שרידיו של יעקב בן זבדי, אחד משנים-עשר השליחים אותם שלח ישו להפיץ את תורתו, נמצאים בקתדרלה הגדולה שבסנטיאגו, כך אומרים האומרים, מספרים המספרים וטוענים הטוענים. בעברית הוא מכונה יעקב הגדול, בצרפתית סאן-ז'אק ובספרדית סנטיאגו. רבות ושונות האגדות עליו, על פועלו ועל הדרך בה הגיע האיש או שרידיו לחצי האי האיברי (ראשו נכרת בירושלים וקבור שם), אך סיפורים על נסים ונפלאותיו עד היום הגיעו גם לאוזנינו.

פאט סיפרה לנו על קנדי מבוגר, שכשהתגלה בגופו סרטן הרופאים נתנו לו פחות משנה לחיות. מחובר לצינור נשימה הוא החליט שהוא חייב לעלות לרגל לקברו של סנטיאגו, כדרך בה הוענשו פושעים ורמאים בימי קדם, על מנת לכפר על חטאיו ולהתנקות. מכיוון ששרד שנה שלמה, החליט לעשות זאת שוב ושוב, מדי שנה, והוא חי עד עצם היום הזה, מבחינתו תודות ליעקב הקדוש. בעוד אנחנו התייחסנו לסיפור הזה כעוד אגדה אורבנית, הסיפור אושר לנו מאוחר יותר על-ידי מספר ותיקי קמינו נוספים שיצא להם להכיר אותו במהלך מסעם.

והנה גם אני צריך נס קטן. כבד עלי העניין, כבד עלי. צריך למצוא משהו שירים גם אותי, את רוחי ואם אפשר גם את התיק שלי במקומי.

מכיוון שהמחוג בספרד עבר סיפרה קדימה, הרשינו לעצמנו להתפנק קצת ולישון בלילה עוד שעה תמימה, כך שיצא שקמנו לשם שינוי עם שאר האנשים. איזה כיף לגלות שבשעות שאצלנו בארץ כבר חם, שם עדיין חושך, ונעים. בארץ כבר יש פקקים באיילון ובדרום ספרד המאפיות רק פותחות את שעריהן. אין צדק. פאט החליטה לנסות וללכת איתנו את היום הזה או לפחות את חלקו. כפי שגילינו כשעברנו עם קלאוס את הטיפוס לרוביאש, אופי ההליכה משתנה לגמרי כשהולכים עם אדם נוסף: אף אחד, כלומר אני, לא משתרך מאחור, אלא הולכים כדבוקה אחת. השיחה ערה וכולם משתתפים בה, היא לא סובבת סביב נושא אחד בכל פעם אלא קופצים מנושא לנושא, ממדינה למדינה ומחוויה לחוויה. הזמן עובר מהר, והמרחק עובר עוד יותר מהר.

עצרנו למעין ארוחת בוקר על ספסל מאבן שצץ באמצע שדה משום מקום, שלפנו לחמניות והוצאנו את ערכת הקפה, ופאט הודיעה לנו שהספיק לה. הנה זה קורה לנו שוב. מה הספיק מה? עדיין חושך בחוץ והיא רוצה כבר להמשיך קדימה. נפרדנו זמנית לשלום אך עם טעם מר של נטישה, יותר מר מהקפה והמשכנו בדרכנו. לשמחתי הטעם הזה לא נמשך זמן רב, או יותר נכון, בדיוק עד ההפסקה הבאה.

העצירה הבאה הייתה בבר מסכן ועלוב שזכה ללא ידיעתו בשם מפואר: קפה ברצלונה. שטחנו שם מפות ונברנו במדריך הכתוב שלנו וגילינו שאם נמשיך בקצב הזה ללא תקלות וימי מנוחה נוספים אנחנו צפויים להגיע לסנטיאגו לפני התאריך שהיה בתכנון המקורי שלנו. מצב הדברים השאיר לנו שלושה ימים שלמים ומיד הועלו שתי הצעות. האחת, של יניב, היתה להמשיך מסנטיאגו עוד כ-100 קילומטרים עד לפיניסטרה, שנחשבה בימי הביניים לסוף העולם, כשם שעושים צליינים רבים הנוהגים לשרוף את בגדיהם ואת נעלי ההליכה כשהם מציינים את סוף המסע. ההצעה השנייה, של אביתר, היתה פשוטה וסתמית, שנטייל בברצלונה.

