בשעת ערב מוקדמת, כשאנחנו יושבים בבית קפה בפורטו, זה הכה בי. קשובים לצלילי שחפים, מותשים מלילה שכלל חתונה וטיסה ושעות של סיור בעיר המהממת, כשאנחנו כבר עייפים מלדבר ונרגשים לקראת הלא-נודע שמתחיל מחר, אנחנו יושבים לנוח על כוס קפה. איש איש ומחשבותיו, מרוכז בתוך עצמו, מנסה לתאר במוחו איך יראה המחר.

בזמן שחבריי חשבו על תחילתו של המסע לסנטיאגו, אני עסקתי בשאלה איך לעזאזל הגעתי לכאן, הרי אני בכלל לא רציתי להיות שם. שנה לפני המסע החלטתי שנשבר הזובון והגיע הזמן להפסיק להיות עגלה, לבלום את הסיגריות, לחדול מהוויתורים העצמיים ולחזור להקפיץ את הכדור. זה התחיל קשה, בכל זאת לא שיחקתי כבר כמה וכמה (וכמה!) שנים, והתוצאות היו מחרידות: על המגרש זה התבטא באובדן חמצן מהסוג שמחייב מסכה לאחר דקה, יד שמאל שלא זוכרת להקפיץ, יד ימין שלא פוגעת, רגליים שבקושי מצליחות להרים אותי לכדי נגיעה בטבעת, כחכוחים ומצמוצים כאילו הייתי מאיר טפ-הירו (רק בלי היכולת) ותחושה כללית שאני זז בסלואו-מושן בזמן שכולם מסביבי נעים בפאסט-פורוורד. מחוץ למגרש זה התבטא כמובן בשרירים תפוסים בכל הגוף, הקאות ואותו כאב ישן ועמום בגב שניסיתי מאוד להדחיק במרוצת השנים.

עם הזמן, בתחילה פעם בשבוע ויותר כשהגוף אפשר, הצלחתי להתמיד במשימה. לשמחתי, את השיפור ניתן היה לראות מהר יותר ממה שצפיתי, וכשהנשימה החלה להסתדר מסתבר שגם הידיים חוזרות לשלוט בכדור הכתום במקום שיעשה כרצונו, הקליעה מתחדדת, התנועה משתפרת, ובסתר ליבי כבר חיכיתי לרגע שאצא שוב מהשכונה, הפעם למחוזות ליגה ב' או אולי אפילו ליגה א', העיקר מסגרת תחרותית שבועית שתפיג קצת את תחושת ההחמצה שרובצת עליי כבר שנים. דווקא אז, שאני כבר לא מרגיש כמו עגלה מזדקנת אלא בחור שעוד יש לו רגליים לשחק, הכל חזר אליי. זה מתחיל מכמה דקות משחק עד הרגע שמרגישים מאחור כאב חד ויודעים שדי, כמה ימי מנוחה במיטה עד שמתחילים ללמוד ללכת מחדש. ואז מנסים שוב, מושבתים שוב וחוזר חלילה, הולכים לבדיקות, לצילומים, למקצוענים ולמומחים, ובסופו של דבר, אומרים לך ש"אתה כשיר לכל פעילות ספורטיבית". כן בטח, תגידו את זה לאנשים שצריכים לגרד אותי מהרצפה בשפכטל מהמגרש ולסחוב אותי שתי קומות במדרגות הביתה, כל זה אחרי שתי דקות של מאמץ על-אנושי על המגרש.

בעל כורחי הפסקתי לשחק וחשבתי שאנוח והכאב יעבור, והוא אכן עבר, לכל מקום שהוא לא המגרש. בישיבה, בשכיבה, בהליכה, בעמידה, אין לאן לברוח. אין גב. בעודי שקוע ברחמים עצמיים אני נזכר שהמסע שתוכנן עוד שנה קודם כבר אוטוטו מגיע, ושבמקום לצפות לי בניחותא על הספה מול משחקי אליפות אירופה בטלוויזיה, אני אמור להתרוצץ בשבילי פורטוגל וספרד עם תרמיל על הגב, וכרגע למעשה, אין לי גב. אין ברירה, יש לשבות מכל פעילות,ללכת לכירופרקט, לעשות פיזיותרפיה, שיאצו, דיקור, עיקור ומה לא. אם נחיה גם נראה לאן כל זה יוביל.

