אהלן ערן,

באחד משיטוטיי באתר הנפלא "דה-באזר" נתקלתי בכתבה של מנחם לס על ארווידאס סאבוניס (בה הוא טוען שהוא בכלל לא היה גדול כמו שכולם חושבים).

אחד המגיבים הפנה אותו לכתבה שלך על סאבוניס ובתגובה מנחם אמר לו את זה: "אני צריך לקרוא את ערן סלע? כשהיינו במעריב לימדתי אותו כל מה שהוא יודע. אבל כנראה שאו שלא הייתי מורה טוב, או שהוא היה תלמיד לא טוב. אני ראיתי את סאבוניס באולימפיאדת סיאול. כתבתי אז לידיעות ששלחו אותי. רובינסון בא מהצי או מאיפה שלא בא. לאמריקאים היתה קבוצת מכללות עם הרכב מטומטם שבחר ג'ון ת'ומפסון עם רק קלעי מרחוק אחד, שהיה פצוע (זה שהשתילו לו כליה) ששיחק שנים אחר-כך בספרס. ובכל זאת הילדים האמריקאים כמעט ניצחו את המשחק".

די משעשע. באיזה משתי האופציות אתה בוחר?

עידו

פחות מעניין אותי לעסוק כרגע באולימפיאדת סיאול, ביכולת של סאבוניס שם ובהרכב של ארצות הברית לטורניר הספציפי משום שהקטע הקצר בבלייזר היה הרבה יותר מאשר התייחסות לטורניר נקודתי.

רוצה רק להזכיר שני דברים:

האחד, עד אולימפיאדת ברצלונה ב-1992 האמריקאים תמיד שלחו נבחרות מהסוג שלס תיאר: כוכבי מכללות כאלה ואחרים. ובכל זאת, כמעט תמיד היו להם הישגים טובים יותר מאשר בסיאול 88' גם עם נבחרות מהסוג הזה.

השני, הדומיננטיות של סאבוניס, מרצ'ולוניס ואחרים במישור הבינלאומי, וההפסדים שהצטברו, היא זו שדחפה בסופו של דבר את האמריקאים להתייצב עם ההרכב החזק ביותר שלהם ולעבור לסגל כוכבי NBA בטורניר האולימפי הבא. אולימפיאדת 1988 בסיאול היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה ארצות הברית סיימה את טורניר הכדורסל כשהיא מחוץ לאחד משני המקומות הראשונים (מלבד מוסקבה 1980 כמובן, שבה לא השתתפה).

אבל עזוב אותך מסיאול, הסיפור היותר מעניין כאן הוא האמירה של לס לגביי באופן אישי, לא נכחיש זאת. משפט נחרץ שמצדיק אייטמון שלם בפני עצמו, והביא אותי לחשוב לעומק מיהם הגורמים שהשפיעו עלי לאורך השנים.

התגובה הרשמית אמורה להיות משהו בנוסח כזה: "כבודו של מנחם במקומו מונח, יש לו איזה 30 שנה פור עלי או יותר. גם אם דבריו רחוקים מלהיות קרובים לאמת, מיותר להיכנס לנושא הזה כל כך הרבה שנים לאחר תקופת מעריב".

התגובה הלא רשמית? קודם כל, תודה לקורא עידו שיידע אותי לגבי הסיפור הזה. שיינית, טוב שצמח מכלום רעיון לאייטמון מקורי לעת קיץ, תקופה שבה לא תמיד קל להיות יצירתי ולהפיק תחת הידיים עוד ועוד נושאים חדשים. כך שהנה מחשבות ושאלות ותהיות ואמירות בעקבות דבריו המפתיעים של לס.

צריך כמובן להפריד; כשלס אומר "לימדתי אותו כל מה שהוא יודע" אני מניח שהוא מתכוון לאחד מהשניים: או לאיכות וסגנון הכתיבה, לאוצר המלים וכו', או לידע תיאורטי דוגמת פרטים על שחקנים וקבוצות, שליטה בנתונים היסטוריים ושאר כהנה וכשמה.

