הפרק הזה נכתב למען הדור שלא ידע את ג'וזף. כל אותם נערים ונערות, שהכדורסל מתחיל אצלם בתקופת אפיק נסים, מתן נאור וטל בורשטיין. כל אותם אוהדים צעירים ששולטים בכל מה שמתפרסם באינטרנט, אבל אנדרו קנדי ובילי תומפסון ורנדי ווייט הם שמות עתיקים מבחינתם, שאינם יודעים עליהם כמעט דבר ואפילו את דמותם לא יזהו.

ג'וזף דאוסן, החביב בבריות, הידוע גם ובעיקר כג'ו, אפילו ותיק מהם. הוא כאן מהמאה הקודמת, ישמור האל הטוב. משנות השמונים, לא להאמין. ובגיל 45 הוא עדיין משחק בהצלחה מול שחקנים שיכולים היו להיות בניו. בחור רציני שהסתובב בעולם, התחתן כאן עם מקומית, ובחר לגדל ילדים, לעבוד ולהתפרנס בישראל.

רק שזה לא כל כך קל, לעזאזל. הכל קשה, מסובך, לא נותנים כבוד. ואיך שהזמן רץ, וכמה מהר נעלמה התהילה. סיפורו המלא אחד לאחד של אחד הזרים הגדולים ששיחקו כאן. האיש שמחזיק בשיא ישראלי נדיר במיוחד, על פיו קלע למעלה משלושים נקודות במשך שבעה משחקים רצופים בעונת 1991/92, בה שיחק בהפועל אילת. סוף-סוף מדבר חופשי, דאוסן. לעת זקנה.

"הגעתי לראשונה לישראל ב-1987 והיה לי עניין בה מההיבט הדתי, לא ידעתי כלום," הוא מתחיל שיחה ארוכה בינינו. ניכר בו שזמן רב חלף מאז התיישב לראיון בהיקף כזה. הוא מתיישר בכיסאו, זוקף גבו, מביט בי בחשדנות. לספר הכל, לצנזר, לבחון את המראיין לאט-לאט ואז להחליט אם לבטוח בו? מעניין אם על זה הוא חושב, ומסקרן באיזו גישה ינקוט בראיון הזה.

"חשבתי שזה יהיה כמו מדינות ערב, בלי חיי חברה. רציתי לראות איך זה ייראה. חתמתי לעונה אחת בהפועל חולון ושם פגשתי את איריס, אשתי לעתיד, ממנה התגרשתי בהמשך. למעשה, נשארתי בישראל כל כך הרבה שנים בזכות הקשר איתה. אהבתי לשחק כאן, בין השאר כי העונות התחילו מאוחר והסתיימו באפריל, בזמן שבכל מקום אחר באירופה הן נגמרו ביוני. זה היה אטרקטיבי מבחינתי. כשהגעתי הופתעתי לטובה, סגנון החיים היה קרוב מאוד לזה שבארצות הברית, כמעט כל האנשים דיברו אנגלית, שלא כמו ברוב מדינות אירופה. אז החלטתי לנסות לשנה אחת, וכשהסתיימה העונה בחרתי שלא להמשיך."

- למה?

"האנשים פה היו אגרסיביים מדי, וגם לא היו הרבה שחקנים טובים בקבוצה של חולון. כשנסעתי בעיר במכונית נעצו בי מבטים ולא הרגשתי בנוח. בכל מה שקשור למשא ומתן שיקרו ורימו, הכסף לא הגיע בזמן. היה לי נחמד בסך הכל, אבל העדפתי לחזור ולשחק באירופה כי האנשים שם היו יותר מנומסים והכסף תמיד שולם במועד."

- תן דוגמא למקרה רמאות שחווית.

"את המשכורת האחרונה שלי מהפועל חולון לא קיבלתי עד היום, סתם ככה. קצת לפני סוף העונה חתמתי בפאוק סלוניקי ואחר כך כבר השלמתי עם זה. אפילו לא רדפתי אחרי החוב שמגיע לי."

- מה היה סכום המשכורת האחרונה?