אף אחד לא שאל לדעתי, אבל שום דבר כבר לא עניין אותי. נוסעים לברצלונה. לא מעניין אותי הגב, מבחינתי אני לוקח כבר עכשיו אוטובוס לסנטיאגו, רק שיעבור כאן אחד כבר. לא מעניינות אותי הברכיים של אביתר, שיניב ייקח גם אותו על הגב, אביתר גם ככה קומפקטי. מי ילך עוד 100 קילומטרים עד סוף העולם? בחוויה שלי, סוף העולם היה בסן-פדרו ראטש ומאז אני לא מפסיק לברוח ממנו. לראשונה מאז תחילת המסע שלנו הייתי זה שהכריז שההפסקה נגמרה ויאללה לברצלונה. אה, כלומר לפורינו.

בהמשך הדרך ליוותה אותי הרגשה עילאית עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. למרות שלא הבטיחו לי כלום, הרגשתי שאנחנו בדרך הנכונה. במקום ללקק את הפצעים בסנטיאגו או באיזה כפר שכוח אל, נלקק אותם בברצלונה. קצת אירופה הקלאסית מה יש? נספוג קצת תרבות, נבקר בפלאו-בלאוגראנה, נבלה בלילות ונרגיש סוף-סוף כמו תיירים רגילים מן המניין. וכאילו כדי לאשר את התוכניות שרצו לי בראש הגענו לעמוד ובו מצוין המספר 99.408. בשבילי הדרך לסנטיאגו מפוזרים במרווחים אקראיים עמודי אבן מעוצבים ובהם לוחיות המציינות את המרחק עד סנטיאגו ועד אותו רגע לא ממש ייחסתי חשיבות למספרים מכיוון שהיה מדובר במספר כל-כך גדול והנה, אנחנו רחוקים כבר פחות ממאה קילומטרים מהיעד.

באכסניה בפורינו שיתפנו את פאט בתוכניות החדשות שלנו, אך היא ביקשה שלא נעלב והמליצה לנו לא לתכנן כרגע שום דבר. לטענתה, בהתחשב בהיכרות שלה עמנו, קצב הליכתנו וגוויותינו השבריריות עדיף שנתרכז בתוכנית המקורית והמרכזית, שהיא איך לשרוד את הדרך שנשארה לנו ללכת עד לסנטיאגו. מרגישים כילדים קטנים שננזפו על-ידי אימם הלכנו לחפש ביחד מקום בו אפשר לאכול.

בעיר הקטנה חטפנו מכה נוספת. עד שכבר סיימנו את ההליכה בשעת צהריים סבירה נתקלנו בבעיה שלא היתה מוכרת לנו עד כה – הסיאסטה. התרגלנו להגיע למחוז חפצינו בשעות הערב המוקדמות, ולהשביע את רעבוננו ללא תקלות אחרי יום צעידה מפרך. אז לא מספיק שהספרדים הארורים האלה לא מתעוררים לפני שהשמש זורחת בסביבות תשע בבוקר, הם גם סוגרים את הבאסטה בצהריים.

הלכת עשרים קילומטרים היום עם תיק על הגב, אתה מפנטז על איזה סטייק או פסטה להכניס לבטן שכבר דבוקה לך לגב וכלום. אתה נכנס למסעדה פתוחה ואומרים לך שמגישים כרגע רק שתייה ואין אפילו טאפאס קטן לרפואה בשביל ההרגשה הטובה. אמרת תודה, הלכת למקום אחר ומצאת שהוא סגור. וחוזר חלילה. מדכא. רק באותו יום הבנו מדוע פאט, שמגיעה שעות לפנינו, תמיד מחכה שנגיע ונתקלח והולכת לאכול איתנו. את הזמן בין לבין היא פשוט היתה מעבירה בלאסוף נתונים והמלצות איפה שווה לאכול ואיפה יש מבצעים על יינות ואלכוהול. היום היא פשוט לא הספיקה.