והנה אני כאן, יושב בפורטו על אפי ועל חמתי ומחליט החלטה גורלית. לא מעניין אותי כלום, אני את אליפות אירופה הזו לא מחמיץ! לא רק לא מחמיץ, הרהרתי לעצמי, יש אפילו סיכוי שאם הספרדים לוקחים את הגביע ומיד עולים איתו על טיסה הביתה, אולי גם אצליח להשתחל לחגיגות שלהם. ספק גדול קינן בליבי, שכן ספרד צריכה להסתדר בלי קרלוס חימנז האליל. מילא קלדרון פצוע, אבל בלי האיש והקרחת הלא-מוערך-מספיק הזה, משימה לא פשוטה עומדת בפניהם.

החלטה זו מילאה אותי בסיפוק ושלווה ועליתי על יצועי מיטתי לשינה ערבה שלא תחזור עוד בשלושת השבועות הקרובים.

קמינו? פורקה??? תמה מקומי חביב לאחר שהצלחנו לטעות בדרך כבר לאחר 10 דקות של הליכה. החיצים הצהובים שמסמנים את הדרך אמנם זוהרים מעט גם בחושך, אך לא מצליחים להתבלט בתוך העיר. לפנות בוקר קמנו להתחיל את המסע. התחלנו אותו מהקתדרלה הגדולה, דרך רחובות קטנים ומקסימים, אך עוד בטרם עזבנו את פורטו היפהפיה ופרבריה, התיק החל להכביד על הגב למרות שהכיל רק את הציוד שהיה דרוש בהישג יד ושקל רק 12 קילו.

כשתיכננו את המסע, החברים אמרו שיעזרו. אביתר, צלף שלשות קשוח אך מאותגר-סנטימטרית ויניב, רול-פלייר למשימות מיוחדות, נתנו כתף והציוד שלי הועמס עליהם. החולצות אצל האחד, התחתונים אצל השני ובכלל נראה היה שמקלחת תהיה משימה קשה כהרכבת פאזל אלף חלקים. הנופים החלו להשתנות לאחר כ-15 קילומטרים ושדות תירס ענקיים מילאו את עינינו. עוד לפני שהגענו לוילאר דה פיניירו, ביתינו ללילה הקרוב, הנעליים של אביתר החלו להתפרק, וריח של צרות עמד באוויר.

לאחר הדבקה זריזה וצעדה איטית הגענו ליעד והתחלנו לחפש אחר האכסנייה בה היינו אמורים לישון, רק שזו הפכה להיות משימה לא פשוטה לנוכח העובדה שאנגלית קשה שפה והסיכוי למצוא בכפר קטן דובר אנגלית הולך בשבילים דומה לסיכוי של דריק שארפ להחטיא שלשה חופשית מהפינה. בעודנו תוהים ותועים, פדרו, בחור צעיר ולבבי בעל אנגלית עילגת ניגש אלינו ופטר אותנו מצרותינו. לאחר שהוא הוביל אותנו לאכסניה היחידה בכפר ולקח אותנו למסעדה היחידה בכפר ניסינו לדובב אותו קצת. על ישראל הוא לא שמע, על ירושלים דווקא כן. למרות שהוא התמרמר רבות על נבחרת הביפ של פורטוגל והעובדה שכדורסל הוא לא החזיק מימיו, החלטתי לא לנטור טינה ולהעריכו על טוב ליבו ועזרתו.

אין בליבי שום דבר טוב לומר על היום שלמחרת. אני לא זוכר את הדרך, לא את וילאריניו ולא את פונטה דה ארקו, אלא רק את הכאבים. אפילו התמונות מהמצלמה מאותו יום מטושטשות. הנעליים של אביתר המשיכו להשיל חלקים, ליניב החלו כאבים בצוואר, ואצלי כל הגוף צעק די, לא חשוב באיזו צורה סידרתי את התיק. ההוסטל בסן-פדרו ראטש, עיירה שכוחת אל וכעורה, היה מיועד אך ורק לאנשים שעושים את המסע, חדרים-חדרים של מיטות קומתיים מעוטרות במצעי סקביאס נעימים למגע ולמראה. שם התחלנו להכיר חלק מהאנשים שיקראו בדרכנו לאורך כל הטיול. ראשונים היו זוג פולנים צעיר עם תינוקת. תינוקת??? לקח לי שלוש שעות להחזיר את הצבע לפנים מהרגע שהגעתי לאכסניה, והם מסתובבים עם עגלת תינוק 4 על 4 רצינית ותיקים על הגב, מבסוטים עד השמיים. מסתבר שכל עוד היא ישנה הם הולכים וכשהיא מתעוררת הם עוצרים לנוח. שאלתי אותם מה יקרה אם בלילה היא תקום ותבכה, הרי כולנו ישנים ביחד. הם ענו שהיא לא מתעוררת בלילה, ופה – חשדתי. כשהקשיתי ושאלתי מי ייקח את אליפות אירופה הבאה עלינו לטובה בפולניה הבנויה לא היה להם מושג על מה אני מדבר ופה כבר איבדתי עניין והלכתי לישון. מילא תינוקת, אבל מאמננו שחור השיער לשעבר ורונן גינזבורג מדריכים את נבחרתכם, תנו קצת כבוד ראבאק.

