לכבוד הנשיא ירום הודו ברכת חג שמח ומבורך,

הפעם שאלה ברשותך קצת חורגת מגדר הרגיל: אשמח אם תשפוך לנו מעט מילים מניסיונך כשחקן איך שחקן גבוה שומר בהגנה? אם מורידים אותו ללואו פוסט עם שחקן מסיבי, נגיד סחור-סחור סחורצאניטיס מול קוקיה הנמרץ, איך הוא אמור לשמור עליו?

איך מתמודדים עם דחיפות של תפיסת מקום מתחת לסל? מרפקים, ברכיים ושאר איברים שנשלחים לכל עבר? איך סוגרים לריבאונד מול שחקן אתלטי? והאם זה נכון שבריבאונד המיקום זה הדבר החשוב ביותר?

יניב

ניסיוני כשחקן קלוש מאוד, שיחקתי תקופה קצרה מאוד בבוגרים של מכבי פ"ת בליגה הארצית, שהיתה אז הליגה שנייה, לפני שנפצעתי. מעולם גם לא יצא לי לשמור על סחור-סחור או שחקנים מסוגו. ובעצם, למה שלא נפנה לאורי קוקיה, אם כבר הזכרת אותו בפנייה שלך?

קבל נא כ-850 גרם מקוקיה, קפטן הפועל ירושלים, שהסכים לספר לקוראי כדורסלע-האתר וכדורסלע-הפייסבוק, מה, מי כמה ולמה. אכן כי כן, דבר כזה עוד לא היה לנו. אחרי הטור של גל מקל, חביב הסיפרה, שהרביץ פה 1.4 קילו טקסט, עכשיו מגיע קוקיה. אנחנו ממש משתפרים, נתקשה להכחיש זאת. אז שלוש, ארבע וקוקיה, המיקרופון שלך.

הגנה על שחקן גבוה

חייבים לחלק את זה לסוג השחקן שאתה מתמודד מולו. נתחיל למשל בסופו, אחרי שסיימת להתפלל, אפשר להתפנות לשאר הדברים אבל אם להיות רציני רגע, אז שחקן כמו סופו דורש דאבל-אפ מיידי מ-90 אחוז מהשחקנים בליגה שלנו.

הדאבל-אפ זה משהו שעובדים עליו במהלך השבוע לקראת המשחק, אז כשחקן שומר אתה כבר מודע למה הולך לקרות. הדברים הקטנים שאפשר לעשות זה לנסות למנוע ממנו לנעול אותך בתוך הצבע לפני הכנסת הכדור, כלומר לנסות אפילו לשמור גוף מלא או חצי גוף לפניו, רק לשנייה-שתיים, מה שבתקווה יגרום לו לקבל את הכדור מטר או שניים החוצה ולא ממש מתחת לטבעת, ואז הדאבל-אפ יכול להפוך ליעיל יותר.

בנוסף, צריך לסגור את קו הבסיס ולפתוח יותר את האמצע בשביל שהשחקן שבא לשמירה כפולה יוכל להיות יותר יעיל. כמובן שלא יזיק להיות בתנועה ולנסות אולי לחטוף את הכדור בדרך אליו, מה שהוא סוג של הימור, כי אם הלכת על החטיפה ונכשלת אז זה שתי נקודות בטוחות. בסך הכל, סופו הוא מקרה יוצא דופן שדורש תשומת לב נדירה מאוד. יכולת ההתמקמות שלו בתוך הצבע היא יוצאת דופן בכל קנה מידה.

לרוב בשמירה בלואו-פוסט חשובה ההכנה. לדעת מול מי אתה מתמודד. כמעט לכל השחקנים יש תנועה מועדפת וצד מועדף. כלומר, כאלה שיעדיפו ללכת ימינה בכל פעם שיקבלו את הכדור, או שמאלה, ולא משנה אם הם בלואו פוסט בצד שמאל או בלואו פוסט בצד ימין.

לכן, בתור שומר, ברגע שאתה יודע לאן השחקן מעדיף ללכת, אתה יכול "לרמות" ולמנוע ממנו ללכת לאותו כיוון, מה שעשוי להקשות עליו. אין ספק שברגע שהכדור נכנס פנימה והשמירה היא אחד על אחד, חשוב לדחוף עם המרפק ולהשתמש בגוף בשביל למנוע מהמתקיף לדחוף אותך אל מתחת לטבעת, שם יהיה לו קל לסיים את המהלך.

אפשר תמיד לנסות למשוך פאול תוקף, או ברגע שיש מגע מאסיבי לקחת צעד אחורה מה שהרבה פעמים גורם למתקיף למעוד, כי הוא מחכה לדחיפה חזרה ואם אתה זז אתה יכול לגרום לו לאיבוד שיווי משקל. אבל שוב, ברגע שהכדור נכנס פנימה העסק הרבה יותר מסובך. המטרה הראשונית היא לנסות למנוע את הכנסת הכדור פנימה על ידי שמירת חצי גוף, כלומר חצי גוף לפני המגן וחצי אחריו, ולקוות שהוא יקבל את הכדור רחוק מהטבעת, מה שיקשה עליו ויעזור לשחקנים אחרים להיות מוכנים לבוא לעזור.