לאחר למעלה משעה של חיפוש מצאנו סוג של דיינר אמריקאי פתוח עם בונוס: טלוויזיה. מכיוון שהיינו האורחים היחידים במסעדה ביקשתי מהאדם מאחורי הבר להדליק את הטלוויזיה, בקשה שהוא הבין מצוין. כשביקשתי ממנו לבדוק אם יש שידור כלשהוא מאליפות אירופה הוא כבר לא הבין אותי וכשהתחננתי בפניו למצוא ערוץ ספורט הוא כבר ויתר ופשוט צייד אותי בשלט. לאחר זפזופ מהיר התגלו אלינו תמונות של שחקנים משופמים ומיוזעים מניעים כדור מול הגנה עם רוטציה ממושמעת. רק החלטתי שאני אוהד את ספרד והנה אני מקבל את טורקיה נגד ספרד חם-חם שתי דקות בתוך המשחק, בפתיחת השלב השני באליפות.

מה אומר? מעולם לא אכלתי המבורגר שהיה כה ערב לחיך כשברקע הטורקים האלה שולטים בקצב המשחק, לא נותנים לספרדים לנצל את יתרון המהירות שלהם ומקנחים בהגנה רצחנית לא פחות. כל המשחק, גם בדקות בהם הספרדים היו ביתרון, הרגשת שפם. עומר אשיק עשה בית-ספר בהתקפה לגאסולינה בשעה שבצד השני של המגרש סמיח ארדן הסתדר איתו לבד ללא בעיות. אצל הספרדים מלבד רודי והאחים אף אחד לא היה במשחק. הטורקים אמנם הלכו ללא הצלחה להידו שאיבד את יד ימינו, אך איליאסובה וטונצ'רי שמרו על הקצב והיתרון החליף ידיים לאורך כל המשחק.

10 שניות לסוף סרחיו יול חדר לסל הטורקי בפיגור נקודה ונחסם מאחור ע"י איליאסובה, כשהמשרוקית של סמי בכר לא משמיעה הגה וסמיח ארדן גמר את הסיפור מהעונשין ובסוף 63-60 איטי אך מצוין. ספרד יורדת להפסד שני מול נצחון בודד (הנצחון על בריטניה, האחרונה מהבית הקודם אינו נחשב) כשחרב ההדחה מונחת על צווארה.

בשעת בוקר מוקדמת יחסית לספרד, כשהשמש רק עלתה ואנחנו עדיין מנומנמים, הבחנתי במגרש כדורסל בצד הדרך. לאחר ששיפשפתי את עיניי ופתחתי אותן שוב והמגרש עדיין עמד שם, החלטתי להיכנס אליו וחבריי אחריי. המגרש עצמו היה תחום בגדר נמוכה במקום בקווי החוץ הרגילים, קו השלוש לא היה קיים בו, ובאופן כללי הוא היה צבעוני מדי, אך לטבעות הסל שלום. לשמחתי מישהו השאיר שם כדור השייך לענף שאין לנקוב בשמו וכך מבלי להוריד את התיק דפקתי איירבול בג'אמפ מאזור קו העונשין לקול צהלותיהם של חבריי.
בתגובה נתתי לאביתר לנסות את כוחו כשתיקו על גבו ולאכזבתי זה נגמר בסוויש. בעקבות זאת יניב ניסה לשכנע אותי לערוך ביני ובין אביתר משחק חיובים כשהוא זורק עם התיק (והסנדלים) ואני בלי. סירבתי להצעה בתואנה שחייבים להתקדם הלאה אך האמת היתה שפחדתי לספוג מפלה משפילה.

