כשאתה משחק כדורסל בקבוצת נוער רצינית, לפעמים אפילו כבר בגיל נערים, אתה לומד על בשרך מהו מאני-טיים. שם, הכל מוכרע בפרטים הקטנים. טעות קטנה, חוסר תשומת-לב, עבודת רגליים לקויה והכל הלך לפח. יש שם בדרך כלל איזה מישהו בצד שצורח הוראות ומסמן תרגילים, אבל אתה לא ממש שומע אותו או רואה בבירור מה הוא מסמן. זאת כנראה אחת הסיבות שאם לא יצאת מהענף, כמה שנים אחר כך אתה בד"כ הופך להיות ההוא שבצד.

כשאתה הולך בשבילי סנטיאגו כל צעד אמור לקרב אותך למטרה. אמור, כי לפעמים היית כל כך מרוכז בלהמשיך קדימה כי אתה מרגיש קרוב, עד שפספסת איזה חץ, ירדת ירידה גדולה שנראתה מזמינה, ונזכרת לגלות שאיבדת את הדרך רק אחרי כמה קילומטרים ולך תחזור על עקבותיך ותעלה את הירידה הגדולה מהכיוון השני עכשיו.

בדרך מפונטוודרה דיברנו על כך שאנחנו צריכים לעשות קצת שינוי. חשבנו כמה זמן כבר לא בילינו שלושתנו ערב שלם ורגוע, רק אנחנו לבדנו, ולדבר רק בעברית. פסק בזמן בנבחרת, המתאזרח יושב על אזרחי. בלי הצלע הרביעית (והאהובה) פאט, ובלי הרעש וההמולה של אנשים נוספים שמספרם ועוצמת נחירותיהם עלה מיום ליום. החלטנו שמכיוון והדרך הראשית עוברת בקאלדס דה רייס כנראה רוב האנשים ילכו לישון שם ואנחנו בחרנו לשים פעמינו לכיוון בריאלוס כדי לחפש לנו ערב רגוע ואינטימי בתקווה שפאט לא תיעלב מכך.

החיצים הצהובים מסמנים לך להמשיך לאורך הכביש אך אנחנו היינו צריכים למצוא סטייה קטנה בכביש הראשי, שתוביל אותנו למקום שאמור להיות בריאלוס. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא השקט. אין אף אחד בחוץ. כשנכנסנו לתוך הכפר, ערימת תיקים גדולים שנחו על גרם מדרגות של בית גדול בישרו לנו שהגענו לאכסניה. הנחנו שהתיקים שייכים לאיטלקיות שהשתמשו בשירותי ההסעה של האכסניה בפונטוודרה, אך אף אחד לא פתח לנו את דלת הבית. המשכנו להסתובב בכפר עד שמצאנו לבסוף בן-אדם שהתקשה להבין אותנו אך סימן לנו כיוון כללי לאן ללכת, רק שלא היה ברור לנו אם הוא יודע באמת לאן אנחנו צריכים. הצטערתי שאין ביכולתנו להשתמש בכישוריו של אנ-דנ-דינו ראדג'ה ענק הקומה, להגריל לנו דרך נכונה ובטוחה לאכסניה.

לאחר שעברנו את כל הבתים בכפר והלכנו בכביש עפר שנראה כדרך ללא מוצא, מצאנו את האכסניה. המקום נראה נטוש ושומם כמו סצנה מסרט אימה. בחצר האכסניה היו תלויות להן שתי נדנדות ולידן מגלשה. אין סימן לילדים, אין סימן לנפש חיה. אין כלום מסביב מלבד שדות ודממה. פתחנו את דלת המקום ומצאנו את עצמנו במקום שנראה כאילו כמעט ולא השתמשו בו מעולם. שיטוט מהיר בבית גילה לנו שאנחנו לבדנו אך זכרנו את התיקים שהיו מונחים בפתח אחד הבתים ושיערנו שהאיטלקיות יגיעו בקרוב. כנראה ששירות ההסעות לא כזה מוצלח אחרי הכל, או שגם לנהג לא היה מושג איפה נמצאת האכסניה השוממת הזו. במטבח הייתה תלויה מפה קטנה של הכפר עם כתוביות באנגלית, כנראה מעשה ידו של אחד המטיילים שלן במקום, ובה היתה מצוינת דרך היציאה מהכפר לדרך הראשית ומיקום המכולת בכפר עם שעות פתיחה. כמובן שהמכולת נפתחת שוב רק בעוד מספר שעות, זכור את שעות הסיאסטה לקודשן, אז החלטנו להשאיר את התיקים ולצאת מהכפר כדי למצוא בכל זאת משהו לאכול.

