אם יש יום להיפרד מהעולם, ביום כזה הייתי מוכן לאמץ אותו בשתי ידיים ולהגיד שלום לכולם.

ואם טרם הבנתם, הגעתם לפינת הצרכנות – הלינק הכי ססגוני ולא ממוסד בכדורסלע-האתר.

ראשיתו של סיפור בעובדה שאנשים בכלל צריכים לקום בבוקר ולעמוד במוסכמות, כמו, למשל, להספיק ולקחת את הילד לגן בשעה קבועה. אנשים קמים בלחץ, בעייפות, בבלבול, הם לא מאורגנים, הם מאחרים,
יש להם מאה דברים לעשות. אם אתם רווקים, אגב, תשכחו משלושת רבעי מהדברים שאמרתי.

מחאה מספר 1: תנו לאנשים להתעורר כשבא להם. אם הילד יגיע לגן בתשע וחצי, גם טוב. תנו להתארגן, לצאת מהבית בנחת, עם אנרגיות, ולא מפוהקים ותלושים. היידה האנרכיה ופייי קיבינימט.

אחר כך מגיע הלחץ להספיק דברים על הבוקר, כי מחר יש יום הולדת לתומרינגו סטאר בגן ובחישוב מדויק פשוט קשה למצוא אפילו חצי שעה חופשית לאורך היום, שלא לדבר על שעה, לקניות. שלל פגישות ועניינים ומחויבויות מבוקר ועד לילה. קריסה מהדהדת בין הכתלים נרשמת פה, לא נכחיש זאת.

ולמה קניות בחוץ, מי צריך את זה בכלל וממתי זה קורה? התשובה היא: זה לא קורה, כידוע, אבל כיוון שבחגים נותנים פה תלושים צריך לצאת ולמממש אותם פיזית, ואופציית הקניות באינטרנט האהודה, האהובה, המקובלת, הנוחה והקלילה בהרבה – נופלת בזאת.

מחאה מספר 2: אל תתנו תלושים בחגים. רוצים לתת כסף? תנו במזומן ופיייי קיבינימט. לא רוצים? תנו יומיים חופש ללא הפחתת שכר, נאהב אכם יותר.

בגלל התלושים המזורגגים הספציפיים האלה, שטובים רק ל"מגה", נאלצתי להגיע עד לשם. אני קונה שם פעמיים בשנה. כשיש תלושים, יו נואו. פסח וראש השנה. הייתי מוותר על החוויה בכיף.

מגיע והופה, חנייה נוחה. משהו חשוד, עם זאת: רק אחרי שאני יוצא מאחת ממכוניות הצי הנשיאותי אני מגלה, שהמקום שמור לטעינה ופריקה בין השעות כך וכך, בשלב הזה איבדתי עניין, ועזבתי את המקום עד לחנייה הבאה.

עכשיו עגלה. צריך מטבע של חמישה שקלים. למזלי, הייתי מספיק ערני בבוקר כדי לאסוף שקלים בודדים מראש ולהחליף אותם אצל הקופאית. במפתיע, בטח ביום כזה, היה לה מטבע של חמישה שקלים למסור לי. יאאא אולוהייים, איזה מזל טוב יש לי היום.

רעיית הנשיא ביקשה 30 קערות ו-30 כפות מפלסטיק לכל ילדי הגן, אבל במגה לא חושבים שצריך. יש להם 15 אריזות של מזלגות ועוד מיליוני צלחות מסוגים שונים. קעריות חד פעמיות אין להם. היא ביקשה גם שלושה סוגי קורנפלקס (הקונספט של הגן הוא ארוחת בוקר גדולה ומזינה ביום ההולדת במקום הממתקים המשמינים והנוראיים). מתוך השלושה היה רק אחד. גם שוקולד מריר הופיע ברשימה, אבל להם יש רק אוורירי או קלאסי או מוצקים-שמוצקים. שוקולד מריר רגיל ופשוט, אין.

בשלב הזה, בלי לחשוב פעמיים, חזרתי למכונית ועזבתי את המקום. איכשהו, לא שכחתי לשלוף את המטבע מהעגלה ולהיפרד מ"מגה". אחזור אליכם בפעם אחרת, כשתהיה לי מוזה ובריזה ולא קריזה. אחרי הכל, התלושים טרם נוצלו. ולא, לא בזכות אהדה ואהבה אחזור. פשוט אין ברירה.