הדרך לרדונדלה התאפיינה בנופים הירוקים המרהיבים של גליסיה. האכסניה בעיר עצמה היתה ממוקמת בחלק העתיק של העיר. בזמן שסיירנו בעיר הבחנו שהיא שוכנת ממש על האוקיינוס והחלטנו ללכת ולחפש חוף ים, כי בכל זאת, ממש התגעגענו. לאורך כל קו המים לא מצאנו חוף אחד אלא רק בוץ עד שבאיזשהו שלב הפסקנו לחפש בעצמנו ושאלנו מקומיים. מסתבר שמה שנראה לנו ים הוא בעצם נהר, הריה דה ויגו, ושכדאי שנפסיק לחפש חוף ים כי לנהר רצוי להיכנס רק מצדו השני, שמרוחק כחצי יום הליכה נוסף, אלא אם חשקה נפשך לאכול קצת בוץ טובעני בדרך אליו.

את רעבוננו השבענו במסעדת טפאסים מקסימה הממוקמת על גדות הבוץ וצופה אל הנהר, ולאחר שאגרנו כוחות שבנו למרכז העיר. גם בתוך העיר עובר נהר קטן המכיל בעלי חיים לרוב, ולאורכו התקיימה מעין מסיבה או אולי אפילו פסטיבל של אנשים מוזרים, שגם המקומיים לא ידעו על מה ולמה המהומה. צפיתי בהתרחשות בצפייה דרוכה אולי אתקל ברון ארטסט או בסקוט פולארד, שכן אחרי הכל הם היו משתלבים מצוין בנוף אך לאכזבתי הם כנראה העדיפו לוותר על התענוג.

הלילות הפכו להיות קשים יותר, עם כל יום נוסף שעבר. אנחנו טיפחנו מנהג ובו אחרי ארוחת ערב וסיור בעיר התורנית, קנינו מספר בקבוקי יין והיינו מעבירים את הערב בנעימים בחצר האכסניה או בפאטיו עם פאט ועוד אורחים מזדמנים עד שעה מאוחרת ולאחר מכן היינו נכנסים בשקט לחדר ועולים על יצוענו לשנת לילה קצרה. בכל יום שעבר הצטרפו עוד ועוד אנשים שהחלו אף הם את המסע לסנטיאגו, והיינו נכנסים לחדר באישון ליל ומגששים את דרכנו למיטותינו לקול קונצרט נחירות המוני. לך תצליח להירדם כשגברים רבים, נשים רבות ותינוקת פולניה אחת מנסרים את הלילה, לא משנה כמה הראש מסתחרר לך מהיין.

רוב שותפינו למסע עדיין התקשו בהיגוי שמותינו העבריים ופשוט קראו לנו באנגלית על שמות האיברים בהם אנחנו לא בסדר: הד היה שמו של יניב כי הוא לא בסדר בראש, ניז היה שמו של אביתר ובק היה שמי. קצר ולעניין. כדי לחזק זאת מעט, בדרך לפונטוודרה הברכיים של אביתר התחילו לאותת לו על נקודות שבירה. הוא לא הרבה להתלונן מפני שהיה עליו להישמר פן תואר הבכיין הרשמי יעבור ממני אליו, אך הוא החל כבר לצלוע בכבדות והעצירות נעשו תכופות וכפויות יותר, לא שהיו לי טענות על כך. הדרך היתה משופעת בכפרים קטנים עם כנסיות גדולות ואנדרטאות לכל מיני קדושים שלא שמעתי את שמם מעולם, ואם התיק לא היה מכביד ומפריע הייתי אומר שזה כמו ללכת בתוך חלום.

האכסניה שהיתה ממוקמת בכניסה לפונטוודרה היא המשוכללות שראיתי. במקום היתה חנות מזכרות של הקמינו עצמו ולאחר שגילינו כי ישנה גם מכונת כביסה ומייבש קנינו שם שלוש חולצות ועליהן מפת הדרך עליה אנחנו הולכים, כדי שנוכל לשים במכונה את כל הבגדים שלנו, שאמנם כיבסנו ביד מדי יום ותלינו לייבוש על התיק, אך עדיין לא עברו כביסה אמיתית מאז עזבנו את הארץ.

