עודד קטש, אחד מחביבי סיפרה בסלע, מספר על החיבה למספר עשר ביום הולדתו ה-32 ב-10 באוקטובר, על הקושי להתעורר בבוקר, האיחורים הכרוניים לאימונים הן כשחקן והן כמאמן, התחביבים המוזרים שלו, איפה היה משחק אם היה בריא וממשיך לשחק עד היום, על הכאב לדוש בעניינים
היפותטיים מסוג זה ועל המקום בו הוא נמצא כיום. מקום טוב, בעיניו, כמאמן הפועל גליל עליון, רגע לפני פתיחת העונה.

הוא מספר גם על החלטה להישאר בגליל ולא לעבור ולעבוד כעוזר מאמן במכבי ת"א. כשהציעו לו את התפקיד עוד לא היה ברור מי יהיה המאמן הראשי וקטש לא חשב שזו הדרך הנכונה, בדיעבד, אם היה יודע שמדובר בנבן ספאחיה היה הולך על העניין. בגדול, הוא טוען שאין לו בעיה עקרונית לעבוד כמספר שתיים של מישהו, למרות שבתפקיד כזה יהיה לו קשה להביא את עצמו על כל יתרונותיו.

בהמשך הוא מדבר אותה עונה בה איבדה מכבי ת"א את האליפות (92/93), אז היה חייל בטירונות, ועל המחשבה של עוזר המאמן אלי קנטי להעביר אותו ממכבי דרום לקבוצה הבוגרת, עניין שלא יצא לפועל. אז מכבי המשיכה לשחק עם קורן אמישה ואלון בן זקן כרכזים, ואפילו עם נדב הנפלד בלית ברירה בעקבות הפציעה הקשה של גיא גודס.

בהמשך השיחה הוא מדבר על החיבור בזמנו עם דורון שפר ("היום אנחנו לא כל כך בקשר, אבל כשאני רואה אותו זה תמיד שמח ומרגש"), על הכישרון של עמרי כספי ("כישרון גדול שמתאים לשושלת של הגליל"), על הגובה של רוברט רות'בארט ("לא יצא לי לראות אותו משחק אף פעם"), הבסיס הישראלי של גליל עליון והעונה הקרובה שתציג שאלות לגבי הדומיננטיות של מכבי והחוזק של ירושלים וכרגיל – כיף לדבר עם עודד קטש.

הנה הראיון המלא איתו.

וכרגיל, תמיד טוב לנצל את ההזדמנות ולהראות אותו בצילום מפעם. אז הנה לכם אחד, כולל בונוס של איזה מישהו באדום שכבר הרבה מאוד זמן לא שמענו ממנו וחבל.