"שמונת אלפים דולר. למעשה, הנהלת חולון הגדירה את זה כקנס. באמצע העונה, בדצמבר, היינו בטורניר בהולנד וחזרתי למלון בשעה מאוחרת. אחר-כך, במהלך הפלייאוף, חתמתי בפאוק סלוניקי והם כנראה נפגעו. ג'וני ניומן היה אז מאמן פאוק, הוא אימן אותי קודם לכן בארצות הברית. ניומן יצר איתי קשר ואמר שהוא רוצה לבוא לארץ ולראות אותי משחק. אמרתי שזה בסדר. הוא הגיע והציע לי חוזה כפול מזה שהרווחתי בחולון. חתמתי בעודו כאן. זה היה חוזה לשנתיים, 150 אלף דולר לעונה. בחולון הרווחתי 75 אלף.

"יצאתי ליוון למחנה אימונים. ניומן הכיר אותי וידע שהייתי ריבאונדר טוב, אבל הסנטר פנאיוטיס פאסולאס היה רב השפעה בקבוצה ואמר לאנשי ההנהלה שהוא לא רוצה אותי לצידו, אלא מישהו גבוה ומאסיבי יותר. הם שיחררו אותי בדרך מכוערת. החבר הכי טוב שלו בקבוצה היה המחליף שלי, ניקו משהו, לא זוכר בדיוק את שם המשפחה שלו. הוא היה גם שחקן נבחרת יוון. פאסולאס רצה שהוא יתפתח ולכן דחף אותי החוצה. הוא היה עצלן, פאסולאס. הגיע לאימונים כשהוא מעשן סיגריות. הוא לא עשה כלום, אבל היתה לו שליטה על כל מה שקורה."

- ובגללו הוחלט להחליף אותך בזר אחר?

"כן. קיבלתי מקדמה של 50 אלף דולר עוד לפני החתימה, אבל הם לא רצו לשלם לי את יתרת החוזה ודברים התנהלו בצורה יותר מושחתת מאשר בישראל. ניהלתי מאבק משפטי קרוב לשלוש שנים וזכיתי, אבל אחד מאוהדי פאוק היה חבר בוועדת שיפוט כלשהי ואמר שהם לא חייבים לשלם לי, כיוון שזו היתה עונה ראשונה לכדורסלנים זרים ביוון. על פי אותה טענה, מאחר שלא השלמתי עונה הסטטוס שלי היה כשל חובב, ולא יכולתי לקבל את כל הכסף אלא דמי הוצאות שוטפות בלבד. אמרתי להם שחבל מאוד שלא אמרו לי קודם לכן שזה המצב, כי שילמתי 15 אלף דולר על עלויות המשפט. משם עברתי לאוורו שנמצאת בחלק המערבי של פאריס. הם רצו לעלות לליגה השנייה. היתה לי עונה נהדרת, אבל שני שחקנים שלנו נפצעו, לא חזרו לכושרם ולא הצלחנו לעלות ליגה."

"מכבי תל אביב סירבה לממן לי בית מלון והחוזה בינינו בוטל"

- ואיפה היתה אשתך לעתיד נכון לאותו זמן?

"איתי. היינו עדיין חבר וחברה, שש שנים וחצי טיילנו ככה. אחרי העונה בצרפת עברתי ניתוח בברכיים. בחולון עבדו עלינו ונתנו לנו זריקות עם קורטיזון, וחשבנו שזה חומר אחר שנועד רק להקלה על דלקת. אחרי מספר חודשים האזור התקשה ונאלצתי לעבור ניתוח. גם קני אורנג' קיבל זריקות כאלה, ונדמה לי שגם ג'יימס טרי, אבל לגביו אני לא בטוח. בחודש מאי עברתי ניתוח בשתי הברכיים ולאחר מכן הליך שיקום שארך שמונה חודשים בערך, ואז חזרתי לשחק בוונצואלה כדי לשוב לכושר. נהגתי לצאת לשם בכל אביב, כדי להיכנס לכושר לקראת העונה הרגילה. לרוע המזל, במהלך הפלייאוף, נפצעתי שוב וקרעתי רצועה בבת אחת. עברתי עוד ניתוח ולמעשה בתוך שנה, בין שני חודשי מאי, עברתי שני ניתוחים. הפעם חזרתי בנובמבר והצטרפתי לבית"ר תל-אביב, ממש לפני תחילת מלחמת המפרץ."

- עם מייקל האקט לצידך.

"עם מייקל האקט".

- הוא קלע 40 נקודות למשחק ואתה קלעת 40 נקודות למשחק.