כעבור שיטוט של כשעה מצאנו על הכביש הראשי תחנת דלק ובה מזנון עם סנדביצ'ים מוכנים, כאלה שהיו טריים שלשום, אך עדיין אכילים למראה. בזמן האוכל מצאתי עיתון ספרדי יומי והחלטתי לבדוק האם הקיטורים של אנשי הכדורסל בישראל, באשר לכיסוי הענף בתקשורת מוצדקים. את מוסף הספורט היומי בעיתון שמגיע אלי הביתה אני הופך כל בוקר ומעביר את הדפים אחורה, עד לאזור הכדורסל. לאחר שאני מסיים לעבור על חלקיקי הדפים המוקדשים לכדורסל אני מעביר לעמוד הראשון ובודק בו אם אולי פספסתי ראיון כלשהו או כתבת צבע שהצליחה להשתרבב בטעות לאחד העמודים הראשונים.

לאכזבתי סיקור העיתון בספרד לא שונה. אליפות אירופה נדחקה לעמודים הפנימיים, ולא רק מפאת הביפ המזורגג. הסיקור על המשחק של ספרד מליל אמש לא היה גדול, וכך גם על שאר האליפות. ניסיתי את כוחי להבין כמה שיותר ממה שכתוב, אחרי הכל ראיתי את המשחק אתמול וספרדית די דומה לאנגלית בגדול והצלחתי להבין מה כתוב שם לדעתי, אבל שמתי לב לראשונה לדבר מעניין: כשהספרדים מסיימים משפט בסימן קריאה או סימן שאלה, הם שמים את אותה כמות של סימנים בתחילת המשפט, רק הפוכים. כמה שזה מקל על הקריאה. יאמץ נא משרד החינוך המכובד דרך חתחתים זו למען יידע העם והטוקבקיסטים כאחד קרוא אם לא כתוב. מעניין אם כשהחבר'ה הצעירים מסמסים בטלפונים הניידים שם, הם צריכים לעשות את זה גם, וכמה זמן זה לוקח להם קיבינימט.

לאחר האוכל, בשעה שיניב ניסה להתמודד עם מכונת מזל שצעקה עליו הוראות בספרדית נכנס אדם תמהוני ומוזנח למראה לתוך התחנה, הזמין סנדביץ' לאכול והחל לדבר איתנו במבטא אוסטרלי כבד. שערו היה מבולגן ובעל צבע מעין ג'ינג'י מאפיר, זיפי פניו מדובללים ועיניו צוחקות כל הזמן. הוא שאל אותנו אם אנחנו יודעים כמה רחוקה קלדס דה רייס ואז הבנו שגם הוא בדרכו לסנטיאגו. שמו היה רנדל ולטענתו הוא הלך היום כבר ארבעים קילומטרים, מה שלגילו, שישים וארבע במספר, נראה מרשים ביותר. לאחר החלפת רשמים מהמסע הוא המשיך לדרכו ואני התבאסתי שמכך שבטלוויזיה שבתחנת הדלק לא הצלחתי למצוא שידורים מהאליפות.

הערב עבר כמו שקיווינו שהוא יהיה. בדרך חזרה לאכסניה ניסינו למצוא את המכולת, משימה קשה מכיוון שהמכולת של הכפר ממוקמת בחדר קטן בתוך בית מגורים, ומלבד יין בייצור ביתי שהיה שם בשפע, לא היה שם כמעט מלאי של מוצרי מזון. בואו נגיד שאם במקומנו היו מגיעים לביקור סם קלאנסי, פיל ריצ'י וסחור-סחור, כנראה שהתושבים בכפר היו גוועים ברעב עד שהייתה מגיעה אספקה למכולת.

