כדרכנו באירועים מעין אלה, מן הראוי לפתוח בסוג מסוים של התנצלות: אחרי יותר מחמש שנים של פעילות ברוכה, אחרי שסוללת הזרים בחיל התותחנים המפואר שלו מונה כבר יותר מחמישים צלפים, עדיין מוצא עצמו כדורסלע-האתר לפחות אחת לשבוע נבוך קמעה, כאשר הוא מתבקש להתמודד עם שאלות בסגנון: "איך יכול להיות שזה וזה עדיין לא צורף לחַיִל?". מה לעשות, הזמן קצר, התותחנים מרובים, ומכל מיני סיבות נדחקים להם שועי עולם למועדים מאוחרים יותר. עובדה, רק היום מצאתי את עצמי שואל (את עצמי): "איך יכול להיות שוויין בראבנדר עדיין לא צורף לחַיִל?".

איי בראבנדר, בראבנדר. איזה שחקן. אחד מאותם שמות שהיו מעוררים בזמנו יראת קודש ספורטיבית, לא פחות. שנים שכמעט כולם כאן שיבשו את שמו - קראו לו Bravender במקום Brabender - אבל רק בודדים, אם בכלל, הצליחו לשבש את משחקו של הכוכב בה"א הידיעה של ריאל מדריד מסוף שנות ה-60' ועד ראשית שנות ה-80'.

וויין דונלד בראבנדר קול נולד במונטווידאו, מינסוטה, ב-1945. כבר בגיל צעיר סומן כהבטחה גדולה בתחום הכדורסל, במיוחד לאחר שגדל וצמח להיות פורוורד בגובה 1.93 מ', עם קליעה יוצאת מהכלל מכל הטווחים, ראיית משחק מצוינת והגנה לא רעה בכלל. אחרי קריירה נאה ביותר באוניברסיטה של מינסוטה-מוריס, נבחר בדראפט של 1967 על ידי פילדלפיה 76' (עד כמה שאפשר להתייחס לסיבוב ה-14 ולמקום ה-145 הכללי כ"בחירה"), אבל העדיף לצבור ניסיון ודקות משחק במקום אחר, וקיבל את ההחלטה המשמעותית ביותר בחייו: להצטרף לריאל מדריד.

כבר לאחר שבועות בודדים התברר כי מדובר בסיפור אהבה: בראבנדר בספרד בכלל ובמדריד וריאל בפרט, והן בו. לא רק מבחינת היכולת הפנטסטית על המגרש, וההפיכה לחלק מרכזי באחת מהקבוצות הגדולות והמפוארות בתולדות הכדורסל האירופי, גם מבחינת החיים. לא לקח הרבה זמן, עד שבראבנדר קיבל אזרחות, והחליט להפוך את ספרד לביתו.

הרבה שעות בראבנדר צברתי בצעירותי, בין אם במפגשים הרבים בין ריאל למכבי תל אביב, ובין אם בהתמודדויות בין נבחרות ספרד וישראל במסגרת אליפויות אירופה. הרבה שעות, אבל מסקנה אחת: האיש היה פשוט שחקן ענק. מנהיג, פייטר אמיתי, ובעיקר מכונת סלים, שעשה נקודות פחות או יותר מכל מקום על המגרש, ובכל דרך אפשרית. מי שנתן לו חצי מטר מבחוץ, קיבל לרוב צ'אקה חלקה ונקייה על הפרצוף. מי שנתן לו לתפוס עמדה בצבע, נכנע בדרך כלל גם שם, או נאלץ לעצור אותו בעבירה ולשלוח אותו לקו, משם קלע באזור ה-90 אחוז.

מבחינתי הוא היה אחד מאותם "יחידי סגולה" - כמו דינו מנגין, פיירלואיג'י מרזוראטי, בוב מורס, חואן אנטוניו קורבלאן, ומאוחר יותר גם דראז'ן פטרוביץ' ואחרים - שמצד אחד קיללת את היום בו הנבחרת או הקבוצה שלך נאלצה לפגוש בהם, ומצד שני אי אפשר שלא היה להעריכם עמוקות, וליהנות מכל רגע ורגע שלהם על הפרקט. יעידו על כך התשואות בהן התקבל בכל פעם שהגיע ליד אליהו.

רשימת התארים שלו בשורות ריאל ארוכה ומרשימה: 13 אליפויות בספרד, ארבעה גביעי אירופה לאלופות (68', 74', 78' ו-80', אחרי ניצחון בגמר 85:89 על מכבי), עם ממוצע של 18.5 נקודות בגמרים, שלוש פעמים סגנית אלופת אירופה, שבע זכיות בגביע הספרדי, ארבע בגביע הביניבשתי ואינספור תארים אישיים. בשורות הנבחרת, זכה במדליית כסף ובתואר ה-MVP באליפות אירופה 73' שנערכה בבדאלונה. בסך הכל ייצג את ספרד בשתי אולימפיאדות (מינכן 72', מוסקבה 80'), בשתי אליפויות עולם ובחמש אליפויות אירופה, תמיד כשחקן מרכזי ודומיננטי.

רבים וטובים מאוד שיחקו לצדו לאורך השנים בריאל ובנבחרת. הנה רשימה חלקית ביותר: אמיליאנו רודריגז, לולו סאינז, קליף לויק, וולטר שצ'רביאק, ויסנטה ראמוס, כרמלו קבררה, רפאל רויאן, ג'ון קופראן, נינו בוסקאטו, קורבלאן, פרננדו מרטין, חואן אנטוניו סן אפיפאניו, חוזה לואיס יורנטה, חואן מנואל איטוריאגה וכן הלאה וכן הלאה. כולם כוכבים, כולם מצוינים, אבל איפשהו, אצל רבים מהאוהדים, שמור לבראבנדר מעמד מיוחד. ראשון בין שווים, אם תרצו.

אחרי 16 עונות בריאל, שיחק שנתיים בקאחה מדריד, לפני שתלה סופית את הגופייה מספר 4 הכל כך מפורסמת שלו. בשנת 2008, כשהיורוליג בחרה את 50 האנשים שהשפיעו יותר מכל על הכדורסל באירופה בכל הזמנים, לא היה ספק כי יישמר לבראבנדר מקום של כבוד ברשימה. "הרוב המוחלט של הבוחרים ציין אותו בין חמשת השמות הראשונים שלהם, אם לא גבוה מכך", ידע לספר אז מקור ביול"ב.

אז הנה, אחרי יותר מחמש שנים של פעילות ברוכה, אחרי שסוללת הזרים בחיל התותחנים המפואר שלו מונה כבר יותר מחמישים צלפים, מתקן היום כדורסלע-האתר עוול היסטורי, ומצרף לשורותיו את וויין בראבנדר האגדי. כבוד גדול הוא לנו, ויש לזכור שגם לו.

(נכתב על ידי שחר הרמלין)