התרחקנו ועד לבקתות המרווחות של קיבוץ גונן עלינו, אי שם לא מאוד רחוק מהאולם בכפר בלום בו עברו גדולי תורה ושועי עולם ורשמו כמה וכמה (וכמה!) מהימים היפים ביותר של הכדורסל הישראלי.

יופי של מקומות. גליל עליון, עמק החולה, רמת הגולן, נהר הירדן. זו לא הפעם הראשונה שהמשפחה הנשיאותית נופשת באזורים האלו, בתקווה שזו לא תהיה הפעם האחרונה. הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, חרשנו את כל הכבישים הפנימיים.

בשלב מסוים, כהיסטוריון כדורסל וכמתעד אירועים מהענף בעיני עצמי ואולי גם בעיני הסביבה, עלה בי רעיון – נו מה חדש – להשקיע שהות בת כמה ימים באזור ולהרים פרק של 40 עמודים, נניח, בספר חדש על ימיה הגדולים של הפועל גליל עליון ועד להיעלמה. גליל המקורית, לא זו שמשחקת היום בגן נר.

קשה שלא להרגיש את זה. כל הקיבוצים והישובים באזור: גונן, להבות הבשן, שאר ישוב, שמיר, עמיר, כפר בלום, שדה נחמיה, דפנה, נאות מרדכי, כפר גלעדי. קרית שמונה, כמובן. והנה האריה של תל חי. ומטולה. מכולם עולה באפי ריח הימים ההם. מרחקים של שניים-שלושה קילומטרים בין אחד לשני. בדמיוני אני רואה את אנדרו קנדי נכנס לרכב השכור שמסרה לו הנהלת הקבוצה, או את ברד ליף, ונוסע לעוד אימון בוקר באולם בכפר בלום. אחר כך חוזר לחדר האוכל בקיבוץ בו הוא גר, מרביץ שנת צהריים קצרה, מתייצב לאימון הערב ובלילה בא לומר שלום למשפחה המאמצת.

וההווי. משחקי הבית. גביע אירופה. המרחבים, השדות, ההרים מסביב. הכל פתוח, יפה, יושב כל כך טוב אחד ליד השני. לפחות על פניו, מה אני יודע. וכל זה לא קיים עוד. כלומר, קיים, ועוד איך קיים, אבל הכדורסל לא כאן. לא מסתדר לי.

לא יעזור כלום – את הפרק הנרחב מאוד על מה היה ואיך כל זה איננו עוד אני אכתוב מתישהו, יתהפך העולם. תנו לי שבוע מאומץ ואינטנסיבי לבד באיזה צימר-סביר-וזול-לא-בעונה כדי לאסוף חומר מהאנשים עצמם, ומבלי ניג'וסי ניוז מסביב, ואחר כך תבוא הכתיבה.

אהה, הכתיבה.

כך או אחרת, אחרת או כך, שם היינו. ביקרנו באנדרטה לזכר הנופלים באסון המסוקים מ-1997 בסמוך לשאר ישוב ודפנה. לא החמצנו את מכוורת קיבוץ שמיר, אם כי את הרו"ח ד. דווקא לא פגשנו שם. גם ב"מרכז קנדה" במטולה העברנו חצי יום בכיף, נהנים - לפחות אני – מהקור המקפיא באולם ההחלקה על הקרח ומרביצים טורניר פינג פונג מהיר. אחד המשחקים החביבים עלי (מינימום תזוזה, יו נואו, קלאסי לעצלים).

גם במג'רסה היינו, מסלול בשפך נחל דליות או מה. מומלץ ביותר, לא אכחד. טיול נעים שכולו בתוך מים קרירים, עצים ושיחים מסביב. יופי של דבר למבוגרים וצעירים גם יחד. תומרינגו סטאר התלהב עד מאוד ועד בלי ועד אין קץ, גם כאשר המים הגיעו עד לגובה חזהו. אליל שכמותו, מן המתוקים הינו.

ובכנרת, בטח. גם בכנרת. וקצת ברמת הגולן.

ואין לי ספק וספק אין לי שאני אוהב את המקומות האלה בחורף יותר מאשר בקיץ, ואף דיווחתי אישית לרעיית הנשיא, אולי בהשראת הביקור במרכז קנדה, שהגיע הזמן שנבקר במדינה הקרירה והרחוקה מאיתנו עד מאוד. אלא שבשובנו סיפרה רעיית, כי בחדשות בישרו שב-13 מדינות בארצות הברית נרשמו שיאי טמפרטורות חום בכל הזמנים או משהו כזה, ובמספר מקומות בקנדה נרשמו 40 מעלות.

הבנתי שאין מנוס. מכה עולמית היא זו, מכה עולמית.

"נותרה לי רק שוויץ כמפלט", אמרתי לה. "אם זו צריכה להיות שוויץ כדי לשמש לי מפלט, שתהיה שוויץ".

"גם באירופה לא חסרים גלי חום, אתה לא זוכר מה היה בפאריז לא מזמן?" הודיעה וגם שאלה.

"פאריס זו פאריס, שוויץ זו שוויץ. אני מאמין ששוויץ היא אחת ויחידה. לשם נגיע ביום מן הימים, אם נחיה", עניתי. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהיא שבעה מלהכיל את קיטורי בעניין החום. ככה לפחות אפשר להעריך על סמך המשפט הקבוע ומלא האהבה שהשתמשה בו גם הפעם ("סע, רק אל תשכח לשלוח צ'ק פעם בחודש").