מלבדנו באכסניה היו רק חמש האיטלקיות הרועשות ומשפחה ספרדית קטנה שליוותה אותנו בימים האחרונים אך עד אותו ערב לא החלפנו מילים מלבד ברכות שלום. בניגוד ללילות האחרונים שבילינו עם עוד כמה עשרות אנשים, העסק הפעם היה קטן בהרבה. אביתר והאמא הספרדייה הכינו במטבח ארוחת ערב בעוד יניב ואני דולים מאב המשפחה ובנו פרטים על מלאגה, מקום מגוריהם, ומעבירים חוויות על המשחקים מול מכבי ת"א ביורוליג שם פגשו הצהובים כבר שלוש שנים ברציפות את ירז'י וולש, קרלוס קבזאס, ברני רודריגז, קרלוס חימנז האליל ושאר חבריהם הירוקים.

בבוקר הבנו שעשינו את הצעד הנכון בכך שהעברנו ערב במקום רגוע בו אין מה לעשות חוץ מלנוח ולישון היטב. הבחירה בבריאלוס כמקום שינה עלתה לנו בעוד מספר קילומטרים לא מבוטל שאותם היינו צריכים לעבור באותו יום, אך עמוד אבן שנקרה בדרכנו הראה לנו שנשארו לנו כבר פחות מ-50 קילומטרים עד סנטיאגו, מה ששיפר את מצב רוחי. הדרך עצמה הייתה מאתגרת, והציפה כאבים חדשים בכולנו.

ההליכה עצמה לוותה בעיקר בשקט. במקום דיבורים על סרטים שחובה לראות, על משחקי כדורסל גדולים שזכינו לראות, על סיפורי ילדות שצפים ועולים וכל מה שרק עובר בראש, התרכזנו איש-איש במכאוביו ותיבלנו כל עצירה שלנו בכוסית אלכוהול, כדי לשפר את מצב הרוח ולהרגיש מעט טוב יותר בלב, בזמן שמצב הגוף הלך והדרדר.

כשהגענו לפאדרון ציפתה לנו הפתעה. האכסניה, ששכנה על צלעה של גבעה תלולה השקיפה על הדרך ופאט שהבחינה בנו מרחוק ירדה לקראתנו בריצה והעניקה לכל אחד מאיתנו חיבוק גדול ונשיקות כאילו לא ראתה אותנו שנים. היא סיפרה לנו כמה דאגה אמש כשלא הגענו לקאלדס דה רייס ועל הימורים של שוכני האכסניה על זהות הישראלי שהתפרק בדרך. בק (אנוכי) ניצח בנוקאאוט.

היא סיפרה לנו שלא נרגעה עד שבשעת ערב מאוחרת הגיע לאכסניה בחור מוזר בשם רנדל, ושלפי השיחות הבין שכנראה מדברים שם עלינו וסיפר שראה בדרך שניים מאיתנו בריאים ושלמים, ואחד אחר מכה במרץ מכונת מזל תמימה והניח שמשהו לא בסדר אצלו בראש. הוא הבטיח להם שנגיע לפאדרון היום ובנוסף שהוא יכין ארוחה לכבודנו. בשעה זו ממש הוא כבר מכין אותה.

כשעלינו במדרגות הגבעה לעבר האכסניה החלו לרדת ממנה המון אנשים לסיור בעיר עד שארוחת הערב תהיה מוכנה. משהבחינו בנו נעמדו בצידי המדרגות והריעו לאביתר הצולע, שהחל לעלות במדרגות, בצורה של גל שלא היה מבייש את יושבי נוקיה-ההיכל. אכן קבלת פנים מרגשת. פאט שלחה אותנו להתארגנות והבנו שהערב הזה, הערב האחרון לפני ההגעה לסנטיאגו הולך להיות שונה, חגיגי. השלמתי עם העובדה שלא אראה את משחקה הגורלי של ספרד מול פולין והחזקתי לה אצבעות שהכל ילך כמתוכנן והיא תעלה לרבע הגמר.