"כן, כזו היתה בית"ר. לא היה להם שום דבר אחר, אז אפשרו לנו לזרוק בלי הגבלה."

- עדיין לא ברור לי מה הניע אותך להישאר בישראל כל כך הרבה שנים.

"אחרי בית"ר תל-אביב עברתי לאילת, ובתום עונה טובה שבה נבחרתי לשחקן השנה בישראל, חשבתי להצטרף למכבי תל-אביב. זה אמור היה להיות הצעד הבא, עלייה בדרגה. יעקב אדלר אימן, היה לנו הסכם אבל אז התפתחה איזו בעיה בניו יורק והעניין לא יצא לפועל."

- מה קרה שם בדיוק?

"הייתי בקשר טוב לאורך השנים עם הזרים של מכבי, כמו לי ג'ונסון, קווין מגי ואני גם בקשר חברי עם ווילי סימס עד היום. הם סיפרו לי על המועדון והיה ברור לי שכדאי להצטרף לשם. החוזה היה סגור, כל התנאים סוכמו ונותר רק לחתום. אבי זילברמן היה הסוכן. זה היה קיץ, הייתי בחופשה בביתי באלבאמה. אדלר התקשר אלי מניו-יורק ביום רביעי ורצה שאגיע לשם ביום ששי. הסוכן אמר לי שמכבי שולחים את החוזה לחתימה סופית ושאקנה כרטיס טיסה. הזמנתי כרטיס ושאלתי באיזה מלון נהיה, כי תכננו, חברתי ואני, להאריך את השהות שם לסוף שבוע שלם, ואז אמרו לי שאין מלון. שאלתי מה זאת אומרת אין מלון? אז אדלר ענה, שהוא רוצה שאגיע רק לכמה שעות, נדבר ואז יש לו טיסה בחזרה ושאני אחזור לבית שלי.

"אמרתי לסוכן: למה שאחזור? תגיד לו רק שיסדר לי מלון, אני לא מתכוון לטוס 6-7 שעות, לשבת בשדה התעופה ואז לטוס בחזרה. הוא שאל למה אני מתכוון. אז עניתי לו, שאני מגיע עם חברה שלי ושיסדרו לי חדר במלון. הסוכן אמר שהוא רוצה לבדוק את זה עם כמה אנשים. אמרתי או.קיי, אבל מה זה? זה אמור להיות משהו מרגש. התקשרתי אליו מאוחר יותר ושאלתי מה קורה עם ההזמנה במלון, הוא ענה שלא הצליח להגיע להסכמה בעניין. אז אמרתי שאם ככה, אני לא מגיע. גם את קווין מגי הם היו מזמינים ככה לחתום על חוזה?"

- כנראה שלא.

"אדלר אמר לי, שהם מכירים אותי מאילת ויודעים כמה הרווחתי. עניתי לו שאין לזה שום קשר. אני מגיע למכבי, אבל אין לי כוונה לטוס את כל הדרך ומיד לחזור. הוא התרגז. אני לא זוכר בדיוק את דבריו, אבל בכל זאת זוכר שאדלר אמר שאני עושה כאן טעות גדולה. עניתי לו שאחיה עם זה. זילברמן התקשר ושאל מה קורה, סיפרתי לו והוא אמר שינסה לפשר. מאוחר יותר חזר אלי ואמר, שאדלר דיבר עלי לא יפה, שלא נתתי להם כבוד ושהוא לא רוצה אותי בקבוצה. היו לי הצעות מאירופה, היתה גם הצעה מאילת לעוד עונה. החלטתי לחזור לאילת, זה מקום נהדר והם שיפרו את החוזה ובסופו של דבר קיבלתי שכר די דומה למכבי."

- כמה?

"ההצעה של מכבי עמדה אז על 170 אלף דולר, אם אני לא טועה. באילת פגשתי את ווילי סימס. הוא עזב את מכבי והרגיש שיכול היה להמשיך שם. אחרי ששוחחנו היה לי ברור שלעולם לא אשחק במכבי. שיחקנו נגדם ביד אליהו וניצחנו, זה הספיק לי. לא התנהגתי כלפיהם בצורה לא מכובדת, לא הפניתי אליהם תנועות כאלה ואחרות. הניצחון פשוט הספיק לי."

- למה שמעון מזרחי לא התערב?

