זה מרגיש כמו אחד מאותם המשחקים האלה, שגם אם ימשך עוד שנה לא תצליח לנצח.

אתה כל הזמן בפיגור, נותן פול גז, מצליח להוריד לארבע-חמש הפרש, ומשום מקום נהיה שוב שמונה-עשרה. קובר שלשה עם יד בפנים, מרביץ הגנה רצחנית אבל מחטיא ליי-אפ במתפרצת. בום, שוב עשר הפרש. השכמות והכתפיים כואבות וזועקות אז אתה מסדר את הרצועות שיעמיסו יותר על הגב.

בעקבות זאת העצמות של המותניים כל כך משתפשפות שאתה נאלץ למצוא פוזיציה אחרת, ועד שאתה מוצא פוזיציה נכונה, שהכל בה כואב אבל לא כל-כך נורא, מעין אזורית 2-1-2 כזו, אתה נשאר בלי אוויר בריאות וחייב הפסקה. מצד אחד אנחנו כולה לקראת סוף רבע שני ולא נורא, יש עוד הרבה זמן לשחק. מצד שני, אולי זאת הבעיה, זה שובר. אולי צפיתי בצעירותי יותר מדי בסדרות ההצלבה בין מכבי לפילזן של נאומוסקי.

מוקדם בבוקר, עת השתרכתי לי הרחק מאחורי חבריי כהרגלי, שמעתי צעדים מהירים שהעירו אותי מחלומותיי בהקיץ והבחנתי בצל גדול מתקרב. ביצעתי סקירת שטח זריזה וגיליתי שאביתר ויניב לא באופק והדרך עפר בה הלכתי תחומה בשיחים ענקיים וסבוכים וניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי חץ צהוב בכלל.

הצל הגדול התחלף בדמותה הגרומה של פאט, שגמעה את המרחק בינינו במהירות-על, החליפה איתי כמה מילות ברכה והמשיכה בדרכה. האישה הזו בת 61. 61!!! קצת מביך לגלות שקשישה בעלת שיער אפור משאירה לי את העפר מהקרקע בתוך העיניים, בזמן שאני מגלה סימני שבירה מתקדמים. לאחר מספר דקות נתקלתי ביניב ובאביתר שחיכו לי לאחר שפאט חלפה ביעף גם על פניהם אך דאגה לעדכן אותם שמצבי הנפשי רעוע. תוך כדי הכנת הקפה בפינג'אן העליתי בפניהם את אשר על ליבי. אפילו סיפרתי להם שאני חושד שהיא שיקרה לגבי גילה וצובעת את שיערה בלבן מדי יום, אחרת איך יכול להיות שלפני הקפה הראשון של אותו יום היא כבר משאירה אותנו מאחור? מה, אנחנו עד כדי כך עגלות? אתמהה ממושכות ולא אבין זאת.

בארוחת הערב של הלילה הקודם המוראל החל לעלות. התחלנו להכיר את פאט והקשבנו מרותקים לסיפורי הקמינו הקודמים שלה. לטענתה, היא טרם פגשה בישראלים באחת הדרכים המובילות לסנטיאגו אך בעיניה לא היה מוזר ששלושה ישראלים הולכים להם בשבילי דרך המיועדים לעלייה לרגל של קתולים טובים. הברכיים של אביתר פחות הציקו לו בהשפעת הכדורים שפאט סיפקה לו, הראש שלי דאב פחות על מר גורלה של הנבחרת בזכות היין שפאט הביאה ובקיצור, התחלנו ממש לחבב אותה.

משיחה שנסבה סביב פוליטיקה, יהדות ונצרות, הגענו די מהר לבריאן אדאמס וג'וני מיטשל, מוזיקאים אהובים מבריטיש קולומביה שבקנדה, ומשם לסטיב נאש, גיבור עיר הבירה ויקטוריה, שם היא נולדה ומתגוררת עד עצם היום הזה. איך אפשר שלא להתאהב בבת-אדם שיכולה לדבר איתך שעה ארוכה על סטיב נאש מבלי להזכיר את הסטטיסטיקות שלו על המגרש או את התסרוקת שעל ראשו? כך או אחרת, אחרת או כך, השיחה והיין זרמו עד לשעות הקטנות של הלילה, עד שנאלצנו לפרוש כל אחד למיטתו, לשינה ערבה אך קצרה.

