שלום,

הגעתי עם הבכור הקטן (3.5) לבית הסבא בריצה (ככה זה שגרים בקיבוץ והבן פתאום אומר לך ("בוא נעשה ספורט") ונקלענו לתוך שידור חוזר של מארי נגד נדאל בגמר טוקיו.

אז מעבר לרגע הטרגי הזה, שבו נראה שלגיבור העל אבדו כל הכוחות, והוא הפסיד 6-0 במערכה השלישית והקובעת, היה קטע אחד בטקס הענקת הפרסים שהיה נוגע ללב במיוחד (גם לזה נקלעתי בעקבות לחץ של הבן, לראות בפעם השלישית את הפרסומת של ערוץ הספורט לחודש אוקטובר, כי יש שם את הכלב בובה של מכבי כדורסל - וביננו, מה יותר פנטסטי מכלב שקופץ?).

הטקס היה ארוך ומייגע, היפנים לא הפסיקו להעלות על הבמה אנשים שיחלקו לפיינליסטים מתנות שונות, והיה נראה שנדאל כבר רוצה לגמור עם הסיפור - כשלגופו חולצה עם כיתוב שאין כמותה ללבוש רגע אחרי הפסד צורב "כל יום הוא הזדמנות חדשה לניצחון" - כשכל רגע מחזירים אותו למרכז הבמה כדי לקבל פרס ניחומים נוסף של ספונסר כזה או אחר.

המנוול עצמו כבר צחק ממבוכה.

הרגע המקסים הגיע ממש בפרס האחרון (הרביעי כמדומני), צלחת מעוטרת. נדאל הציץ רגע בצלחת, ירד מהבימה, הלך לשולחן הפרסים וחזר עם הצלחת הנכונה. אני מנסה לחשוב מה עבר לו בראש באותן שניות: "יאללה אמיגו תזדרז עם הצלחת, כבר בא לי להתקלח, הי רגע, כתוב כאן שזה עבור המקום ראשון, זה לא אני, מה לא ראית מה קרה כאן בחצי שעה האחרונה, 4 נקודות במערכה שלמה, לא נעים, מה לעשות, טוב אין מה להמשיך לבזבז עוד זמן, היפנים כנראה לא ממש סגורים על עצמם, אני ארד בחיוך מבויש ואחליף את זה. מה שמגיע למנצח, מגיע"

בשבילי, זה היה רגע מכונן, ששם אותי באופן סופי בצד של המנוול. (בחייכם נו, כובע עם הראשי תיבות של עצמך?!)

אגב, היה יופי של טור לגל מקל.

יותם

תגובתי בקצרה: היידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה!

אהלן ערן,

לאחר הכישלונות (או הירידות בתפוקה) של נבחרות ישראל האחרונות בקייצים האחרונים, אחת הטענות היתה ששוחקים את הילדים (נערים, נו) יותר מדי. הכוונה היא שבמקביל ל-5-4 אימונים בשבוע במסגרת הקבוצה הרגילה, מתווספים עוד 4-2 אימונים בשבוע בליגת בתי הספר, וכמובן עוד משחק אחד.

יכול להיות שעוד לא התקרבת כל כך לעומק לנושא הזה, אבל בכל זאת אני אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

ועוד כמה דברים קטנים למשה, הנתין הנכבד מאחת המהדורות הקודמות שירד חזק על טל בורשטיין.

קודם כל, חבר יקר, מתן נא את דבריך. זה שיש לך דעה בנושא מסוים זה יפה, אבל לא צריך להיות כל כך קיצוני, כמו להחשיב את בורשטיין לפשפש או לקרוא לספורט 5 אידיוטים.

אתה שוכח שבורשטיין משחק כבר עשור במכבי, ושספורט 5 חשבו גם על הצד שעליו אתה לא חשבת, כאשר כתבו מכה למכבי. לריאל יש את רודי-חמודי, למילאנו יש את גלינארי, וגם אפס איסטנבול משופעת בכוכבים.

ועוד דבר קטן, לגבי השיר שפרסמת "לכבוד" טל. בזמנו, כשטומי לפיד ז"ל עלה עם שינוי וקיבל 6 מנדטים (באותן בחירות הוא לא נכנס לממשלה, אבל זכה להרבה אהדה אחר-כך בעקבות המהלך) הדעות במדינה היו חלוקות.