"מעולם לא הבנתי. מה, הם בוחנים אותי? מכבי הם מועדון מדרגה ראשונה ואם הם רוצים שחקן באמת, הם לא מתייחסים אליו ככה. הם משלמים שכר גבוה, אז למה לא שילמו על מלון ללילה? ההתנהגות שלהם לא נראתה כמו התנהגות של מכבי. מבחינתי, זה כבר לא היה חשוב. החוזה כבר לא עמד על הפרק, חזרתי לאילת והתחלתי לשחק. צחוק הגורל הוא, שזו היתה אחת העונות הכי הגרועות שלהם".

- הכי גרועה.

"זה לא היה ככה אם הייתי משחק שם, אני משוכנע בזה".

- אחרי שניצחתם ביד אליהו, דיברת על חוסר מנהיגות בולט במכבי תל-אביב.

"כן, במהלך משחקים לאורך העונה ההיא יכולת לראות הרבה מזה. צעקות, האשמות. דורון ג'מצ'י זרק המון לסל, דייויד אנקראם לקח זריקה בכל פעם שהכדור הגיע אליו. היה חסר להם ביג-מן. לבאן מרסר כבר היה מבוגר. לא היה שם כלום. הם היו צריכים מישהו שאפשר להישען עליו."

- חשבת פעם מה היה קורה אם היית משחק שם, איך היתה נראית הקריירה שלך מאותה נקודה והלאה?

"הייתי הופך לטוב יותר. זו קבוצה שבה אתה יכול להשתפר, בזכות כל השחקנים הטובים שלצידך."

- כי הרי אחרי אילת התחלת לסגת. שיחקת בקבוצות כמו מכבי ירושלים, מכבי ראשון לציון.

"נכון. מכבי תל-אביב שולטת בחוקים, בשינויים, במספר השנים שצריך לחכות כדי לקבל מעמד של מתאזרח. יכולתי להצליח יותר, אם לא הייתי מישהו שמשחק נגד מכבי אלא אחד בצד שלהם, כמו דריק שארפ. זה או שהם לוקחים אותך אליהם, או שהם משפיעים על נתיב הקריירה שלך, שולחים אותך לפה ואת ההוא לשם."

- אתה מאשים את מכבי תל-אביב שפגעה בך?

"יש לי סיפור שאני מנסה לספר כבר זמן רב, ואני אספר לך אותו. כשהייתי באילת התחתנתי. באותה תקופה היה צריך להמתין שנה מרגע קבלת האזרחות הישראלית, ועד לרגע שבו אפשר להתחיל ולשחק כמתאזרח. התחתנתי בקיץ וכשעברה שנה השתנו הכללים. במקום שנה אחת, פתאום צריך להמתין שלוש שנים. רק מכבי יכולים לעשות דבר כזה, נכון? כולם ידעו את זה, אבל אף אחד לא רצה לדבר על זה. זה היה החוק בישראל בלבד, לא בכל אירופה. לכן הלכתי לשחק במכבי ירושלים. הייתי בן 32, עדיין בשיאי, ואם הייתי הולך, נניח, להפועל ירושלים, זה יכול היה לסכן את מכבי. היה לי הסכם עם הפועל ירושלים, ישבתי עם אורי מנצור וסגרנו, אבל משום שסיכמתי בעל-פה עם אילת קודם לכן חזרתי לשם בשנה הראשונה שלי כמתאזרח.

מאוחר יותר שינו שוב את החוק לשנה אחת. לזה אני מתכוון כשאני אומר, שהם יכולים לשנות לך את הקריירה. יכולתי להיות המתאזרח היחיד ברמה הכי גבוהה, בשיא הכושר, ואני לא המצאתי ולא זייפתי מסמכים. התחתנתי חוקית עם אישה שהייתי איתה שבע שנים. החוק השתנה, חיכיתי שלוש שנים ואיבדתי שנתיים למעשה בהן יכולתי להעלות את הערך שלי.

"אם מכבי היו רוצים אותי, הם לא היו דואגים לשנות את החוק שוב. הם היו פשוט מחתימים אותי. כולם אומרים לי: מה פתאום, הם לא עשו את זה לך, אבל אני זה שנפגע מכך ועמוק פנימה אני יודע שזו האמת. אף אחד לעולם לא יודה בזה, אבל זה מה שהיה.