ההפתעה הגדולה במקום עבורי היתה לגלות שמחוץ לאכסניה חנו שתי מכוניות מסחריות גדולות ועליהן כתוב בספרדית 'הובלות בשירות קמינו דה סנטיאגו'. גאוני. איך לא חשבתי על זה קודם? כל מה שצריך לעשות זה להתעורר בבוקר, לארוז את התיק, לשים את הארנק בכיס ולתת לנהג את הכתובת בה אתה רוצה שישאיר לך את התיק, ואתה חופשי לעשות כרצונך, נטול משא על הגב והכתפיים. משהו שמזכיר את יואינג והניקס בפלייאוף בעונת השביתה ב-99', רק עם סוף טוב. באמת נתקלנו במהלך היום מספר פעמים בחבורה עליזה של חמש נשים איטלקיות קולניות שהלכו כל אחת עם תיק צד קטן והתפלאנו למצוא אותן לאחר מכן באכסניה. כל ניסיונותיי לשכנע את חבריי לנסות את רעיון שירות התיקים רק ליום אחד עלו בתוהו.

מהר מאוד הסתבר לנו שמדובר בעיר גדולה ולאחר שעייפנו מלתור אותה נכנסנו לאכול במסעדה סינית, בה כל עובד נראה וואנג ז'יז'י, אך כל קשר ביניהם לסין מקרי בהחלט. לא ברור מדוע החליטו שם במסעדה לנסות ולדחוף חזיר בכל מנה, אך בסופו של דבר נהנינו מאוד ויצאתי משם לאתר את הקינוח של הערב: ספרד מול ליטא, על החיים ועל המוות.

ההתחלה היתה המשך ישיר של המשחק נגד טורקיה. הליטאים שלטו וקלנייטיס ופטרביצ'יוס תפרו סל אחרי סל בזמן שהספרדים נראו מבולגנים כמו השיער של גרבאחוסה. ברבע השני הספרדים בראשות פאו ולה-בומבה התחילו להתאפס ובלמו את הליטאים בריצה מטורפת של 0-23 בשבע דקות. בכלל, איזה כיף זה לשמוע שידור כשאתה לא מבין מה אומרים מלבד את שמות השחקנים. השדרים הספרדים מביעים שמחה של הכרזת העצמאות על כל סל שנבחרתם קולעת ואהובה עלי במיוחד האמרה: ררררררודי, טרררררריפלה! ממש תענוג לאוזניים.

הליטאים לא הרימו ידיים למרות שלא היה להם בנמצא את שאראס, שישקאוסקאס ושאר שועי עולם, ונאלצו להסתפק במלחמה עיקשת של הלברינוביצ'ים ורוברטאס יבטוקאס סוסון היאור שהחזירה אותם למשחק. הספרדים מצדם כבר נכנסו למוד של אלופי עולם, השאירו לליטאים מחמאות ואבק והותירו אותי לתהות למה אנחנו כל-כך נחותים מהם.

באמת למה? אנחנו די דומים לספרדים. להם היה את קרלוס חימנז בעל הקרחת ולנו היה את היונה ההנפלדית בעלת השערות על האוזניים. להם נשאר חצי מהאחים לבית רייס, ואנחנו התהדרנו בעבר באחים בלול. ושמישהו יגיד לי שרוביו לא מזכיר לו את יוגב אוחיון (או להיפך), ובל נשכח שהריקי שלנו בכלל לא השתתף באליפות הזו. הלפרין יכול לשמש כלה-בומבה מקומי אם ישתה מספיק מיץ אומץ וכספי בהחלט מאפיל על מומברו בשאיפה להתקדם לכיוונו של רודי. היי, אפילו יאן מרטין כבר שלנו. אז נכון שהמרחק של הקזרנובסקים מהגאסולים גדול בהרבה מהמרחק ביני לבין סנטיאגו, אבל אני לפחות מתקרב.

יש לי אפילו הרגשה שאני מאוד מתקרב. עם עוד כמה ימים של חסד מהכאבים, אני גם אגיע, יעקב.

(הנה חלק א' למי שהחמיץ).

(וכאן גם חלק ב').