חמישה דברים שלא כולם יודעים על ג'יימס נייסמית', האיש והאגדה:
- הוא קנדי (כמו סטיב נאש, לא המשפחה הנשיאותית המקוללת).
- האיש בכלל למד באוניברסיטה תיאולוגיה, פילוסופיה ועברית (התרומה שלנו לעסק), לפני שהחליט לעשות הסבה מקצועית לחינוך גופני.
- הוא הגה את משחק הכדורסל כשהיה בן 30, כתגובה למטלה שהוטלה עליו, שהייתה להמציא משחק שיעביר את הזמן לאתלטים המשועממים בזמן פגרת עונת הפוטבול, ושיהיה אפשר לשחק אותו בתוך אולם.
- הרעיון המקורי שלו היה שקופסאות מרובעות ישמשו כסלים, אבל בחדר של שרת האוניברסיטה היו רק סלי אפרסקים עגולים – שנבחרו למשימה בסופו של דבר (השרת עצמו, אגב, עמד עם סולם במצב היכון בזמן המשחק הראשון ששוחק, מוכן ומזומן לטפס ולהחזיר את הכדור במידה שמישהו יקלע לתוך הסלים האטומים).
- הוא בנה את המשחק על פי 13 חוקים שהגה, ביניהם חוק שאוסר על ריצה עם הכדור.
נייסמית' היה בן 74 כשחזה במשחק שהוא עצמו המציא באולימפיאדת ברלין 1936, אז שוחק כדורסל לראשונה בתולדות המשחקים אולימפיים, וזכה לגושפנקא רשמית להיותו חבר מן המניין בקהילת המשחקים. ארבע שנים אחר כך, ולא לפני שהמציא את שיטת הטורניר במכללות השונות של קנזס וסביבותיה (טורניר שהיווה את ההשראה לטורניר ה-NCAA המפורסם, שהחל לפעול ב-1939), נייסמית' נפטר משבץ.
כסף הוא מעולם לא ראה מההמצאה שלו, והשאלה האם זו הייתה החלטה מכוונת או פשוט כי לא ידע איך, נותרה תעלומה בלתי פתורה. ההנחה הרווחת היא שנייסמית' הרוויח מהמשחק בדיוק מה שרצה: את הידיעה שאנשים נהנים כשהם משחקים אותו. חבל רק שהוא לא העביר את היעדר תאוות הממון שלו לאחד מנכדיו, שלאחרונה מכר את המסמך המקורי עליו רשם סבו את 13 החוקים המקוריים של המשחק עבור סכום שעמו פורשים לגמלאות, הולכים לחוף הים ומזמינים משקאות עם מטריות קטנות.
פתח דבר
ספרי ההיסטוריה לא סגורים על התאריך המדויק, אך ההשערה הרווחת היא שלקראת סוף חודש דצמבר, 1891, שוחק משחק הכדורסל הראשון אי פעם בספרינגפילד, מסצ'וסטס. גם על התוצאה אף אחד לא ממש מוכן להתחייב, אבל מה שכן, השמועות אומרות שהיו לא מעט עבירות גסות במהלך ה-9 על 9 שהלך שם. כן, 9 על 9.
לא עבר זמן רב, והשמועה אודות המשחק החדש עברה מפה לאוזן, ומשם לפה, ולעוד אוזן. אחד הסטודנטים של נייסמית' העניק למשחק את השם השנון "כדור-סל". העסק הפך למשחק חובה במתנ"סים ברחבי ארה"ב, והתפשט עד מהרה לקולג'ים, שמיהרו לאמץ את הטרנד החם ביותר במזרח. אז, רגע לפני שנשמע הגונג שבישר על סיום המאה ה-19, הפך המשחק הצעיר לספורט מקצועני.