סן פדרו ראטש עדיין חוזרת אלי בסיוטים מדי פעם, ושמחתי נורא שיצאנו ממנה למחרת. אחרי לילה בו התינוקת הפולניה נזכרה לבכות משל הייתה עוד לבנה שזרק מאצ'יי לאמפה לכיוונו של הסל בנוקיה ההיכל, ברחנו מההוסטל בשעה מוקדמת בידיעה שלפנינו יום קצר של 17 ק"מ בלבד עד לברסלוס. הדרך לא הפסיקה להשתנות, לוקחת אותנו פעם לתוך יערות ענק, ופעם לתוך שדות עצומים של גידולים שונים. לא רחוק מברסליניו, בעודנו פותחים את הגזיה ומכינים קפה בתוך כרם ענבים שאינו נגמר, חולפים על פנינו זוג הפולנים מאתמול בערב עם העגלה, הולכים בקצב שלא ייאמן ואפילו מסרבים להצעתנו שיצטרפו אלינו מפני שהתינוקת ישנה וזה זמן טוב ללכת. אנחנו דווקא חשבנו שאם התינוקת ישנה זה הזמן היחיד שנרצה לבלות איתם. עד שהגענו לברסלוס, עיר קטנה שקדמה את פנינו בגשר מרהיב העובר מעל נהר שפכים, הנעליים של אביתר כבר התפרקו לגמרי והוא החל להתלונן על כאבי ברכיים.

מכיוון שהיה זה יום ראשון, החנויות בעיר היו סגורות והתחלנו בחיפושים אחר מקום לישון. לא בגלל העייפות ולא בגלל הברכיים הכואבות של אביתר שילמנו 20 יורו לראש במלון הראשון שנכנסנו אליו. העובדה שהיתה אמבטיה בחדר, פריט סטנדרטי וסתמי בחיינו עד לפני ארבעה ימים, סינוורה את כושר השיפוט שלנו. ישובים על דפנות האמבטיה המלאה במים רותחים, בילינו את כל שעות הערב כשששת כפות רגלינו הכואבות משתכשכות במים ותיכננו את הסידורים של היום למחרת, כי הכסף הראשוני שלנו עמד להגמר ויש לנו עוד זוג נעליים לקנות לאביתר.

החוויה בבנק בבוקר הייתה הזויה לישראלים ממוצעים כמונו. מכיוון והיינו צריכים להמיר טרבלר'ס צ'קס ליורו ובבנק לא נתקלו בכסף כזה מעולם, תפסנו את שלושת העמדות היחידות של הכספרים במשך שעה וחצי כשמאחורינו בטור של יחידים עומדים עשרות מקומיים בסבלנות ולא פוצים פה, בוודאי מצטערים על כך שמעולם לא חשבו להתקין כסאות בסניף.

בגלל שסיימנו בבנק מאוחר החלטתנו לשמחתי שנעשה יום הפסקה והלכנו לחפש נעליים בשביל אביתר. נעליים מתאימות לא מצאנו, אבל סנדלי הליכה שנראו סבירות דווקא כן ואת זוג הפולנים שהחליטו גם הם לעשות יום מנוחה וסיפרו לנו שבתחנת מכבי האש בעיר נתנו להם חדר לישון בו אבל הם לא מתכוונים לישון בו גם הלילה. להפתעתנו לא רק שהסכימו לקבל אותנו בתחנה, אלא גם היה שם חדרון קטן עם מחשבים ואינטרנט והודעתי לחבריי חגיגית שיתכוננו.