לאחר מקלחת והתאוששות, השארנו את אביתר לנוח, והלכנו לקנות עבור רנדל מצרכים שחסרו לו לארוחה ולחפש ספר שיהיה מוכן לגלח את מה שנהיה ליניב על הפנים מאז שעזבנו את הארץ. אם כבר ערב חגיגי אז עד הסוף. כשחזרנו גילינו שפאט ואחות אוסטרלית נוספת פתחו מרפאה לשיפצורים אחרונים בפאדרון, וכל יושבי האכסניה יושבים ומחכים בסבלנות לתורם ותוך כדי כך מחליפים חוויות של סוף מסע. אביתר נחבש בברכו וצויד בכדורים נגד כאבים, הפעם תוצרת אוסטרליה, והשלפוחיות של יניב טופלו, נוקו וחלקן אף נתפרו והוא חומש בפלסטרים מגינים ליום המחר. רק היה חסר שמישהו יפתח מיטת עיסויים לגב הדואב שלי ואני אהיה מבסוט.

ארוחת הערב שהכין לנו רנדל, שהתגלה כאדם מצחיק וטוב-לב, עברה בנעימים. הייתה מן אווירת חג באוויר וכולם היו נרגשים לקראת סיום המסע המפרך. פאט ורנדל הציעו לנו שנוותר על ברצלונה גם כי חבל שנעזוב את סנטיאגו מבלי לשהות בה וליהנות מהאווירה המיוחדת ששוררת שם, וגם מכיוון שהטיסה שלנו יוצאת ממדריד, ונחסוך זמן יקר אם פשוט נטייל במדריד במקום. יניב עוד לא וויתר על ללכת ל-'סוף העולם', פיניסטרה, וסגרנו שקודם נגיע לסנטיאגו ואם נחיה גם נראה מה עושים. הלכנו לישון באותו ערב מוקדם כדי להתעורר רעננים ולתת את כל מה שנשאר לנו ליום האחרון של המסלול.

את עשרים וחמישה הקילומטרים שהפרידו בינינו לבין נקודת הסיום התחלנו ברעל טבול בחשש מסוים. כשעלתה השמש הבחנו בכך שמזג האוויר, שהיה עד אותו יום נוח עד חם, הפך לקודר וענני גשם מאיימים להרטיב אותנו בפעם הראשונה. מחוזקים ברוחנו אך חלשים בגופנו יצאנו לכבוש את סנטיאגו ואין סיכוי שנוותר לא משנה כמה גשם יירד או כמה זמן תיקח לנו הדרך.

את ההליכה ביום הזה ליוותה הרגשה משונה. מצד אחד הרגשנו שמחה והתרגשות על שמסע הייסורים הזה מגיע אל קיצו ונוכל לתת לגוף שלנו סוף-סוף מנוחה אמיתית ממה שחוללנו לו. מצד שני הגיעה הכרה שזהו מסע מיוחד, שספק אם נוכל לחזור ולבצע אותו או כמותו אי פעם, שלושתנו ביחד, בנוסף להרגשה שמתקרב היום בו נצטרך להיפרד מהאנשים שעברנו איתם כל-כך הרבה כבר למעלה משבועיים ונאלץ לחזור לשגרת חיינו.

ביום הזה הגשם ירד כאילו אלוהים מראה לנו את חרון אפו על כך ששלושה יהודים טובים עומדים לסיים מסע עלייה לרגל עתיק של נוצרים אדוקים. שירי שמחה ודכדוך, התרוממות-רוח ועצב בקעו מפינו בכל פעם שלמישהו היה קשה או שקצת נמאס כבר מהגשם או מהכאבים. אביתר בנאי, ארקדי דוכין ועברי לידר או פינק פלויד, בראיין אדאמס והביטלס, הכל הולך. אחד מתחיל, השאר מצטרפים אליו. בדיוק כך רציתי שניכנס לתוך סנטיאגו. מאוחדים, מנצחים.

