אני מניח שמקץ חמש שנים ושלושה חודשים שכדורסלע-האתר קיים יצא לי ודאי לכתוב את זה בעבר, אבל כמו סוג של התניה בכל פעם שיוצא לי לכתוב על חיים זלוטיקמן אני חוזר לאותה סצינה.

שיחת הטלפון המזדמנת שלי אליו הביתה, ככתב צעיר שמסקר את הפועל ת"א, בימים בהם אין סלולארי. הנכונות-אין-קץ להקשיב ולהשמיע גם בשעות הערב הכי צפופות, כשברקע אשתו והילדים והצעקות והרעש שאני מכיר כל כך טוב היום ממקור ראשון.

המשיכות באף (תמיד הוא היה מצונן איכשהו, לא משנה אם קיץ או חורף). השנינה, הבדיחה, העקיצה ולפעמים גם הפרט החשוב שלא ידעת.

חיימון זלוטיקמן, איש חיל התותחנים של כדורסלע-האתר, אהב מאוד לשוחח. לפעמים היה נדמה לי, על אף שאינני, שהוא אפילו מאריך בשיחה באופן מיוחד ולוקח אותה לכיוון חברי, כאשר לי מזמן נגמר מה לשאול.

רגע, יכול להיות שהוא סתם רצה להימנע מהחלפת חיתול או ממקלחת לקטנה?

איך לא חשבתי על זה קודם. הייתי צעיר, מי הבין אז בילדים קטנים. מי חשב בכלל.

ובעונת 1992/93, זו שממנה לקוח המשחק שהתבקשתם לזהות, הוא היה כבר בן 35, בעצם קרוב יותר ל-36, שחקן ספסל שנאבק על דקות משחק בעיקר מול ראדנקו דובראש, אבל עדיין חשוב מאוד ברוטציה. היה לו קצת קשה; עונה קודם הוא עוד שיחק במכבי ראשל"צ וקלע 16.2 נקודות במשחק. בהפועל ת"א חזר אחורה, לספסל.

שש נקודות קלע האיש הזה במשחק הספציפי, ומדובר בגמר גביע המדינה בין הפועל ת"א להפועל גבעתיים. הגנרל הסרבי, דובראש סיים עם 29 לת"א והשריף המצולק דייויד ת'רדקיל חסר התקדים הוסיף 15. אדי פיליפס קלע 22 לגבעתיים ויובל אשכנזי 14.

ואגב, לא כיוונתי את זה במיוחד, כן? אבל היום הוא יום השנה הלועזי לפטירתו של רלף קליין, מי שהוביל את הפועל ת"א לזכייה בגביע המדינה ההוא. התואר האחרון שלה מאז ועד היום כקבוצה בליגה הבכירה. אגב, אחרי העונה ההיא הוא עבר לגבעתיים וסיים שם את הקריירה.

מי זיהה? מי ידע?

תני פרנק, אורי גובר, אלמוג הראלי, איתמר רייצס, תמר פפר-סלומון, איציק בן, מתן גרף, סר ש. הרמלין, יונתן עמיר, צורי לרנר, עדי חביב, יובל גונצ'רובסקי, בנימין שמואל, חגי זינגר, דני סמיד, מיכאל גינוסר, ירון רוטנברג, חן סלע, רן קמפינסקי, אהרל'ה ויסברג, גל שמאי, רועי עידן, סהר רחמים, דביר שמעון, צביקה וויס, רינת וייס, עמוס וקסמן, עודד סלע, עודד מאור, משה שוורדי, יואב פינקלמן, יותם בוטנר, עומר בלכר.

זיהו נכון ושלחו תשובות ללא שם משפחה: מייקי, ליאור, אבי, עידן, צורקה.

לפני שעוברים אל אנ-דנ-דינו ראדג'ה, האיש אשר על ביצוע ההגרלה, הנה דברים שכתב הנתין המכובד גל שמאי לגבי 'ונשאלת השאלה' של השבוע.

"מחייך לו זלוטיקמן על פרקטי היד, לימים הנוקיה. שם שתי צ'אקות, שהן שש נקודות, שהן גם בדיוק שש נקודות ההבדל בסיום (65-71) בין הפועל "בירה מכבי" ת"א להפועל ספונסר-כלשהו גבעתיים.

גביע לקחו ההפועלבירמכביסטים, חוגגים, לא מודעים שפה תיקף שני רגעים (כפי שסבי רומק נוהג היה לומר) הצלחת עולה לגליל ולרבי גרשון שלה. הישג שיא היה גם היה לחיברל'ך הגבעתיימים, שמאז אמנם צנחה לה עד לליגה א' אך השאירה לנו כל מיני יועד בית-יוספים כפתרונות ל"ונשאלת השאלה" מלפני כמה חודשים.