בואו נדבר על זה.

אלא אם לס מתכוון לכך שהשפה והסגנון המסוימים שהשתמש בהם בתקופתו בעיתונים השפיעו אוטומטית והילכו קסם על כל מי שקרא אותו – עניין שאנשים מסוימים יכולים לאשר לגבי עצמם, כפי שאחרים יכולים להתנער ממנו ברמה האישית - אני לא רואה קשר בין התכונות והידע שלי ככותב לתורה שהרביץ בי, כביכול, לס.

יכול להיות שהוא מבלבל אותי עם ערן סורוקה, שהיה באמת אחד מאוהדיו הגדולים בהיותו נער צעיר, וגם שותף פעיל לכל אותם חידונים ושאלות שלס הנהיג. ובעיקר – ממשיך דרכו בסיקור ה-NBA.

בהנחה ריאלית שהוא לא מבלבל, כנראה שמשהו בכל זאת התבלבל לו. לס ישב בארצות הברית, ראיתי אותו בחטף אולי פעמיים-שלוש בכל חיי, בעיקר כאשר הגיע לחופשות קיץ בארץ וביקר במדור הספורט. דיברנו מעט, ממש פה ושם ולא יותר. היחסים היו תקינים, טובים, לא זכורות לי בעיות. קיבלתי ממנו אפילו חולצת טריקו פעם של מחנה ביפ שארגן כאן. אם לא אמרתי אז, זו הזדמנות טובה לתקן: תודה.

וכן, יצא גם שראיינתי אותו פעמיים או שלוש ברדיו, תמיד מתוך יוזמה ותמיד מתוך סוג של הדרת כבוד לאיש. יותם, אחד הקוראים - וזו כבר תוספת מאוחרת - הזכיר לי ראיון שקיימתי איתו במסגרת אירוח של אריק שיבק באולפן באחד הקיצים ברדיו 99.

ודאי שהכתבות שלו השפיעו על רבים, וגם אני אהבתי לקרוא אותן (קטעי כדורסל בעיקר, על הנושאים האחרים פחות התעכבתי). אבל להגיד שהוא לימד אותי כל מה שאני יודע? אין לזה קשר למציאות. נשמע כמו אותם מאמני כדורסל שאומרים על שחקן כזה ואחר: "אני המצאתי אותו". אמירה שאף פעם לא חיבבתי.

כך או אחרת, אחרת או כך, האמירה שלו הביאה אותי לחשוב מהם ומיהם הגורמים ש"לימדו אותי כל מה שאני יודע". ומעניין, אגב, מה בדיוק אני יודע ואיך מודדים את זה במספרים מוחלטים.

זו הזדמנות להרחיב, ולכן אני מחלק את הנושא לשניים. ידע בכדורסל, וסגנון כתיבה.

הרבה לפני הכדורסל, מבחינת אוצר מלים וביטויים ואהבה לקריאה ולכתיבה, היה שם בגיל מוקדם מאוד יגאל מוסינזון ז"ל.

חסמב"ה על שלל ספריה עצבה אותי, קראתי כל ספר של החבורה הראשונה (1 עד 16) כמה וכמה (וכמה!) פעמים ואני חושב ששם השתרש בי לראשונה הרצון לכתוב יום אחד (כמובן, רק אם לא אהיה כדורסלן), חיבה לגיאוגרפיה, היסטוריה ועוד נושאים חשובים שמוסינזון שזר בסיפורי ההרפתקאות שלו באופן עקבי.

בעצם, סביר שאני חוטא גם לחלקם של סופרים נוספים (דבורה עומר, שרגא גפני עם סדרת דנידין שלו, אניד בלייטון עם השביעייה הסודית ועוד). הייתי בילדותי קורא אדוק של כל מה שזז, בלי קשר לכתבות ספורט בעיתונים שאותן תמיד חיפשתי לפני הכל. הקריאה, אני מניח, חיברה אותי גם לכתיבה.