"ולשאלתך הקודמת, רציתי להישאר כאן כי כבר הייתי נשוי, תכננו ילד ורציתי להיות קרוב למשפחה במקום להעביר שנתיים ביוון או צרפת, או לקחת לשם את המשפחה איתי. הכסף היה די טוב בזמנו, אז החלטתי להישאר."

"חגגתי יום הולדת 40 ופתאום אשתי רצתה להתגרש"

- כמה שנים היית נשוי?

"שבע, עד לשנת 2000".

- מה עמד מאחורי הגירושים שלך?

"באמת שאני לא יודע. אני חושב, שבאיזשהו שלב היא החליטה שהיא לא רוצה יותר להיות נשואה. היא לא התוודתה בפני לגבי זה. חגגתי 40 כשהייתי במכבי ראשון לציון, הכל נראה נהדר. אחר-כך יצאתי לחופשת קיץ בארצות הברית עם הילדים ואשתי. היינו בדיסני וורלד. היא חזרה לארץ לפניי כדי להתארגן, ונשארתי עם המשפחה שלי בערך שבוע נוסף. כשחזרתי לישראל למדתי לדעת שהיא מוכנה ומעוניינת להיפרד".

- סתם ככה?

"סתם ככה".

- אף פעם לא הסבירה את עצמה?

- כמה ילדים יש לכם?

"שון הוא הבכור, הוא כבר משחק כדורסל באילת. הוא בן 11".

אילת?

"אילת, הסיפור הולך ומשתפר, נכון?"

אבל אתה גר ברחובות.

"היא נשארה לגור בראשון לציון כשנתיים לאחר הגירושין, ונשארתי באזור כדי להיות קרוב לילדים. אחר כך היא אמרה שקיבלה הצעת עבודה טובה יותר באילת. שאלתי: ומה איתי? אז היא אמרה שזו פשוט הזדמנות מצוינת והיא לא רוצה לוותר עליה".

והבן השני?

"טיילר. כשעזבתי את הבית הוא היה בן שלוש בלבד. חשוב לי להישאר כאן כדי לראות אותם מתפתחים וגדלים ולהכיר אותם. לכן גם ויתרתי למעשה על עבודה במכללות, כי רציתי להיות איתם. הקטן שלי רק בן 7, אני רואה את עצמי נשאר כאן לפחות 3-4 שנים נוספות בשבילם. גם אם אראה אותם רק בחגים ובחופשות זה טוב מבחינתי ואני חושב שגם מבחינתם. עשיתי כל מה שיכולתי."

- עברת משבר רציני?

באותו קיץ שבו התגרשתי חזרתי לארה"ב ולאחר מספר חודשים אמא שלי נפטרה. נראה היה שהכל הולך ומתמוטט. עמוק בפנים הייתי די מדוכא. חוץ מאנשי מכבי ראשון לציון שם שיחקתי, לא סיפרתי לאף אחד על הגירושים ועל מות אמי. הכדורסל עזר לי לצאת מזה".

אביך בחיים?

"לא, הוא נפטר שנה קודם לכן. למעשה, בתוך 14 חודשים כל זה קרה. שני הוריי נפטרו והתגרשתי".

"החליטו בשבילי שאני כבר לא מספיק טוב לליגת העל"

למה אתה ממשיך לשחק בגיל 45, זה מאהבה או לצרכי מחייה?

"הבעיה היא, שבישראל כל-כך יקר. ניסיתי הכל. התעניינתי מאוד בסיפור של עודד קטש בגליל עליון, כי כשהתחלתי להתעניין לגבי אימון בארץ אמרו לי שחייבים ללמוד ולקבל תעודת הסמכה, אחרת אין שום סיכוי לאמן פה. אני בכדורסל לפחות 35 שנים, הייתי כאן ועשיתי שם, ואם אני צריך ללכת ללמוד, אז באמת כולם צריכים. קטש חשוב לכדורסל ועשה הרבה דברים טובים לכדורסל הישראלי, אבל אם זה החוק אז כולם חייבים לעמוד בו וגם הוא".

- סליחה על הנדנוד, אבל אני חוזר לנושא: בגיל 45 אתה נאלץ לשחק כדורסל לשם מחיה או מתוך אהבה גדולה שטרם דעכה?