למחרת, בזמן שהנבחרת שלנו ארזה תיקים (מסתבר שאחרי תבוסה מביכה) או שכבר הספיקה לפרוק אותם בבית ושאר הנבחרות נהנו מיום חופשי ממשחקים באליפות, אנחנו הפסקנו להתבטל. בכל זאת נהנינו משני ימי מנוחה תוך שלושה ימים, הגיע הזמן לעבוד יו נואו. חמושים בתיקים ששוקלים במצטבר 11 קילו לפחות ובאנרגיה מחודשת משל היינו דניס רודמן שרואה שחקן יריב לוקח עליו ריבאונד, התחלנו בצעדה שתיקח אותנו הרחק מפונטה דה לימה.

אוי כמה יפה היא העיר הזאת, במיוחד ברגעי הזריחה. ברגע שמוצאים את הגשר מימי הביניים שעליו ממשיכה הדרך המסומנת בחיצים צהובים (ולוקח לא מעט זמן למצוא אותו) מסתבר שהנהר שחשבנו קודם לכן שהוא גבולה של העיר, בסך הכל חוצה אותה אך מעבר לו מסתתרת חצי עיר נוספת בעלת נופים קסומים, הרים רבים והכל ירוק בתוך ירוק בלתי נגמר.

בהפסקת הקפה בה שבה אלי נשימתי נזכרנו שבשל השיחה הארוכה בלילה הקודם שכחנו לבצע את ההרגל שהחלנו לטפח בכל ערב: תפקידי היה לרפרף על הדפים הבאים במעין 'מדריך לעניים' של הדרך לסנטיאגו שהחזקתי בתיק, ולהעביר את הדפים הרלוונטיים ליום הבא לידיים של אביתר לקריאה מעמיקה ותכנון העצירות והדרך. מכיוון ששכחנו לעשות זאת באופן מסודר, גילינו רק בזמן הפסקת הקפה, שיש לנו דרך ארוכה של עלייה רצופה מספר קילומטרים מאיתנו, ושההרים שנראו קודם לכן גבוהים, חטובים, יפים אך לא מאיימים, עומדים להיות מכשול נוסף בינינו ובין ביתנו הבא, האכסניה ברוביאש.

הדרך החלה לקחת אותנו מחוץ לטבע ולירוק ותחת זאת לאורך כביש קטן ובו תחנת אוטובוס. לא ראינו אוטובוס מאז שעזבנו את פורטו. נזכרתי שעוד הרבה זמן לפני הטיסה, כשהעליתי את ספקותיי ללכת כל כך הרבה בגלל הכאבים בגב והתיק, חבריי אמרו לי שתמיד אוכל לקחת אוטובוס ליעד הבא. רימו אותי, רימו. לא ראיתי אוטובוס כמעט שבוע, ועכשיו, רגע לפני שמתחיל הטיפוס על ההר, אוטובוס נשמע לי כמו רעיון גאוני. הקובלנות על גב כואב לא עשו רושם על חבריי שלא ויתרו לי ולא הניחו לי עד שבתום מו"מ קדחתני התרציתי והסכמתי לעזוב את תחנת האוטובוס. סעיפי החוזה: עצירה ארוכה בבר שעתיד לבוא מול פנינו רגע לפני תחילת טיפוס ההרים שלפנינו, הצהרה שיניב יתחיל לחלוק את השוקולדים שהוא אוגר בכיסים (הבן-אדם הכי נדיב שיש, זהב ממש, רק מה? עד השוקולד) ובנוסף הבטחה שכשנגיע לספרד, יוקדש ערב אחד לצפייה במשחקים מהאליפות. אין סעיף יציאה. כנראה שהם אוהבים אותי, למרות הכל.