היום מתחילה האליפות, היום מתחילה הנקמה הקטנה והמתוקה שלי.

וכך, בין סירנה לסירנה, בין צעקות בהולות בפורטוגזית לצהלות שמחה בעברית, ראינו את ישראל – קרואטיה. למרות פתיחה חזקה של הקרואטים הגענו לשוויון בסופו של הרבע השלישי. בורשטיין היה טוב, עידו קיר-בטון ביכולת טובה חיפה על בעיית העבירות של יניב גרין, וליאור אליהו השליך תפוזים פנימה בלי הכרה. חמש דקות לסיום המשחק, לצלילי שלוש ניידות כיבוי אש שעזבו את התחנה במהירות העלה גל מקל בבכורה רשמית נאה את ישראל להובלה ראשונה, בעוד ארבעה כבאים מגיעים לחדרון בבהלה למשמע שאגות השמחה שלנו. על נקניקולה וויצ'יץ' זה לא עשה רושם ובנקודות מהירות שלו ביחד עם עזרה מפופוביץ', קרואטיה ברחה לנבחרת והשאירה אותנו שבורי לב, ואת ארבעת הכבאים שמחים על כך שפינינו להם את המחשב לטובת הטבעת היגון ברחבי העיר. כשחזרנו לחדר הקטן שסידרו לנו הכבאים גילינו בו שלושה גרמנים צעירים, כל אחד יותר 2.10 מהשני, וגם הם נמצאים בדרך לסנטיאגו. לא מספיק שהם גרמו לרגשי נחיתות עזים באביתר, גם שדיווחתי להם שצרפת ניצחה את נבחרתם מוקדם יותר לא נע שריר בפניהם. מה יש לכולם? לאף-אחד כבר לא אכפת? רק ביפ בראש שלכם???

הדלת נפתחה ואשה מבוהלת הסתכלה עלינו ונכנסה פנימה בבהלה רק בשביל לחזור מצויידת בבחור בעל מראה יווני ואנגלית סבירה. מבעד לעיניהם נשקפו 3 זרים עם תיקים גדולים בעלי מבט תבוסתני שורצים להם באפיסת כוחות בחצרם. השעה כבר הייתה 17:30 אחה"צ, לא היה לנו מושג איפה אנחנו, במקום שהיינו אמורים לישון הלילה לא נתנו לנו להכנס, נגמרו לנו המים, האוכל והסחוס בברך של אביתר, צעדנו שעות בחיפושים אחר מסעדה או בית-קפה והבנתי שאת ישראל – מקדוניה אני כבר לא אראה.

הצלחנו פחות או יותר להסביר לבחור למה אנחנו נמצאים בחצר הבית שלו ושאנחנו מתים להגיע למקום בו אפשר לאכול, לשתות ולנוח. מהשיחה איתו הבנו שעברנו קרוב ל-30 קילומטרים ושאנחנו רחוקים מהיעד הבא, מסעדה, בערך עוד 7-8 קילומטרים. הודנו לבחור ופתחנו בתוכנית חירום: נותנים לברכיים של אביתר ולגב שלי לנוח חצי שעה ומדדים למסעדה, תהיה השעה אשר תהיה, ונפתח בסמוך אליה את האוהל שלנו. כשקמנו ללכת יצא אלינו שוב הבחור שראה את סבלנו והציע לנו שייקח אותנו ברכבו למסעדה הקרובה. הו דיאמנטיניו, היהלום שביהלומים, תבורך באשר תלך איש יקר. לאחר שהעמסנו את התיקים ונסענו למסעדה רק כדי לגלות שהיא סגורה, הציע דיאמנטיניו כבר לקחת אותנו ברכבו עוד מספר קילומטרים לאכסניה ממש מחוץ לפונטו דה לימה שהיא העיר בה היינו אמורים להיות רק למחרת. איש יקר כבר אמרתי?

