"אלה היו הדקות הכי ארוכות בחיים שלי", אמר יניב גרין, "דייויד בלו ידע שזה רגע מלחיץ. הוא בא להנעים לי את הזמן ודיברנו על דברים אחרים כמו מה נעשה אחרי המשחק בלי קשר לאיך הוא ייגמר. לשמחתנו זה נגמר בטוב".

אני מחבב את יניב גרין, באמת. ממרחק, ככה. כתבתי כאן לא פעם, שדמותו חריגה בכדורסל שלנו. גם פיזית, כן, שהרי אין הרבה ג'בארים כמותו בין הישראלים, אבל לא לזה התכוונתי הפעם. הוא באמת נעים הליכות, גרין. נראה קצת כמו אבא טוב לילדים קטנים, אפילו שהוא בכלל רווק. זוכר לו עוד את תנועות הריקוד בפרומו ההוא של ערוץ 10. אולי יש פה עסק עם סטנדאפיסט לא רע בכלל שפספסנו לאורך כל השנים.

רוב הזמן הוא עשוי להרדים את המאזין באבחנותיו נוסח "משחקי הכנה לא דומים למשחקים אמיתיים", "בכל קיץ אנחנו מאמינים שאפשר להגיע רחוק" וכדומה באלה. במיוחד בקולו העמוק- ובו-זמנית- גם- צורמני- מעט ובשל האינטונציות הקבועות.

ואז פתאום הוא יורה, במתינות כמובן, שהוא אמר למאמנים לפני האליפות שככה וככה כאשר ראה שההגנה לא מתואמת, אבל הם לא עשו מה שהציע וזו זכותם. ופתאום הוא זורק שעל אף שהוא אוהב את הנבחרת ומתייצב שנים רבות מדי קיץ, צריכים הפעם לקרות כמה דברים כדי שהוא יגיע לנבחרת גם בקיץ הבא.

אני חושב שגרין נעלב. מאוד נעלב, אפילו.

העובדה שקלע את הנקודה המנצחת נגד איטליה טשטשה אירוע שקרה זמן קצר קודם לכן: גרין לא שותף אפילו לשנייה נגד סרביה, במשחק שהיווה הזדמנות אחרונה מבחינת הנבחרת לשמור על עצמה בתמונת הסיכויים לעלייה, כפי שנוהגים לומר ולכתוב באזובי הניוז.

לא ברור מתי קרה כדבר הזה. אולי רק בצעדיו הראשונים בנבחרת כשהיה צעיר מאוד. אחר כך, נגד לטביה, הוא שיחק רק 4 דקות. עבור שחקן שלפני זמן לא רב שיחק מינימום 20 דקות בערב בנבחרת, ולעיתים גם 30, זו הרגשה מאוד לא סימפטית.

הנה משפט שכותב הנתין המכובד משה שוורדי בקשר לגרין, כפי שנחת בתיבת המייל הנשיאותית אמש: "וואן היט וונדר, זה גרין. פעם בכמה שנים דופק איזו הבלחה וחי מזה עשור בתחושה של 'וואו, הייתי שם'".

כן, זה נכון, אבל כשכל הקטנות המוזרות האלה נכנסות פתאום, החצאי הוק-שוטים והשלושת רבעי ליי-אפים בשמאל והג'אמפ- שוט הרובוטי בשני חלקי תנועה מארבעה וחצי מטר – פתאום אומרים: "הנה הוא, הוא פה". וכשהוא סוחט את התוקף שאף אחד לא ציפה שייקח, נזכרים להעריך אותו.

את היונה ההנפלדית החליף בסופו של דבר זר, מרקוס גורי. כדי להחליף את יניב גרין יכול להיות שיצטרכו לאזרח בכוח איזה מישהו. תיישון ג'יימס כזה, אולי ד'אור פישר. אין ברירה.

ועכשיו הוא נוסע לטראמו. מה הם היו שם יותר, בזמן שראו אותו בטלוויזיה עומד ועובר את הדקות הארוכות ביותר בחיים שלו? מבואסים על שניצח את איטליה או מבסוטים מהרכש האלילי שלהם שעמד בלחץ ודייק?

האם, כפי שהרצתי דאחקות עם השותף לשיחות המסנג'ר, חששו פן ייפצע בזמן ההמתנה לשופטים שיסיימו לארגן את הבלאגן בלוח השעונים? האם חששו שייפצע בעת ההליכה לקו? אולי בעת העלאת הכדור לגובה, או בזמן שחרורו לסל?

"קולע?", שאל אותי השותף לשיחות המסנג'ר בזמן ההמתנה הכי ארוכה בחייו של גרין.

"קולע ופורש", השבתי.

ואם נחיה גם נראה.

כך או אחרת, אחרת או כך, אומרים שמכירת המנויים תפסה קצב בטראמו. אחרי הכל, יש להם בסגל את השחקן, נגר העונשין, שניצח את נבחרת איטליה על שלושת דגליה הלאומיים: בלינלי, גלינארי וברניאני.

מוסיף הנתין המכובד שמיל: "גרין - כפרה עליו, נשמה. כל פעם שאני רואה אותו מקריב את פיקת הגרון הנישאה שלו לאבחת מרפקי הערלים, מיד נמחלים חסרונותיו. האיש נלחם, ונלחם האיש, ומכה בערלים בלחי חמור. אהבתי סל שלו על ברניאני, ואת התוקף שסחט, ואת הריבאונד האחרון. ולו יורשה לי, אף אומר: אליל הינו, לפחות מבחינתי".

ונדמה לי, על אף שאינני, שסיומת מחמיאה זו באה במקום הנכון ובזמן הנכון אם יתברר שהאיש שיחק נגד איטליה את משחקו האחרון בנבחרת ישראל.