לא היו שומעים עליהם. בדרך כלל הם לא ממש מתאמנים, וגם אם כן - "אימון" משמעותו להיפגש עוד פעם בשבוע לחמישה-על-חמישה. הם כאן כי עדיין כיף להם ללבוש את הגופייה, גם אם נטולת מספר היא, לתת מה שהם יכולים כדי לנסות ולהכניס את הדבר העגול והכתום הזה לטבעת, לעודד מהספסל או לרדת בסבבה על החבר'ה שמפשלים במקומם במגרש, ולעשות הכל כדי לקחת את הצ'אנס כשהם מוזעקים לדגל.

בכל עונה, בכל מחוז, תמצאו קבוצה או שתיים שינסו במוצהר לטפס במעלה הליגות, ישקיעו, ישלמו ויביאו שחקנים מקצוענים-לשעבר וכו'. המדובר במיעוט נרדף. הרוב המוחלט בא בשביל הכיף. סכנת ירידה הרי אין.

אחרי שנגמר אמרתי יפה שלום ויצאתי לכיוון האוטו. מחוץ לאולם כבר עמדו חלק מהשחקנים, הספורטאים ה"טהורים" שבהם, עם סיגריות דלוקות. כנראה מחזירים את החמצן האבוד. ליד החניה עקף אותי אחד מהם שכנראה מיהר הביתה. "אני בדרך, מאמי", בישר טלפונית למי שמחכה בבית, "כמה יצא? מה זה משנה. ניצחנו, הפסדנו, העיקר שיחקנו". וזה, חברים, זה ולא אחר, הכדורסל האמיתי.