עמוד אבן נוסף עליו מצוינת הספרה חמש גרמה לחלום שלי להתנפץ. לאחר העמוד החלה ירידה גדולה דרך גשר רחב והעיר נתגלתה מרחוק פרוסה מול עינינו. מעליה התנוססה לה בגאון משאת נפשינו, הקתדרלה הגדולה של יעקב הקדוש. יניב החל להגביר קצב, בעוד אביתר אחריו, מנסה להישאר בקצב. אני השתרכתי לי שוב מאחור, לא מוצא את הכוח הפנימי שייקח אותי קדימה אליהם, כאילו אני מנסה למשוך ולהאריך כמה שיותר את הטיול, בניגוד להיגיון הפנימי ולגב הכואב שלי.

בכניסה לעיר הם חיכו לי והורו לי ללכת בקצב שלהם. הדרך לעיר העתיקה ולקתדרלה עוברת בחלק החדש יותר והמכוער של העיר ושם כל אחד נתן את כל מה שהיה לו בריאות וברגליים. תוך כדי מאבק ביני לבין אביתר הצולע על ההובלה פרץ יניב בריצה ונטל את המושכות עד שהגענו לעיר העתיקה, אליה נכנסנו ביחד ולאט, מתפעלים מהמראות שניגלו מול עינינו. המחזה של מאות או אולי אלפי אנשים שמסתובבים מאושרים עם התיקים שלהם על הגב ריגשו אותנו. גם עבורם, הדרך העתיקה שעוברת בכל רחבי אירופה הגיעה לסיומה.

את הקתדרלה הגדולה אי אפשר לפספס. מכל מקום בסנטיאגו, רק תרים את המבט למעלה, אתה תמצא אותה. מבנה עתיק עצום, מעוטר בפסלים, עמוס בצריחים ובצלבים, ובקיצור מראה מרהיב. מאושרים עמדנו מול המבנה העצום מחובקים, מנסים לעכל שהמסע הזה בא אל קיצו. כאילו כדי לעזור בעיכול הגיעו פתאום פאט ורנדל, ולאחר חיבוקים ונשיקות קבענו איתם מקום מפגש למחרת ונפרדנו לשלום כדי לאסוף את הארגז ששלחנו מפונטה דה לימה, למצוא מלון לישון בו, וחשוב עוד יותר, לחפש פאב שמשדר את רבע הגמר, ספרד מול צרפת.

על הנייר מלחמת עולם. ספרד הפייבוריטית מגמגמת, צרפת שעלתה מטורניר ההזדמנות האחרונה לא עוצרת. בין הקורבנות: רוסיה, קרואטיה ויוון. פארקר, טוריאף, דיאו ובאטום עם שישה נצחונות ללא הפסד. על המגרש זה הרגיש כאילו מדובר ביום ראשון בליגת קזינו, מכבי ת"א מול יריב תורן. הצרפתים התקפלו מהפתיחה, כשגאסולינה מפרק אותם בהתקפה וריקי מתעלל בטוני פארקר בהגנה ומשאירו על סל שדה בודד ועלוב. הספרדים הזיעו פחות מאיתנו באותו יום והופ עשרים הפרש, לא מה שציפינו.

בלילה ישנו סוף-סוף עד מאוחר. סיירנו בתוככי הקתדרלה הענקית וצפינו במיסת הצהריים החגיגית. לאחר מכן תפסנו נקודת תצפית טובה על האנשים שמגיעים לנקודת הסיום כדי לראות איך אנחנו נראינו בדיוק רק אתמול, והתחלנו לקלוט לאט-לאט מה עברנו אנחנו. כמה כיף היה להעביר יום בלי התיק, בלי הליכה ארוכה, בלי להסתכל במדריך, בלי לנסות לחשב עוד כמה קילומטרים מגיעים. פשוט נתנו לגוף להירגע ולנוח שעות במקום אחד, וכך נתקלנו לאורך כל היום באנשים שנקרו בדרכנו וליוו אותנו במהלך המסע. לאחר שקבענו עם פאט ורנדל שעה לארוחת ערב חגיגית, עסקנו בשאלה האם ממשיכים בהליכה לפיניסטרה או עולים על אוטובוס שייקח אותנו למדריד, כי על ברצלונה כבר וויתרנו, ולא הצלחנו להגיע להחלטה.

