ההתעניינות של שחקני NBA טובים יותר וטובים פחות במעבר לאירופה ולשאר העולם היא כנראה אחד הדברים הכי מעניינים בקיץ הלח הזה.

האם המגמה הזו טובה או לא לכדורסל האירופי והאם מניעיה והמהלכים שמתרחשים במסגרתה טהורים לחלוטין ? עודני חוכך בדעתי בנושא. מצד אחד אין ספק ששחקנים בכירים שיעברו לאירופה מעוררים ויעוררו עניין רב – בזכותם יימכרו יותר כרטיסים וחולצות ותבוא עלייה באחוזי הצפייה במשחקים, במחירי זכויות השידור והפרסום ובעניין הכללי בענף בזירתו האירופאית. כנראה שהרמה תהיה גבוהה יותר בחלק מהמקרים.

מצד שני יש לתהות על הבחירות של חלק מהשחקנים כפי שהן מופיעות ברשימה שפרסמת לא מזמן בכדורסלע-האתר.

ניתן להבחין באופן יחסית בולט בין שני סוגים של החתמות. מבין השחקנים מדרג הביניים של ה-NBA ישנם שחקנים שהלכו לקבוצות חזקות יחסית עם מסורת ביורוליג (למשל סשה וויאצ'יץ' לאנאדולו אפס וננאד קרסטיץ' לצסק"א מוסקבה) וכאלו שחזרו הביתה (למשל באטום לנאנסי בארץ מוצאו).

חלק מהשחקנים הללו כבר שיחקו בעבר באירופה ובכל מקרה הפער המקצועי בינם לבין הרמה שמשוחקת בכדורסל האירופי הוא לא מאוד משמעותי כנראה. מה שיוצר בעיה מסוימת הוא העובדה שחלק מהחוזים כוללים סעיף יציאה - עזיבה של חלק מהשחקנים שחתמו על חוזה עם סעיף יציאה אם ההשבתה מסתיימת עלול להשאיר את הקבוצות האירופיות בפני שוקת שבורה. בכל מקרה זה יחסית מובן, והשחקנים הללו צפויים רק לעזור לליגות המקומיות ולמפעלים היבשתיים.

לעומת זאת, מהדרג הבכיר יותר ישנם שחקנים שעל פניו המניעים שלהם אחרים לגמרי. מה מניע את דרון וויליאמס לחתום בבשיקטאש – קבוצה בלי מסורת יוצאת דופן שלא תשחק ביורוליג השנה? מה גורם לדווייט הווארד (ולרבים אחרים) לשקול לשחק דווקא בסין – מקום בו הוא יוכל כנראה לרשום ממוצע צ'מברלייני של 20-50 די בקלות (כפי שהודגם באחד המכתבים שהגיעו אליך על אודות סין ושפורסמו לא מזמן)?

בשני המקרים נראה שהכסף וכן הפופולאריות האפשרית קצת מדברים יותר מהאתגר המקצועי (על בראיינט עוד מוקדם לדבר – בינתיים הוא מכחיש הכל). היינו מעדיפים אולי לראות את הווארד הולך ראש בראש עם סחור-סחור בנוקיה-ההיכל או את וויליאמס מנסה להצר את צעדיו של "סרינה" פארגו.

היה מעניין לראות האם הפערים עד כדי כך גדולים – ואליפויות העולם והאולימפיאדות של שנות האלפיים הן סמן לכך שההיפך הוא הנכון. ברור שגם באירופה הווארד, נניח, היה כנראה רושם מספרים מעולים ושולט מתחת לסלים. אך ההבדל בין זה לבין סין הוא גדול.

נראה שיש כאן שילוב בין הרצון לקבל חוזים גבוהים וכן לזכות בפופולאריות מקומית ויבשתית ובין הרצון לשמור על עצמם ולא להסתכן במשחק האירופי הפיזי והאינטנסיבי יותר - ה"פחות-מרחם-על-כוכבים" - מחשש לפציעות, לשחיקה וכיוצא בזה.

אם בשיקטאש וסין הם היעדים המועדפים על חלק מהאמריקאיים הבכירים, אי אפשר להשתחרר מהתחושה שקבלת ההחלטות בנושא הזה אינה מקצועית גרידא. עם ובלי קשר למניעים של השחקנים עצמם, יש תחושה ששאר העולם הוא בעיני חלק מהגורמים האמריקאיים בליל אחד גדול של קבוצות.

בתקשורת האמריקאית לא לגמרי עושים הבחנה בין הקבוצות הגדולות לבין סתם קבוצות ממוצעות באירופה. כמו שיש הבדל תהומי בין חתימה בלייקרס ובין חתימה בקליפרס, כך יש הבדל בין חתימה באנאדולו אפס ובין חתימה בבשיקטאש. התחושה היא שעושים סיבוב עלינו, עושים.

לכן הערכתי תחילה את העמידה האיתנה של מרבית הקבוצות ביורוליג ושל פיב"א כנגד החתמה של שחקנים עם סעיף יציאה חזרה ל-NBA, עמידה שמשמעותה היא שהיורוליג איננה ה-"לאומית ב'" של ה-NBA. עם הזמן מטבע הדברים קשה לעמוד בה, כאשר יש הרבה אפשרויות מפתות שמגיעות לאירופה מעבר לים וזה מובן לגמרי ואף משמח ששחקנים ברמה הגבוהה ביותר מגיעים לאירופה, בייחוד שחלקם חותמים בסופו של דבר על חוזים ללא סעיף יציאה.