מאז שאני כותב בעצמי, יש לי פחות אנרגיות וסבלנות לקרוא אחרים. כיום, לעומת העבר הרחוק, אני לא מושפע ולו בקצת מאף אחד או ככה לפחות נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא. באיזשהו מקום חבל לי שהפסקתי לקרוא בתכיפות, בעיקר לנוכח יכולות הספיגה והעניין העצומות שאפיינו אותי כילד, אבל זה המצב. ואולי הוא עוד יתהפך מחדש מתישהו.

עם הזמן הספורט הפך לחלק שתופס יותר ויותר שעות וזמן מהיומיום שלי, בעיקר מרגע שהתחלתי לשחק כדורסל אי-אז בכתה ג' בחוג בית הספר ושנה לאחר מכן במכבי פ"ת.

"כל מה שאני יודע" הגיע מכל מיני מקורות וכיוונים. קודם כל, מהעובדה ששיחקתי בעצמי מגיל 9-8 באופן אינטנסיבי מאוד וספגתי מיני תורות קטנות משלל מאמנים על המגרש עצמו. כידוע, מכל אחד אפשר ללמוד משהו ושם, על המגרש, הכל התחיל והוביל בסופו של דבר לעיסוק הנוכחי הממושך ככותב על כדורסל.

אחר כך היתה לי נטייה להתעניין בקבוצות זרות לא פחות מאשר בקבוצות הישראליות, או בנבחרת ישראל. בוב מורס מווארזה, יחד עם בראבנדר, שצ'רביאק, מנגין וריבה היו כנראה השחקנים הכי מסקרנים בעיניי באותו זמן לצד שורה ארוכה מאוד של שמות. כל זה נקשר כמובן לשידורי הטלוויזיה והרדיו באותה תקופה, כי קשרי עבודה עם עיתונאים זרים טרם היו לי והאינטרנט עוד לא הגיע.

הם גרמו לי להתעניין בכדורסל האירופי עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. וככה, בעוד יש לי חורים מסוימים בהיסטוריית הכדורסל הישראלי בשנות השישים נניח, אני מכיר את תולדות קאנטו, מילאנו וברצלונה טוב יותר מאשר את התקופה שבה הליגה כאן הורכבה בחצייה מקבוצות שייצגו קיבוצים.

קרדיט חייב ללכת לגדעון הוד. אני זוכר אותו משדר בלילות משחקים של נבחרת ישראל נגד פולין, צ'כוסלובקיה ואחרות באליפויות אירופה, ואני, ילד בן 7, או 9, או 11, שוכב במיטה עם הרדיו מתחת לשמיכה בווליום נמוך, ומנסה שלא להעיר את גיל "והתרגיל" הזאטוט.

שמות כמו מיאצ'סלאב מלינרסקי, קיס אקרבום, אלדו אוסולה, קרשימיר צ'וסיץ', סטניסלב קרופילאק וקאמיל בראבנץ מעלים בי זיכרונות עד היום. להוד ושידורי הרדיו הנלהבים שלו משנות השבעים והשמונים ב"קול ישראל" יש השפעה גדולה על האהבה שלי לכדורסל, וגם על הידע התיאורטי לגביו.

אחר כך, בתחילת ימי כעיתונאי, נולדו קשרי עבודה עם עיתונאים זרים ברחבי העולם ואיסוף אובססיבי של ספרים ומגזינים זרים עוד טרם תקופת האינטרנט. הספרייה שלי עמוסה בכאלה עד היום. משם הגיע לא מעט מידע, שבאותם זמנים נתן ובנה יתרון עצום על פני מרבית הקולגות.