מוקדם הרבה יותר באותו יום אך נראה רחוק כשבוע שלם, יצאנו מהחדר בשקט כדי לא להעיר את שלושת הנוביצקים שנחרו בקול גדול, ועזבנו את ברסלוס בקצב איטי עוד יותר מהרגיל בגלל שלאביתר היה קשה להתרגל לסנדלים החדשות. בדרך עברנו מספר ישובים פצפונים, בהם לכל משפחה יש אחוזה מטורפת, שדות על שדות של גידולים ובריכות מים גדולות ומשונות צמוד לבית. הנוביצקים השאירו לנו אבק כבר ב-8 בבוקר שהם נראים נחושים לצלוח את הלמעלה ממאתיים הקילומטרים שמפרידים ביניהם לסנטיאגו עוד היום. שהגענו לפאצ'ה אחרי הצהריים הייאוש כבר גבר. אביתר לא יכול היה להמשיך ללכת, המים נגמרו לנו והרעב כבר הציק. ניסינו לחפש בבתים אנשים שיפתחו לנו את הדלת ויתנו לנו למלא מים אך אף אחד לא פתח לנו את הדלת. כשעבר טרקטור בדרך הכורכר ביישוב הראנו לנהג את הכתובת של האכסניה והעמסנו את אביתר על הטרקטור. לאחר כחצי שעה אביתר חזר מדדה ודיווח שלא נתנו לו להיכנס למקום. בלית ברירה המשכנו עד שלא יכולנו ללכת יותר, וקרסנו בפתח הבית של המלאך דיאמנטיניו.

היה מאוד ברור לנו שלהמשיך ללכת מחר אי אפשר, ומצד שני יום חופש שני בשלושה ימים זה חלום רטוב שלי אך זה לא סימן טוב להמשך הדרך. כך או אחרת, אחרת או כך, לאחר שהשבענו את רעבוננו הגדול החלטנו שהעיר הזאת יפה מדי בשביל שלא נשאר בה יום אחד, החלטה ששינתה את פני הטיול כולו.

בבוקר היא נכנסה לחדר האוכל שבאכסניה, ואי אפשר היה שלא לשים לב אליה. הליכה שקטה, תנועות מדודות, גו זקוף ומבט חודר. נתקלנו בה כבר ערב קודם, ואפילו החלפנו כמה מילים, כך שהכי טבעי בעיניה היה לשבת לידינו ולפתוח בשיחה. היא קנדית, אחות במקצועה, מטיילת לבד והגיעה אתמול בדיוק כמונו לפונטו דה לימה רק שהיא לא שפכה מנוע בדרך. שמה פאט, זו הפעם הרביעית שהיא עושה את הדרך לסנטיאגו, כל פעם ממקום אחר, עמוסה בטיפים, עצות טובות ותרופות לכאבי הברכיים של אביתר. פונטו דו לימה הינה עיר גדולה המתהדרת אפילו בסניף דואר, כך שבעצה משותפת החלטנו שאין לנו ברירה אלא להוריד במשקל ולהפטר מדברים שהבנו שאנחנו לא צריכים. אוהל, ספרים, בגדים ארוכים וכל מה שנראה היה שאפשר להסתדר בלעדיו נכנסו לתוך ארגז ונשלחו לקתדרלה הגדולה שבסנטיאגו, בתקווה שהארגז הכבד יחכה לנו שם כשנגיע, אם וכאשר. לאחר שסודר העניין, אביתר החליט שהוא חייב לדבר עם המיועדת שלו, כי כבר "המון" זמן עבר. ככה הבן-אדם, הכל צריך לדפוק כמו שעון. בתוכנית: לכבוש את סנטיאגו, להגיע לנתב"ג, לדפוק שנ"צ במיטה, לחזור לנתב"ג, לנחות בבומביי ולכרוע ברך בטאג' מאהל כאילו הוא לא מספיק נמוך גם ככה.

ניצלתי את הלחץ שלו למצוא מקום עם אינטרנט והצטרפתי כדי לבדוק את מה שהדיר שינה מעיניי בלילה – מה נגמר עם המשחק אתמול? ללא ספק, האכזבה הייתה קשה, וההפסד בשלוש נקודות למקדוניה הביא למצב שהמשחק באותו יום נגד יוון הוא לפרוטוקול בלבד. רצה הגורל ובעודי מתכונן לשידור אינטרנטי למשחק בו יפגוש סחור-סחור את גרין וקוז'יקרו נפלו המחשבים במקום. מה נראה לכם? עסק שחי על אינטרנט וטלפון, איך דבר כזה קורה? איך זה שאביתר עדיין בטלפון?

ואיך אני מפסיד משחק שני ברציפות, איך? דכדוך עמוק תקף אותי.