דחיפות מתחת לסל

יש הרבה מזה, כולנו חלק מזה וזה תמיד הדדי. אנחנו עושים את זה כל דקת אימון וכל דקת משחק אז זה משהו שהוא בשגרה בשביל שחקן גבוה. במאבקים מתחת לסל הכי חשוב הוא עיתוי הדחיפה. דחיפה לא חייבת בהכרח להיות פאול, אפשר להשתמש בגוף בשביל לדחוף את המגן או המתקיף מתחת לטבעת ולהוציא אותו מזווית לריבאונד. זה קורה בעיקר בעזרת חלק הגוף התחתון, ברגע שאתה משתמש בברכיים אתה צובר הרבה כוח בחלק גוף העליון ויותר קל לך להילחם על עמדה.

באותה מידה לא ממש יעזור לדחוף כל הזמן, כי או שישרקו לך פאול או שסתם תבזבז כוחות שתצטרך בהמשך אותה התקפה. הזמן הקריטי של הדחיפות החוקיות הוא במניעה של הכדור ובמאבק על הריבאונד, מה שמקשר אותי לשאלת הריבאונד. חשוב לדחוף את המתקיף ברגע הזריקה, מה שאולי ישים אותו במצב פחות טוב לריבאונד.

בסגירת שחקן אתלטי לריבאונד יש עיקרון אחד מאוד חשוב, ליצור מגע עם המתקיף ברגע הזריקה או אפילו שנייה לפני. גם האתלטים הגדולים יתקשו לקחת את הריבאונד אם עוצרים את הכוח מתפרץ שלהם ואת השנייה שיש להם לצאת מהמקום.

אם השומר נועל בעזרת הרגליים ודוחף אחורה עם הגוף את המתקיף, אז לרוב יהיה קשה לשחקן ההתקפה לקחת את הריבאונד, אבל אם המגן מפספס בשנייה והמתקיף כבר בדרך לטבעת אז אין ספק שככל שתהיה אתלט גדול יותר יהיה לך יתרון גדול יותר.

מיקום

ריבאונד זה המון עניין של מיקום. זה מאוד בולט גם בהרבה קטעים של ריבאונד התקפה, שלא בהכרח השחקנים הכי אתלטים הם הריבאונדרים הכי טובים אלא כאלה עם "חוש" לכדור, שיכולים לנחש או לחשב טוב יותר לאן הכדור הולך. אני לא חושב שיש נוסחה מדויקת לעניין, אלא הרבה תזוזה בהתקפה ובאזור הצבע ורצון להילחם על הכדור ולהיכנס ל"גוב האריות" בשביל הכדור.

כמובן שבהגנה גם כן יש חשיבות גדולה מאוד למיקום והתמצאות בצבע. גם במקרה הזה לא תמיד השחקנים האתלטיים הם הריבאונדרים הטובים ביותר, יש כאלו שהם חזקים מאוד פיזית ונועלים את השחקן שלהם בזמן הזריקה והנוכחות שלהם מאפשרת להם לתפוס חלק גדול מהצבע ולקחת את הריבאונד.

יש כמובן אתלטים שבעזרת הניתור מנקים את הקרש ואת הכדור מעל הטבעת ויש את השחקנים שעושים את זה בעיקר בעזרת מיקום, שכמובן משולב עם נחישות ומודעות לריבאונד. יש להם יכולת לקרוא את הכדור ולהתמקם באזור "הנכון". אני חושב שקריאת המצב היא גם המודעות בראש לריבאונד, כלומר ששחקנים שהם ריבאונדרים טובים בעזרת המיקום שלהם הם כאלו שמשקיעים הרבה באלמנט המנטאלי ובחשיבות שהם מייחסים לריבאונד.

קשה להגיד אם מיקום הוא הדבר החשוב ביותר בריבאונד, וקשה למדוד את יכולת הריבאונד במדד של מיקום או מדד אחר. יותר קל להגיד שריבאונדרים טובים יכולים להיות מכמה סוגים, אתלטים או חזקים פיזית או כאלו שעושים את זה בעזרת מיקום.

אם במקרה לאותו שחקן יש את כל התכונות אז מצבו לא רע בכלל. פתרון נוסף הוא לאכול הרבה שמרים בתור ילד ולהיות 2.20, אני מניח שזה לא מזיק כשצריך לקטוף כדור מעל הטבעת.

רוב תודות לאורי קוקיה על המאמר המלומד. כן ירבו.

שלומות ונצורות בשלב זה.