כיום התחושה היא שהאינטרנט מעניק אפשרויות שוות לכולם, וכל מה שאתה יכול לספר על טרוויזו או פורטלנד יכול לספר כל מי שרק רוצה להתעמק, להשקיע זמן וללמוד – אלא אם כן מדובר בעובדות וסיפורים מתקופה רחוקה. וכמובן שגם הדרך בה הדברים נכתבים עושה הבדל, אבל עזבו, אני גולש.

אם להתמקד בכתיבה נטו, הרי שלא הסגנון הייחודי של לס הוא זה שמשך אותי. במלוא הכבוד, מעולם לא הרגשתי שאני מנסה לחקות אותו או להשתמש בו, או להיעזר במידע שנהג להפיץ בכתבות שלו או להמשיך את המורשת המכובדת שיצר באיזשהו אופן.

יותר מכל אחד אחר אני מרגיש שהושפעתי מעלי מוהר ז"ל. "סיפרה בסלע", אם להודות, היא איזשהו טוויסט מסוים בעל אופי כדורסלני וסטטיסטי לטור השבועי שלו "בשער" בעיתון "העיר". הוא היה כנראה הכותב האחרון שחיפשתי לקרוא אותו, ולא פעם קניתי "העיר" אך ורק בזכותו.

בשלב מסוים, כאשר הסיפרה רצה מספר שנים בעיתון, שוחחתי איתו טלפונית לצורך איזושהי כתבה, באמת שלא זוכר כרגע את הסיבה המדויקת. באותה הזדמנות החלטתי להתוודות בעניין הקשר שאני, לפחות, מוצא בין "בשער" והדמויות השונות שעטרו אותו לבין "סיפרה בסלע" שלי והנציגים והאלילים הרבים. לאכזבתי, מוהר אמר שהוא מכיר את הטור באופן מעורפל ואינו עוקב אחריו.

אבל זה לא מפריע לאמת: בלי לדעת, הוא השפיע על הכתיבה שלי ועל האהבה לכתיבה הרבה יותר מכל אחד אחר. קניתי בזמנו את הספר "מהנעשה בעירנו", אסופה של מבחר טורים שלו מהעיתונות, בלב חפץ מאוד.

כשאני מנסה להיזכר בשנים רחוקות ובתחילת דרכי ככותב אני מניח שגם איתן גרין, שאיתו ישבתי כבחור צעיר באולפן "צעד וחצי" בגלי צה"ל, הרשים אותי רוב הזמן כפרשן כדורסל. אמנם מדובר ברדיו ולא כתיבה, אבל היה בגרין משהו שטרם נתקלתי בו נכון לאותו זמן.

גם עפר שלח, שהחל לכתוב במעריב לקראת סוף השמונים בערך, הרשים אותי כקורא עוד לפני שהצטרפתי גם אני לעיתון בתחילת 1990. הוא הביא איתו משהו אחר, כפי שעשה לס לפניו, ושניהם נשענו על כדורסל אמריקני. הכתיבה של שלח תפסה אותי יותר באותה תקופה, אולי משום ששלח חזר לארץ וניסה להשליך מדברים שקלט בספורט האמריקני על מכבי ת"א, גביע אירופה והליגה הישראלית. עניינים שנגעו לנו כאן יותר מאשר ה-NBA.

וזהו, אני חושב. ישנם עוד כותבי ספורט שאני נהנה לקרוא, אבל לא ספגתי או הושפעתי מהם.

באמת ובתמים ובלי לפגוע, מנחם לס אינו ברשימה הזו. הוא הרים כאן לבטח דור שלם של קוראים וחיבב עליהם את ה-NBA ותחומים נוספים כמו פוטבול, אגרוף ובייסבול. הזיקה הברורה שלי תמיד היתה לכדורסל המקומי והאירופי ורק אחר כך לאמריקני. שמו לא נמנה עם אלה שהשפיעו עלי ממשית ואם להיצמד למשוואה הרעיונות שהציב בדבריו הרי שלא הייתי תלמידו והוא לא היה מורה שלי, ככה שאיש מאיתנו לא נכשל.