בזמן ארוחת הצהריים והמנוחה הארוכה שהובטחה פתח איתנו אחד מיושבי הבר בשיחה. שמו קלאוס, גרמני המתהדר באנגלית רהוטה אך לא כל-כך מובנת בשל מגוריו באירלנד בשלוש-עשרה השנים האחרונות, וגם הוא עושה את הדרך לסנטיאגו, כך שהוא הציע בנימוס וחינניות אירופית להתלוות אלינו בהמשך היום. קלאוס התגלה כבחור חיובי ומשעשע, ולפני ששמנו לב בכלל מצאנו את עצמנו מתנשפים קשות בפסגה של הר, שכל הדרך שעשינו עד עתה פרוסה לרגלינו והנה אנחנו מתחילים את הירידה לתוך רוביאש. למרות ששלושתנו חברים טובים כבר למעלה משני עשורים ולמרות שאף פעם לא נגמר לנו על מה לדבר, השיחה תוך כדי הטיפוס עם קלאוס העבירה לנו את הזמן והעלימה את הכאבים כך שכבר התחלנו לפתח בינינו מזימה איך אנחנו גורמים לקלאוס להחליט שהוא רוצה להמשיך לטייל איתנו.

הגענו לאכסניה מרשימה וחדשה המתהדרת אפילו במים חמים. כמות זוגות הנעליים המסודרות ליד פתח האכסניה אישרה את הדברים שפאט אמרה לנו, שככל שנתקרב לסנטיאגו כך יגדל מספר האנשים שיקרו בדרכנו. כמות האנשים הגדולה שקידמה את פנינו לא הפריעה לנו לביצוע הריטואל היומי הקבוע בפרוטוקול ההגעה ליעד: מגיעים, מעשנים סיגריה, חולצים נעל ימין ונפטרים מהגרב, משחררים אנחה, מבצעים סקירת שלפוחיות, חולצים נעל שמאל ונפטרים מהגרב, משחררים אנחה נוספת, סקירת שלפוחיות ברגל השנייה, מדליקים סיגריה ורק אז הולכים להתקלח כל אחד בתורו. לא שאני מעודד עישון חלילה, אבל לא יאומן איך הדברים הקטנים כגון חליצת נעל הופכת להיות שוות-ערך ל- (כל מעשן שישלים את החסר שלו).

בארוחת הערב ברוביאש התחלנו להבין למה פאט התכוונה כשהיא דיברה על הרוח, הקמינו ספיריט.

הלכנו למסעדה ביחד עם פאט וקלאוס וכשהגענו צירפנו שני שולחנות לשולחן בו כבר ישבו מספר חבר'ה מהאכסניה. כל אדם שהגיע אחרינו פשוט צירף שולחן או כסא בטבעיות בלי שאלות או אי-נעימויות. כך ישבנו ודיברנו במשך שעות, קבוצה גדולה של אנשים מכל טווח הגילאים, מרוז התינוקת ועד ז'אן פול שכבר עבר את גיל שבעים. כולם עם כולם, ערב רב של תרבויות. אוסטרלים, אירים, אוסטרים, פולנים, אלג'יראים, גרמנים, ספרדים, פורטוגלים, ארגנטינאים, צרפתים, איטלקים, קנדים וגם שלושה ישראלים. אם לא הייתה נציגות ישראלית היה אפשר לחשוב שהגענו כבר לאליפות העולם. מאוחר יותר קנינו את עולמנו כשעמדנו בהבטחתנו להכין לכולם את הקפה שלנו באכסניה, והתעקשותם לשתות אותו עד הסוף, כולל הגרגירים הפליאה אותנו. מנומסים שכאלה.

התעוררנו מוקדם כהרגלנו רק בשביל לגלות לאכזבתנו כי קלאוס התגנב ממיטתו עוד לפנינו, לקח את חפציו ויצא לדרך. ממש קיווינו שימשיך לעשות את קסמיו ויעביר לנו יום נוסף במהירות ובשעשוע. תוך כדי הליכה החלטתנו לעשות את הלילה הקרוב בוולנסה, העיירה האחרונה לפני גבול ספרד, בכדי לתת לפורטוגל כבוד אחרון. הייתה טובה אלינו, הייתה. אין לי הסבר איך עשינו את זה, אבל כבר לפני אחת הצהריים מצאנו את עצמנו מול האכסניה בוולנסה, שכמעט שבעה-עשר קילומטרים מאחורינו. כמובן שאין רע בלי טוב, וכנראה שבשל השעה המוקדמת האכסניה הייתה נעולה והיחידים שקידמו את פנינו במקום היו זוג הפולנים עם התינוקת שמסרו לנו שיש כאן פתק בשבילנו. ואכן, אל דלת הכניסה לאכסניה היה מוצמד פתק באנגלית: 'לשלושת הילדים הישראלים, המשכתי לטוי, מקווה להיפגש איתכם שם, פאט'. אין מילים כמה מפתיע ומחמם לב הייתה המחווה הזו והחלטתנו להישאר קצת ולנוח עם הפולנים לפני שנחליט אם כדאי לחכות שהאכסניה תפתח או שנמשיך לטוי.