טוב, נו, אנסה לסבול בשקט.

למשל, בדרך חזרה, כשהגענו לנתניה בערך, אפילו לא סיפרתי שאני מרגיש את הלחות מזדחלת מבעד לחלונות הסגורים וגוברת אפילו על המזגן.

כן, אני משתדל להשתפר.

אחד הפלוסים שבקיבוצים, וצר לי לבשר זאת לעצמי בכל פעם מחדש כמנוי טניס באוניברסיטת ת"א שמשלם 1100 שקל לשנה – הוא הגישה החופשית למגרש הספורט. מתג קטן על קופסה אפורה מדליק את הזרקורים ותוך שניות יש לך מגרש פרטי לגמרי. הרביצותי משחק טניס עם נגה סלע חסרת התקדים (הערה להנהלת הקיבוץ: הגיע הזמן לקנות רשת חדשה) ושני ערבים נוספים ביליתי באחד על אחד עם איתי סלע הפלאי בכדורסל. הילד הולך ומשתפר, אני אומר לכם. סיומות בשמאל, רוורס ליי-אפ, צ'אקות משלוש ומחצי מרחק באחוזים טובים. מה אתם יודעים.

בקיצור, היה נהדר וחבל שנגמר.

עכשיו אני פה מנסה לאתר את הטופ 5 של הידיעות שהפתיעו אותי עם חזרתי ללשכה הנשיאותית, יען כי זאת לדעת: לחופשה נסענו עם עיתון יום ראשון בלבד כצידה לדרך. טלוויזיה אמנם היתה בבקתה הנאה כרפאל, אבל השתדלתי שלא לעקוב. מחשב לא לקחתי איתי, בטלפון כמעט שלא דיברתי. תתפלאו עד כמה יכול עיתון אחד למשוך שבוע שלם ולתת תחושה של רלוונטיות, במיוחד כשלא יודעים מה קורה מסביב.

אז הנה הטופ 5 שלא על פי סדר כלשהו. סתם ככה ברמת העניין האישי.

ריישית, מוטי דניאל כמנכ"ל הפועל חולון, שזה יפה ומתבקש, ואיך לא חשבו על זה קודם, ובואו נראה מה יקרה עם זה, והופה נהיה פה סיפור פתאום עם אמסלם באשקלון ודניאל בחולון.

שיינית, אדריאן יוטר למכבי ראשל"צ. במקום ארון מגי, אם אני מבין נכון. הלך סוג של סוסון יאור, מגיע אחר במקומו. ויחד עם בריאן אסברי שמשחק בנתניה מתברר ששני הזרים-פצצות של הפועל ת"א מוצאים את מקומם בליגת קזינו בעוד הקבוצה נשארה מאחור. הצדק נראה בשני המקרים, אני מניח.

שלישית, הסכם חסות אדיר בין הליגה הספרדית לחברת "אנדסה", שבמסגרתו הליגה תיקרא מעתה "ליגת אנדסה" והחברה תשקיע 30.5 מיליון יורו בארבע השנים הקרובות. זהו הסכם החסות הגדול ביותר בתולדות הכדורסל האירופי, ופעם ראשונה בתולדות הליגה, ככל הזכור לי, שהיא נכונה להיקרא על שמו של ספונסר. אתר ה-ACB נצבע מיד בכחול, צבע החברה, וקשה שלא לשים לב לשינוי. מעניין עד כמה ומה דיווחו בארץ לגבי העניין הזה, אם בכלל.

הפרישה הסופית של אורי כהן-מינץ והמעבר שלו לאימון הפועל עמק יזרעאל בליגה הארצית. מאוד מעניין, מאד יפה, מאוד מתאים. יושב טוב כהן-מינץ עם העמק בעיניי. ואם ליאור ליובין שנדמה כי מעולם לא הרים קול על נמלה מצליח בג"ג הפקות, גם כהן-מינץ, השקט באדם, עשוי להמשיך בהצלחה את זן המאמנים המלחשים.

ועוד אחת בטופ 5 היתה הידיעה על המעבר של ג'וליוס ג'נקינס אחרי חמש עונות באלבה ברלין לבאמברג, אלופת גרמניה. כזה אני, גם השולי והמרצד באור חלוש מרחוק תופס אותי חזק לפעמים.

הידיעות על פרישתם של דריק שארפ ויאו מינג לא נכללות כאן, מסיבה פשוטה: הבשורה הצליחה להיקלט איכשהו גם בקיבוץ גונן, על אף הניסיון העקרוני שלי להתעלם מהמתרחש בכדורסל המקומי והעולמי ובכלל.

ומכאן – לשם. אל הידיעות הבאות שיצליחו להפתיע, אולי אפילו להוציא משיווי משקל. הקיץ עדיין ארוך והסקופונים
יכולים להכות מכל עבר. נמשיך לנהל כמו תמיד חיי נוחות, נינוחות ונוחיות, אם כי נצפה בהחלט מפעם לפעם לאיזשהו סקופון מהדהד שלא ראינו אותו בא.

שלומות ונצורות בשלב זה.