טוב, זה היה הפיתרון לחידה, אך החלק המשמעותי באותו משחק היה ילד אחד, יכונה בשם הספרותי "אני", שסירב בכל תוקף לראות את המשחק בטענה שזה לא מעניין אותו, אף-על-פי שזה אחו-שרמוטה עניין אותו.

ובכן כך, חורף 1993 היה קשה במיוחד. 1200 מ"מ שטפו את המשק, שלג הגיע לעמק, הלינה המשותפת הגיעה לקיצה והותירה אותי לא מבין למה לעזאזל צריך לישון אצל ההורים במקום בבית ילדים.

בתוך כל אי הוודאות ותחושת ההיסטוריה גם מכבי עלית, האלופה הנצחית, ביזתה עצמה על כל במה אפשרית וריח שחר של יום חדש דגדג באף.

כונסו להם אז, יום אחד, ילדי קבוצות "נרקיס" ו"שושן" כיתות ה'-ו', בחברת הילדים של משמר העמק וקיבלו את ההודעה המרגשת שמכל ילדי ישראל הם-הם נבחרו לחלק את הפרחים ואף ללחוץ את ידי שועי העולם, הם שחקני שתי הקבוצות בתחילת המשחק.

התרגשות גדולה אחזה במשק שכבר הספיק לרדת מגדולתו בתחום ענף הסל וקבוצתו השתרכה בסכנת עלייה מתמדת בצמרת ליגה א' מחוז חיפה. ילדי נרקיס ושושן הסתובבו מאושרים וחילקו ביניהם את השלל: מי ייתן פרחים לת'רדקיל, מי לאמסלם והמכביסטים רבו על הזכות לחלק פרחים ליובל אשכנזי.

החלק הנורא בסיפור היה ש"אני" היה בקבוצת "רימון", שעל-אף שהוכיחה ועוד תוכיח את עצמה כקבוצה איכותית פי כמה מנרקיס ושושן, הורכבה מלתמידי כיתות ד'. מכיוון שבקיבוץ מה שקובע זה הוותק ולא הכישרון, נותרנו בחוץ ועשינו פרצוף של לא אכפת לנו. אחח, כמה שפיללנו שפתאום כל נרקיס יחטפו איזו אנגינה קבוצתית והרימונים יקראו לדגל (ולפרח), ייחלנו שבנות שושן יעדיפו ללכת לחוג מחול במועצה (כי מה להן ולכדורסל?!) ובני רימון ישתחלו להם להיכל.

דמיינתי בחיל ורעדה איך אני מעניק זר לעמי נאווי, לוחץ יד לראדנקו דובראש, קורץ לשטיינהאור וכל הילדים בקהל מקנאים בי. חלומות לחוד ומציאות לחוד. אין זכר לאנגינה וחוג המחול של בנות שושן בכלל בוטל. שושן ונרקיס עלו לחזרות ב"מבצר" ואנחנו לא. אבל המשכנו לקוות.

יום המשחק הגיע. ילדי שושן ונרקיס מגיעים ל"בריכת הדגים", הלא היא תחנת האיסוף נטולת הדגים במשמר-העמק. כל אחד קיבל חולצה בצבע אפור אמריקאי ושרוולים שחורים עם הלוגו של תמה, מפעל הפלסטיק המקומי, ואנחנו נותרנו מאחור.

סירבתי לראות את העלבון לפיו ילדי שתי הקבוצות הכושלות מעניקים פרחים ומאחלים בהצלחה. אמרתי לאבא שאני מעדיף לשחק במחשב ה-486 החדש. יש גבול להתעללות.

את החוויות למחרת שמעתי בעודי מסתיר גוש קנאה של תיכף אני בוכה ("אני" היה ילד רגיש). היום במבט מפוכח, ואחרי שהנפש הגלידה מאותו מאורע כמעט לחלוטין, ברור שזה היה אמנם גמר, אבל לא של הקבוצות הגדולות.

מכבי עלית ת"א וקבוצת רימון ממשמר העמק נעדרו ממנו. וחוץ מזה, כפיצוי קיבלתי מחשבון ומדבקה ריחנית".

עד כאן סיפורו של גל שמאי, ואין לך מושג עד כמה אתה צודק, חבוב. ויתרתי על אנ-דנ-דינו לשבוע זה (גם ככה טען שהוא בחופש ועשה הכל כדי להתחמק מביצוע ההגרלה השבוע).

ולפיכך, ועל כן, ובעקבות הדברים – הריני מעניק לך מחשבון נשיאותי ומדבקה נלווית וריחנית של כדורסלע-האתר. שלח לי את כתובתך המלאה חבר, ותקבל עד לשם את שני מוצרי הנשיא הנחשקים – לא פחות ולא יותר.

זו היתה חידת "חיים זלוטיקמן מחייך בעקבות הזכייה בתואר היחיד בקריירה שלו".

אחת חדשה מונחת לפניכם, צאו ופצחו אותה פצח היטב, בני העם.

בהצלחה ושלומות ונצורות בשלב זה.