מסתבר ששמה של התינוקת של הפולנים הוא רוז וניצלנו את הזמן בלהכיר אותה לעומק. גילינו נורא מהר מה היא אוהבת, ועוד יותר מהר מה היא לא. ברגע שהעיניים שלה רק היו נתקלות בפרצוף של יניב היא החלה לבכות. מכיוון שהיה לנו הרבה זמן להעביר עם הפולנים אך לא הרבה סבלנות באוזניים החלטנו להיפרד מהם ולהמשיך לספרד, לא לפני ארוחת צהריים דשנה.

האכסניה של וולנסה רחוקה מטוי הספרדית פחות מארבעה קילומטרים, ורוב הדרך עוברת בשדרה ארוכה ומרשימה של עצים ומבנים עתיקים ומשמאל מתנוסס לו מבצר עז-רושם מימי שליטת הרומאים החולש על ספרד והגדה המזרחית של נהר המיניו. השדרה עצמה מסתיימת בשני גשרים, האחד לרכבים והשני לרכבים. כמה מוזר זה עבור אזרח ים תיכוני מהשורה, שמעולם לא היה קודם לכן באירופה, לעבור מארץ אחת לשנייה. אין חיבוקים, אין דרמות, אין "ארזת לבד?", אין אנשים במדים לבנים שמנסים לחסום אנשים עם כוונות שחורות. יש גשר שעובר מעל נהר, רגע אחד אתה כאן, רגע אחד שם. אם ממש רוצים, אפשר לעשות את זה בשחייה, זה לא ממש תעלת לה-מאנש. ולדעת שהגעת עד לכאן זו הרגשה מדהימה. לא מטוס, לא רכבת, גם לא רכב. ברגל.

שני דברים קורים מיד שאתה חוצה את הגשר שבין פורטוגל לספרד: א. אתה חייב להעביר את השעון שעה קדימה כי כך כתוב במדריך. ב. אתה חייב להוריד קצת את הראש מהנוף לאזור גובה העיניים, כי הבחורות סוף-סוף נאות (גם הגברים, לפחות ככה פאט אמרה).

כהרגלנו בקודש, איך שהתחלנו את דרכנו בספרד, טעינו בדרך והחיפוש אחר האכסניה גזל זמן ארוך מהמצופה. בסופו של דבר פאט מצאה אותנו בזמן שהסתובבנו בעיר מבולבלים ואבודים קמעה, והובילה אותנו לתוך המקום, תוך כדי דיווח מקיף איפה שווה לאכול ובאיזה בר יש מבצעים על יינות. כשנכנסנו למקום הבנו שבעוד אנחנו חיפשנו אכסניה, מקום הלינה שלנו היה בתוך כנסייה עתיקה יפהפייה. דבר נוסף השתנה בספרד: בפורטוגל עלות מקומות הלינה המוסדרים לצליינים שבדרכם לסנטיאגו היא על בסיס תרומות בלבד, ומעולם לא נתקלנו באיש שאחראי על המקום או דואג לניקיונו. למען הסר ספק, למרות שאנחנו ישראלים תרמנו מדי בוקר (וידוי קטן: בסן-פדרו ראטש לא שמתי סנט, שיישרף המקום עם הסקביאס שבו - יניב בבקשה תסלח לי).