ארוחת הערב לא ציינה רק את סיום המסע. היה זה יום שישי, ערב ראש השנה תש"ע. את הארוחה בילינו במסעדת קאסה מאנולו, ולאחר שסיימו לקחת מאיתנו את ההזמנה, הרמנו כוסות יין והוצאנו מהתיקים תפוחים ודבש שקנינו לפני-כן, לבצע את מנהג ארוחת החג כדת משה בישראל. האווירה בארוחת החג הייתה משפחתית לכל דבר, אמא פאט ואבא רנדל (או שמא סבא וסבתא?) התרגשו עד מאד על כך שבחרנו לחלוק איתם את ארוחת החג והמנהגים שלנו.

לאחר ארוחת החג הוחלט שנצא מחר למדריד למורת רוחו של יניב אך הגשם ומזג האוויר הם אלו שהכריעו את הכף. חוץ מזה, מאה קילומטרים נוספים? באמת? אחרי כל המנוחה הזאת??? לא בא בחשבון כלל וכלל. חגגנו לילה בלתי נשכח ואחרון במשותף של המשפחה בפאב מקומי בו שתינו לשוכרה כשמבטים רבים מופנים לחבורה המוזרה והעליזה שמורכבת משלושה צעירים יהודים ומשני גויים זקנים שלא אמורים להיות ערים בשעות האלה בכלל.

ביומנו האחרון בסנטיאגו פאט לא משה מאיתנו. קנינו כרטיסים לאוטובוס לילה למדריד כדי שאוכל לצפות בחצי הגמר של ספרד מול יוון. היוונים תמיד קשוחים, מוכשרים, בעלי גובה ומאסה, רק מה, רואים מולם את המטדורים מספרד ופתאום כלום לא הולך. הפסד בבייג'ין, שניים ביורו הקודם, תבוסה בגמר אליפות העולם אחרי שהדיחו את האמריקאים ומה לא. גם הפעם היוונים נכשלו, למרות שהם הצליחו להישאר במשחק יותר זמן מהצרפתים. הספרדים קיבלו הפעם עזרה לא צפויה מכיוונם של קבזאס ויול, והקפידו להעלות את ההפרש לאט אך בהתמדה לאורך כל המשחק עד שנעצרו על 18 עם הבאזר. הגארדים אימללו את קלאטיס, זיסיס וספאנוליס, הגבוהים את סחור-סחור ובורוסיס, ויוון ירדה מהמגרש מאוכזבת בהפסד חמישי ברציפות מול הספרדים. גם אנחנו, שציפינו בקוצר רוח למשחק מותח ודרמטי כראוי לחצי גמר אליפות אירופה סיימנו אותו מאוכזבים.

לאחר המשחק התפנינו למשימה הקשה באמת: הפרידה מפאט. האשה הזו, שהייתה לנו למעין אם רוחנית, לימדה אותנו איך צריך 'לחיות' את הקמינו, טיפלה בפצעינו ומכאובינו במסירות אין קץ וריגשה אותנו בלא-מעט מחוות, לא
יכלה לעצור את הדמעות כשנפרדו דרכינו. גם אנחנו מצידנו התקשינו להסתיר את העצבות שליוותה את הפרידה הזו ועלינו על האוטובוס למדריד בלב כבד.

במדריד הרגשנו לראשונה כמו תיירים אמיתיים. ארמונות, מוזיאונים, בתי קפה אמיתיים, שערי ניצחון, פסלים ורק ארבע מיטות בחדר. כשועלי קרבות אמיתיים שהתרגלו ללכת עשרים-שלושים קילומטרים ביום עם תיקים על הגב, מה זה בשבילנו לחרוש את העיר המדהימה הזו לאורכה ולרוחבה ללא ציוד? למרות כל זאת, על תחושת החופש העיבו הפרידה מפאט והידיעה שבקרוב אנחנו חוזרים ארצה.