מחאה מספר 3: נשבר הזובון מכם, "מגה". נשבר הזובון. בפסח הבא אמכור תלושים של "מגה" בעשרים אחוז הפסד, רק שייקחו אותם ממני.

משם ל"שופרסל", סניף יפה, חדש וריחני. החליף את הסניף הקודם שעמד במקום והשתייך ל"מגה". זכו במכרז או משהו, ובטווח של קילומטר יש פה פתאום שלושה סניפים שונים של "שופרסל". זה חייב לומר משהו על יחסי הכוחות בין שני מדללי הכיסים האלו.

מצאתי שם את כל סוגי הקורנפלקס, אפילו את תמצית הוניל, וגם את הקעריות הנכונות וכפות. הכל טוב, הכל יפה. מגיע לקופאית, אין תור. חלום שמתגשם. כמעט חיבקתי אותה, אבל לא היה לי מצב רוח.

פורק את המצרכים ומניח, היא מתקתקת מה שמתקתקת ביעילות וברגע התשלום – שוד ושבר ופייי קיבינימט גם יחד. כרטיס האשראי איננו. פשוט איננו. איזה מבוכה, איזו בושה, איזה בחו"כ. וכמו בסרטים, מפשפש בכיס שמאל, בכיס ימין, בלחץ הולך וגובר. ואיזו נודניקית נעמדת שם עם לחם בודד ורוצה לשלם. "קבלי אותה, בחייך", אני אומר לקופאית. "אני לא יכולה באמצע משהו", היא עונה.

לא יכולה? אני חושב לעצמי. אז הנה אני עושה שתוכלי. שלום ולהתראות. מסיר את כל המצרכים, ממלמל התנצלות ובורח משם.

אידיוט שכמוני, זלזלתי אין קץ בבוקר, הלכתי בלי ארנק, הלכתי.

עם תלושים וכרטיס אשראי בכיס וכמה מטבעות פזורים. חשבתי שיהיה טוב וקל, חשבתי. ובעיקר מהיר. אבל זה בוקר ארור, לחוץ וקשה מדי. ויש לי מייל דחוף לשלוח, ומחכים לי. ולא הספקתי. וב-12.00 כבר צריך לצאת מהבית לפגישה חשובה.

אודה ולא אבוש ואגם אבוש ואודה גם יחד, שפשוט השארתי שם הכל, כולל המטבע בעגלה, כולל הקעריות יקרות הערך והכפות החד פעמיות שאין להשיג ב"מגה". טסתי למכונית, חיפשתי על הכביש ואין זכר. מת הכרטיס בעודו צעיר, רק לפני שבועיים הגיע חדש וריחני לארנקי התפוח ולא ממזומנים.

144, מחלקת אבדות של ויזה כ.א.ל בבקשה. זה מה שאני צריך.

לא עונים, ההמתנה מזורגגת וארוכה מדי. רק כשהגעתי למעלית הם ענו, אבל שם השיחה ניתקה. נו מה, זה ברור.

צלצלתי שוב. "רשת תפוסה" מראה צג הטלפון. נכנסתי ללשכה הנשיאותית, בירור קצר של מספר הטלפון של מחלקת אבדות וגניבות (יען כי מי זוכר בעל פה את מה שמסרו 144) העלה רצף ספרות כלשהו. "המספר אינו זמין ברגע זה", ענה משיבון אחר. עברו עוד כמה דקות עד שענה נציג במספר אחר שגיליתי וביטל את הכרטיס. וזהו.

וכל זה עוד לפני שנכנסים לסיפור המעצבן ברמות יוצאות דופן של "הוט" ו"אינטרנט זהב" מאתמול, ועוד לפני שבוצעו הקניות ליום ההולדת. ואין זמן לנשום, פשוט אין. כבר חודשים ככה. מיוני, בערך. והשיפוץ הגדול-גדול-גדול מתקרב בצעדי ענק. ועוברים לגור אצל הסבתא לחודשיים בערך (עם המזל שלנו, חודשיים וחצי). ועדיין חם מדי בשעות מסוימות.

עכשיו גם אין כרטיס אשראי ותיכף יתקשרו חברת החשמל ובזק הזועמים על שהוראות הקבע לא כובדו.

מעניין שהאינטרנט עוד לא התקלקל, או מסך המחשב. הוא מרצד בעצבנות באחרונה. אם לא חזרתי, תדעו שהוא הלך.