"יש לי תואר במחשבים, מתמטיקה וסטטיסטיקה, אבל אף אחד לא אפשר לי לעבוד וגם לא עסקתי בתחום הזה כבר 15 שנים. ניסיתי להשיג עבודה בכל תחום שרק יכולתי להעלות על דעתי. היתה גם מגבלה עם השפה, כי לא שלטתי בעברית באופן מלא. בכל מקרה, חשבתי על עבודה צדדית כי אף פעם למעשה לא הפסקתי לשחק. הגעתי לבית-ספר אמריקאי בהרצליה לבדוק אם אוכל ללמד שם. בארצות-הברית, למשל, אני יכול ללמד על סמך התואר הזה בכל מקום. כאן אמרו לי להגיש רזומה, אבל הרגשתי חוסר רצינות לגבי.

ניסיתי להיות גם איש מכירות של זמן אוויר לפרסומות ברדיו. ראיתי מודעה בעיתון, התקשרתי והצעתי את עצמי. שמתי לב שבארץ הרבה ספורטאים עברו לעסקי ביטוח אחרי פרישה, אז אמרתי להם שאני כדורסלן ואולי זה יעזור ואם הם רוצים למכור משהו, מה כבר יש להם להפסיד אם יעסיקו מישהו יחסית ידוע כמוני? הם השיבו שאינם מעוניינים ושאין לי עברית טובה מספיק, ולמרות שהזכרתי להם שכולם כאן מדברים אנגלית ושיתנו לי הזדמנות, הם העדיפו שלא.

"אז בלית ברירה חזרתי לקיק בוקסינג. עשיתי את זה עוד הרבה קודם לכן בארה"ב. הבחנתי שווילי סימס הפך את זה לעיסוק שלו לאחר שגם הוא לא מצא עבודה מסודרת כשפרש מהכדורסל, אז הלכתי אחריו. מה עוד יכולנו לעשות? אני לא טיפש, אם רק היו מאפשרים לי לעסוק בעבודה כלשהי וללמוד אותה, הייתי יכול להצליח כמעט בכל דבר. צריך להתחיל במשהו. בארה"ב מאמינים בך. אני יכול לדבר כמו שצריך, אני יכול ללמד בבית ספר. כאן נתקלתי בסטריאוטיפ וזו אחת הסיבות שנשארתי בכדורסל. סיבה אחרת היא, שאני עדיין אוהב לשחק."

- אבל כבר לא בליגה הראשונה.

"זה לא שאני שהחלטתי, הפוליטיקה זרקה אותי החוצה מהליגה הראשונה. החליטו בשבילי שאני עם הליגה הבכירה סיימתי."

- מי החליט?

"זה הלך ככה: בתום התקופה שלי במכבי ראשון לציון חיפשתי קבוצה אחרת ואף אחד לא החתים אותי. ירדתי לליגה השנייה, לחמישה מחזורים בהפועל חולון. קיוויתי שאכנס לכושר טוב ואחזור מיד לליגה הראשונה. באותה תקופה ממש הרגשתי שכדאי לפרוש וזהו זה. הרגשתי שאני מבזבז כסף ושכל העיסוק בכדורסל כבר לא שווה את זה יותר. חולון לא היו רציניים לגבי בכל מקרה, הייתי בכושר מצוין ועדיין לא הגיעה שום הצעה רצינית. אז נשארתי בליגה השנייה, אחרי שהגעתי לסיכום עם מיקי ברקוביץ' על הצטרפות לרמת השרון. היה שם כסף טוב יחסית לאותו זמן, זהה פחות או יותר לשכר שהרווחתי עונה קודם לכן בליגה הבכירה עם מכבי ראשון לציון. היתה לי עונה נהדרת ברמת השרון ועלינו לליגת העל."

- למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'הרגשתי שאני מבזבז כסף'?

"החזקת מכונית, דמי מזונות. במדינה הזו אם אתה לא מרוויח לפחות 20 אלף שקל בחודש, אתה נאלץ לאכול את החסכונות שלך. אני אוהב לחיות. אתה לא משנה את סגנון החיים שלך רק בגלל שאתה לא משחק יותר כדורסל בליגה הראשונה."

- בליגה השנייה לא קיבלת מכונית?