בספרד בכל אכסניה כזו יש קבלה ונדרשים לשלם שלושה יורו בתמורה למעין מצעים לבנים חד-פעמיים איתם עוטפים את המזרנים והכריות שעל המיטות. בנוסף, קיימת בכל אכסניה בספרד שעה שבה נועלים את הדלתות ואי אפשר להיכנס אחריה. בכל זאת מדובר בחדרים גדולים בהם ישנים ביחד עשרות אנשים שיום קשה לפניהם וצריך לכבד את השקט, אך עם זאת תמיד ישנה מן מרפסת פנימית המופרדת מהחדרים שם אפשר ליהנות ולפטפט כאוות נפשך עם חבריך החדשים למסע. אחרי התארגנות איטית יצאנו לחרוש את העיר הקטנה ביחד עם פאט. טוי נמצאת בחלקה הדרומי של גליסיה ומשופעת בקתדרלות ענקיות וברים שהם הכלאה מוזרה של קיוסק, אינטרנט-שופ ופאב. שיקראו למקום הזה איך שיקראו, העיקר שכוס יין מקומי איכותי עם טאפאס בצד עולה פחות מיורו בודד, וחצי שעת אינטרנט עולה לא יותר.

בבר הזה נכנסתי לאינטרנט על מנת להתעדכן מה קורה באליפות אירופה ולקרוא קצת את התגובות של המשלחת הישראלית לקמפיין הזה. אנחנו לא לבד, בריטניה ולטביה אאוט, כמו גם רבי פנחס הגרשוני עם בולגריה. למאמננו שחור השיער לשעבר שלום, אפילו עם שני ניצחונות. יוון צרפת וטורקיה ללא הפסד.

מחשבותיי נדדו מארץ לארץ ומרשימת סגלים לרשימת סגלים עד שהחלטתי: אני בעד ספרד. נכון, מדובר באחת הפייבוריטיות, ואני אוהד אנדרדוג מובהק. עדיין, למרות שטורקיה והידו קרצו, ליטא החסרה ולברינוביץ' פלירטטו וסלובניה של לורבק ליטפו, הלכתי עם ספרד. ככה זה. כשאתה בספרד, טבעי לאהוד את ספרד. בדיוק כמו כשחייתי בניו יורק, כשהגעתי למדיסון סקוור גארדן תמיד הרגשתי את הצורך להיות בעד הניקס. אפילו אם יום קודם לכן פספסתי אותם במשחק גדול מנצחים את פיניקס ב-3 הארכות (איזה משחק יאאא אולוהייים!!!) בגלל שלא יצאתי בזמן מהעבודה ונאלצתי להסתפק יום אחרי בשאריות כשהקליפרס של סם 'פה גדול' קאסל מנקנקים להם את הצורה. עדיין, לא העזתי לשרוק בוז על סל של סטיב פרנסיס או של סטפן מארבורי, למרות שהם מסריחים את המגרש. הו כמה שהם הסריחו, כל מי שרק העז לשים על עצמו את הגופייה המקוללת.

אז למה שלא אבחר בספרדים? מטופחים הם, לא אכחיש זאת. כל הקבוצה הזו מגדלת זיפים לתפארת מלבד הריקי הזה, לו עוד לא נולדו השערות בפנים. קשוחים הם, לא ניתן להתעלם. זכר הגמר האולימפי הגדול מהשנה שעברה עדיין מהדהד בי. חטפו 37 הפרש בראש מהאמריקאים הרשעים במפגש הראשון, רק כדי כמעט לקחת מהם את הזהב בגמר. גם כדורסל יש להם. לחץ טוב, הגנה חזקה, משחק מהיר, הנעת כדור מרשימה ומתפרצות קטלניות.

הבעיה היחידה שיש לי איתם מכונה בספרדית ראול. לא יכול לראות אותו על המגרש, הנוכחות שלו גורמת לי לקשת רחבה של תגובות בלתי רצוניות. מצד שני, לגיטימי שבקבוצה של 12 שחקנים לא תאהב ו/או תרצה להרוג שחקן אחד, כפי שנדיר שתשמע אלבום מוזיקה טוב של ולא תעביר את אחת הרצועות בו. זהו, למרות ראול לופז אני בעד ספרד, סופית.

עכשיו רק נשאר למצוא את הדרך להביא את ההחלטה הגורלית הזו לידי ביטוי.

(חלק א' - כאן)