דברי הימים של ה-NBA
התקשורת, כידוע, אשמה בהכל. ב-1898 הקימה קבוצת עורכי מוספי ספורט מניו-ג'רזי את הליגה המקצוענית הראשונית בהיסטוריה של הכדורסל – ה-NBL (National Basketball League), וזאת למרות שלא ברור מה קשורה המילה National לעסק: בליגה הזו היו רק שש קבוצות, שהתרכזו בעיקר באזור ניו-ג'רזי ופילדלפיה. המיזם השאפתני סגר את הבאסטה אחרי חמש שנים, וליגות אזוריות חדשות החלו לצוץ בכל חור, בעיקר במזרח ארה"ב (כגון The Central League וה-Eastern League).
המערב, לעומת זאת, עדיין לא היה בעניין של כדורסל באותן שנים. גורם נוסף, ודי מהותי יש להודות, שמנע הקמה של ליגה רחבת מימדים כבר באותה תקופה קשור למרחקים: בעוד שהיום פשוט קופצים על המטוס הפרטי שמספקים המארק קיובנים של העולם, בתחילת המאה הקודמת, להגיע ממקום למקום היה חתיכת סיוט מתמשך, שכלל שעות אינספור של אוטובוסים מעופשים. מכאן ניתן להסיק שאחת הסיבות המרכזיות לכך שלכדורסל המקצועני לקח כל כך הרבה זמן להתארגן על עצמו הייתה תנאי הפתיחה המחורבנים שההיסטוריה סידרה לו.
באמצע שנות ה-20', הכדורסל כבר היה חלק בלתי נפרד מנוף הספורט של הקולג'ים, אך העסק המקצועני נותר תקוע כמו קריירת האימון של מוריס צ'יקס. ליגות קמו, נפלו וחזרו חלילה, עד שב-1925 הוחלט להקים ליגה מקצוענית אחידה – ה-ABL (American Basketball League), שמקימיה קיוו שתחצה את גבול ההאדסון. תשע קבוצות יצאו לדרך, אבל מכה בברך בדמות פשיטת רגל ושאר חולות פיננסיות גרמו להן לפרוש כעבור זמן קצר. גם אלה שהחזיקו מעמד מספר עונות עשו זאת עם הלשון בחוץ, ואחרי התרסקות הבורסה ב-1929 והמיתון הגדול שהגיע מיד לאחר מכן, הליגה כולה קרסה, וסיפקה דוגמה נוספת לנטייה של המשחק לתפוס את מהלך ההיסטוריה בזמן הלא נכון.
רק בגלגול החמישי שלה, בשנת 1935, ה-NBL הצליחה סוף סוף למצוא את הנוסחא הנכונה. הליגה הצליחה לשמור על יציבות במשך מספר עונות, אבל דווקא כשנראה היה שהכדורסל המקצועני צובר מומנטום, הגיע תורם של היפנים לעכב את צמיחת הענף. הללו החליטו שזה הזמן הנכון להפציץ את פרל הארבור, מה שגרר את ארה"ב היישר לתוך מלחמת העולם השנייה. שחקנים רבים גויסו לצבא, מה שהשאיר את הליגה מרוקנת כמו ביצת סוסוני היאור אחרי שמישהו חמד לצון וצעק שסניף של מקדונלד'ס נפתח בסמוך אליה.
חלק מהקבוצות אמנם פרשו, אך הליגה עוד הצליחה איכשהו לפעול בזמן המלחמה, שבאופן מפתיע הביאה אותה בהפוכה: בזכות העובדה שהרבה שחקני כדורסל גויסו לשדה הקרב, יחידות צבאיות רבות הקימו קבוצות משל עצמן. הפופולאריות של המשחק גאתה, וב-1945 כבר היה ניתן לקבוע בוודאות: מלחמת העולם השנייה הייתה אמנם אירוע נוראי, מחריד וטראומטי, אבל לכדורסל היא עשתה רק טוב. היא הכניסה אותו לקונצנזוס בתרבות הספורט האמריקאית, ולראשונה, לא רק במזרח.