"לא. בכל שנותיי בישראל, כמעט אף פעם לא קיבלתי מכונית מהקבוצה בה שיחקתי. והשכר הלך והידרדר ככל שהזמן חלף. כל הזמן חשבתי שכמתאזרח יתייחסו אלי טוב יותר, אבל בפועל זה היה הפוך. אנשים אמרו לעצמם שאני פה בכל מקרה ולא הולך לשום מקום, אז אפשר לשחק איתי משחקים. ראו שהלכתי לקבוצות כמו חולון ורמת השרון בליגה השנייה וידעו שאני רוצה לשחק, אז ניצלו את זה לטובתם.

"לקראת העונה שלאחר מכן חזרתי להתאמן בראשון לציון, אבל הרגשתי שהם לא ממש מתכוונים להחתים אותי אלא רק מנצלים אותי זמנית לאימונים. היתה הצעה טובה מאליצור אשקלון שרצו לעלות ליגה, אבל נמאס לי מהליגה השנייה ולא רציתי להישאר שם. ואז קיבלתי טלפון מארז אדלשטיין, שעבר לאמן בהפועל ירושלים. התלהבתי. זו היתה ליגה ראשונה, גביע אירופה, הנה סוף-סוף הזדמנות להוכיח שאני יכול לשחק. את אדלשטיין הכרתי עוד קודם לכן, התאמנתי אצלו במכבי רמת-גן ואז הוא אמר: "אין לנו כסף, ג'ו, אני נבוך אפילו לומר לך כמה כסף יכולים להציע לך כאן". אמרתי לו: "או.קיי, אני רק רוצה לשמור על כושר". חיבבתי אותו, הוא חיבב אותי.

"לאוהדי ירושלים יש השפעה גדולה מדי על ההנהלה"

- אבל חוזה ממשי לא נולד מהחיבה הזו.

"כשהגיע הטלפון ממנו, ישבתי עם ירושלים. אמרתי להם שאני גר בראשון לציון. שאלו אותי אם אעבור לגור בירושלים, אמרתי שאם תהיה הצעה הוגנת אקח דירה בירושלים ואו שאעבור לגמרי, או שאבלה חלק מהלילות שם וחלק בבית בראשון לציון. סיכמנו שאגיע לאימונים ונראה מה הלאה. רציתי להגיע. רציתי לבדוק איך אשתלב, איך אתאקלם. כולם חיבבו אותי והייתי בטוח שאני הולך להיות שם לאורך כל העונה. לרוע המזל, כל הזמן נפצעתי. ביום בו הייתי אמור לשבת איתם ולחתום חוזה, נפצעתי באימון. משה מזרחי נחת עלי והשיניים שלו נתקעו בראש שלי."

- נשמע כואב במיוחד.

"עד היום יש לי צלקת מהמכה הזו. שבועיים לא יכולתי לעשות כלום. קודם ביצעו בי תפרים ואחר-כך נוצרה דלקת. כשחזרתי לאימונים אמרתי להם שככה אני לא מתכוון להמשיך. הם אמרו שהם לא בדיוק יודעים מה הלאה ושנשב לחתום לחמישה המחזורים הראשונים. הסכמתי.

"שיחקתי טוב. יצאנו לאתונה לשחק נגד פרישטרי עם באק ג'ונסון. שיחקתי 38 דקות. בשאר המשחקים הייתי על המגרש בין 25 ל-35 דקות, ואפילו לא ידעתי אם אני נשאר בקבוצה הזו או לא. הראיתי שאני יודע איך משחקים. הכישורים שלי אמנם פחותים לעומת העבר, אבל אני עדיין יודע לעשות את העבודה. אחרי שחזרנו מיוון התחלתי לשחק שלוש דקות, חמש דקות. לא הבנתי מה קורה. מאוחר יותר הסתבר לי שאוהדים לא היו מרוצים שקיבלתי כל-כך הרבה דקות משחק, ובירושלים ישנם אוהדים שקרובים מאוד לחברי ההנהלה וממש יושבים להם בתוך האוזן. בכל משחק שמעתי שאומרים ג'ו דאוסן בן 42. בכל מקום שכתבו עלי, הצמידו לשמי גם את המספר 42. אני מבין שעבור העיתונים זה פיקנטי, אבל זה גם גרם לאנשים מסביב לחשוב. יצא שעד לאותה נקודה שיחקתי יותר ממשה מזרחי, יותר משחר גורדון ומאחד הבוסמנים ולמרות הכל הם חתומים לעונה שלמה ואני עדיין מחכה לחוזה. אז הלכתי לברר עם אדלשטיין מה קורה.