בערב נסגר המעגל. הגענו בשעת ערב מוקדמת לפאב אירי כדי לתפוס מקומות טובים מול המסך. המקום התמלא אט-אט באוהדי ספורט ספרדים נרגשים שבאו לתמוך בנבחרתם מבעד למסך הטלוויזיה. פעם ראשונה שלנו באליפות הזו שאנחנו באמת חווים אווירה של ספורט, של כדורסל ושל מתח אמיתי. בטקס הצגת השחקנים כל ספרדי זכה לעידוד ומחיאות כפיים וכל סרבי שעלה על הפרקט נראה מרוצה מעצם המעמד והתקבל בבוז מחריש אוזניים. הרגשתי שהסרבים מופתעים עד לאן הם הגיעו, בדיוק כפי שאני מופתע שכבשתי את סנטיאגו. סרביה הגיעה לגמר עם סגל בו אף שחקן לא עבר את גיל 26, אחרי דרך מכובדת שכללה ניצחונות על ליטא, רוסיה וסלובניה, וגם על ספרד במשחק הפתיחה בבית המוקדם.

סל ראשון במשחק, של גאסולינה, גרם לכל יושבי הפאב לקום ולהריע. בטררריפלה של רררודי, שהעלה את ההפרש לדו-ספרתי כבר ברבע הראשון, הרשו לעצמם המקומיים להשתולל ובי עלה חיוך רחב. לא יכולתי לבקש מקום טוב יותר מזה לצפות בגמר. אפילו כניסתו של ראול לופז למגרש לא הפריעה לשמחה שגאתה בלבי. רודי, ריקי ופאו דאגו לחצות את גבול העשרים הפרש עד להפסקה, בה יושבי הפאב חגגו כאילו כבר זכו בגביע.

הסרבים עלו ברעל למחצית השנייה וביכולת טובה של קרסטיץ' ו-ווליצ'קוביץ' הצליחו לנטוע בנו תקווה שאכן נראה כאן גמר ראוי, אך הפעם האח הצעיר לבית גאסול בלם אותם בסדרה של פעולות על שני צידי המגרש ונתן את האות לחגיגות האליפות בבר הרבה לפני שהמשחק הסתיים על 22 הפרש. חיבוקי השמחה לא פסחו גם עלינו וידעתי שלא היה יכול להיות סיום יותר טוב מזה למסע.

שלושה שבועות לפני, ישבתי בלב כבד בבית קפה בפורטו, וניסיתי לחשוב איך לעזאזל אצליח לגמוע מאות קילומטרים עד לסנטיאגו ברגל עם תיק מקולל, גב דפוק ושני חברים טובים שהגו רעיון רע מאוד. לא תיארתי לעצמי כמה המסע הזה גילה לי על עצמי, כמה הוא חיבר אותי עוד יותר ליניב ולאביתר, ועד כמה עוצמה והשפעה תהיה לו בחלוף הזמן.

שלושה שבועות לפני, החלטתי שאת אליפות אירופה אני לא מחמיץ. הנחתי שאולי אצליח לתפוס איכשהו משחק של נבחרת ישראל, נשבעתי שכשאתקל מדי פעם במשחקים אחרים מהאליפות, אכריח את החברים לראות ביחד איתי וחשבתי שהסיכוי הכי טוב לראות את האליפות יהיה אם במחלקה האורטופדית בבית-החולים אליו בטח אגיע, תהיה טלוויזיה עם שידורי לווין.

שלושה שבועות אחרי שלא האמנתי בעצמי, שלא האמנתי שאשרוד, שלא האמנתי שאצליח לעשות את זה, לפתע הבנתי ש- I did it my way.

(ולמי שהחמיץ: הנה חלק א', הנה חלק ב', והנה גם חלק ג'. תודה לאיתי גרוסברד על ההשקעה העצומה ושיתוף הפעולה).