והיום בא לי משהו שפעם קראו לו בפשטות רוק כבד. אף פעם לא מאוד אהבתי את הסגנון הזה, ולא חושב שאי-פעם קניתי תקליט או דיסק של להקת רוק כבד. וזה כולל את כל הגדולות, כן. אני, מה אני, איש פשוט של ניו מיוזיק, פופ אלקטרוני ודאנס, שככל שהתבגר נפתח לכל מיני תחומים נוספים והיום שומע הכל. פחות או יותר כמו שנפתחתי לסרטי קולנוע שבדיים, צרפתיים, הולנדיים, איטלקיים ואוהב אותם יותר, בעיקרון, מכל שוורצנגר מנופח שרירים מהוליווד.
יכול להיות שאני טועה ומטעה וכבר לא ממש זוכר טוןב כמו פעם, אבל שני שירי הרוק הכבד הראשונים שבאמת נדלקתי עליהם וגם הצליחו בגדול ברמת המיינסטרים, היו של להקות צדדיות משהו, בטח בהשוואה לכל ה-ACDC וכאלה ששלטו אז. אני מדבר על ריינבו מצד אחד, ודף לפארד מצד שני.
כשאני מקשיב להם היום זה בכלל לא נשמע לי מפחיד, מרתיע או מאיים כמו פעם. וגם לא דוחה או חסר חן. להיפך, זה חמוד לאללה וממש כיף להיזכר, אם כי זה לא יגרום לי לאהוב רוק כבד מעכשיו (מה ההגדרה הנכונה והמדוייקת של זה היום, עוד ממש קוראים לזה ככה?).
אז קחו כאן את I SURRENDER, אחד הלהיטים הכי גדולים של ריינבו בכל הזמנים, אולי הכי גדול בעצם. הנה הוא, לכו על זה.
דף לפארד עם PHOTOGRAPH, נשמע אז כמו צעקה אחת מתמשכת וגם השנים לא שינו את האופי של השיר באוזניו של מישהו שיאזו, אולטראווקס, ויסאג' וסופט-סל היו נר לרגליו ושרפו לו את כפות הרגליים בהנאה רבה. קחו אותו. מת על המסחרה הזו גם באיחור של עשרות שנים. וזה כבר קטע שנראה יותר כמו הרוק הכבד של פעם, עם כל הסממנים שמסביב, הבחורות ,הדאווין, הרעש והקצב.
אם אני לא טועה, אפילו שוש עטרי שידרה את שני קטעי הרוק הכבד האלה בתוכנית היומית שלה, 'חדש, חדיש ומחודש' (שעה של טוני פיין!) ברשת ג', שבדרך כלל התמקדה יותר בסגנונות אחרים. אז מי יודע, כנראה שזה לא היה רוק כבד עד כדי כך, אולי סתם רוק קל לכל המשפחה.