- ומה שמעת?

"ארז אמר שהוא עושה ניסיונות ובודק בדיקות. אמרתי או.קיי, זו ההחלטה שלך ואני לא אערער עליה. שיחקתי מעט ואז עברתי איזשהו עלבון, כשהוא הכניס אותי פנימה 38 שניות לסיום המחצית באחד המשחקים. חברה שלי היא תימנייה, לא מאלה שיכולות לשמור על הפה כשיש לה מה לומר. היא ישבה בטריבונה, נעמדה על הרגליים והתחילה לצעוק: "אתה לא מתבייש? זו בושה". היא צרחה עליו. ביקשתי ממנה מיד להפסיק, כי זו לא היתה הדרך לעשות זאת, היא פשוט הרגישה ככה. אבל אני לא חושב שזו הסיבה שניפו אותי מירושלים, כי עוד לפני כן התחלתי לשחק בקושי שניות או דקות ספורות."

- אז מה הסיבה?

"לא יודע עד היום. הבנתי סופית שלא אהיה שם, כשהיה לנו משחק נגד גבעת שמואל עם צ'ארלס מינלנד. אם אני לא יכול לשמור עליו, מי כן יכול? אנחנו כמעט באותה מידה, יש לנו אותו סגנון וכל מה שהוא עושה אני עושה. הוא לא נתן לי אפילו שנייה ודברים כבר היו ברורים לי. החלטתי להיות שקט, לעשות מה שיבקשו ולסיים עם זה. קיוויתי שיהיו קבוצות שבכל זאת הספיקו לראות ממני משהו וייקחו אותי להמשך העונה.

- וזה לא קרה.

"במשחק האחרון שלי עם ירושלים יצאנו למשחק ברעננה נגד בני-השרון ורנדל ג'קסון. הוא הרג אותנו במחצית הראשונה ופיגרנו ב15-20- הפרש. פיני גרשון היה אז פרשן טלוויזיה וחברים שלי, שצפו במשחק, סיפרו לי לאחר מכן שהוא הדגיש מספר פעמים, שאם אני אשחק ואביא את הניסיון שלי זה יהיה סיפור שונה. אדלשטיין הכניס אותי לקראת סוף הרבע השלישי והלאה. ג'קסון לא קלע יותר אפילו נקודה אחת. חזרנו מפיגור 15 עד יתרון 12. פיני אהב את זה. קלעתי שלשה, מסרתי, עשיתי את כל הדברים הנכונים. גרשון היה מבסוט, התחזית שלו התממשה. אני ניצחתי את המשחק. אני ניצחתי אותו. אני עשיתי את ההבדל. כל מי שהיה על הספסל שיחק לפני, עד שארז כנראה חשב שכבר לא נוכל לנצח את המשחק הזה והכניס אותי. וזה אחרי ארבעה משחקים שכמעט לא שיחקתי. אבל עם המזל הרע שלי, שתי דקות לסיום ג'קסון לקח ריבאונד ובירידה לפרקט נתן מכה עם המרפק שלו ופגע בי באזור העין. ירדתי לספסל, כל השחקנים באו לברך אותי ולהחמיא לי, וחלקם אמרו שהנה, עכשיו אולי יהיה לי צ'אנס להישאר בקבוצה. בחדר ההלבשה הרופא ביצע תפרים סביב העין הפגועה. כשסיימנו, כולם נעלמו. אף אחד מחברי ההנהלה לא אמר מלה טובה. למחרת כבר אמרו לי שזה היה המשחק האחרון, שאגיע להחזיר את הרכב ולקבל תשלום אחרון".

- דיכאון.

"אני לא חושב שיש כאן אשמה רק על ארז. הוא אוהב כדורסל ורוצה שישחקו נכון. יש פה חלק לאוהדים. הייתי קודם לכן שנתיים במכבי ירושלים, וראיתי מקרוב איזו השפעה יש להם על ההנהלה. הם שילמו הרבה כסף לגורדון ומזרחי, ורצו לראות אותם משחקים לפני הבחור בן ה42-".

(חלק ב' של הראיון - בהמשך היום אם נחיה).