אנשי השמאל בארץ לא הבינו מאיפה זה הגיע להם, ואמרו שאין סיכוי שהוא יצליח להישאר במעמד כזה. יוסי בנאי עלה לאחת ההופעות שלו, ו"הקדיש", בדיוק כמוך, את אותו שיר לטומי לפיד. ההצלחה שלו היתה מסחררת, וכולם יודעים לאן הוא הגיע. אז אנא ממך, כבד קצת את האנשים האלה.

עילי

לגבי התיכוניים ועומס האימונים, אכן כי כן לא נכנסתי לזה ממש ואני לא חי את עניין העומסים שם ביומיום. מן הסתם אגיע לזה גם אני כהורה דווקא ולא ככותב, אם איתי סלע הפלאי יהפוך לשחקן בליגת התיכוניים בבוא היום.

כך או אחרת, אחרת או כך, מה שכן הצלחתי לקלוט ולדלות היא איזושהי הערה מאחד המאמנים בליגת התיכוניים, שאמר לי שכל עוד הליגה הזו רצה במקביל לליגה לנוער - החודשים אוקטובר, נובמבר, דצמבר ותחילת ינואר הם בהחלט בלתי נסבלים מבחינת השחקנים והעומס גדול מדי ומוגזם. ובכל זאת, הוא טען שהוא נוהג לקיים אימון קל
נוסף במוצאי שבת כדי לשמור על רצף או משהו (לא זוכר את הסיבה כרגע), בניגוד למאמנים רבים שמעדיפים לוותר בגלל העומס.

מי שמרוויחות משהו מכל זה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הן אותן קבוצות בתי ספר שההרכב שלהן מבוסס על קבוצות מאגודה כלשהי מאותה עיר. כמו בני הרצליה ותיכון "היובל", למשל, או תיכון "כצנלסון" והפועל כפר סבא. ככה לפחות יוצא שמדובר כמעט באותו הרכב שחקנים, ולא בשחקנים שצריכים להתרגל בכל פעם מחדש לסגנון אחר ופנים אחרות בקבוצה שלהם.

וואחד תגובה הרביצות למשה בעניין בורשטיין, אבל מדובר כבר בעניין ישן ובזה נמצה את העניין.

שלום,

יתכן שהיסטוריה נעשתה מתחת לאפנו, שני שחקנים ששיחקו בליגה הישראלית הגיעו לסגל הסופי של נבחרת ארה"ב הבוגרת למשחקים הפאן אמריקאים - האולימפיאדה של אמריקה. ג'סטין דנטמון (מלך הסלים 2009/10) וליאו ליונס שעבר בגלבוע/גליל ובירושלים.

לעניות זכרוני מדובר בפעם הראשונה ששחקן/ים מגיעים לנבחרת בוגרת של ארה"ב לאחר ששיחקו בליגה הישראלית. האם הלוקאאוט תרם להיסטוריה ישראלית קטנה? ייתכן.

אגב, הדבר המעניין הוא שרק השחקנים האמריקאים לא הורשו להשתתף בנבחרת של ארה"ב, כך שנראה את ארויו ובראה בפורטו ריקו ואת הורפורד ברפובליקה הדומיניקנית, ולעומת זאת בארה"ב אף לא כוכב אחד (למרות שיש להם כמה על הדגל).

בעזרת שלומי פרי הגדול נודע לי, שאחד הגיע לנבחרת הבוגרת של ארה"ב לפני דנטמון וליונס אחרי שהיה בליגת העל שחקן זר גדול, הקופץ לשם וונדל אלכסיס.

המכנה המשותף - גם אז ב-1998 היתה שביתה בליגה הטובה בעולם שהובילה לכך שעקב ביטוח לא הולם אלכסיס זומן לנבחרת ארה"ב ושיתף פעולה יחד עם שני שחקנים הצעירים ממנו ב-12 שנים תמימות בראד מילר קשישא וטרייג'ן לנגדון פריש(א)ה.

נתנאל

חבוב, כל אדם המזכיר את וונדל אלכסיס, אליל הסיפרה, סתם ככה באמצע החיים ואפילו בלי סיבה מהותית, הוא חבר ואח לנו כאן בדירקטוריון. נדמה לי, על אף שאינני, שבאותה נבחרת של 1998 השתתף גם ביל אדוארדס, אם כי הוא להבדיל מהדוגמאות שהזכרת הגיע לכאן לאחר מכן ולא לפני כן. סתם אנקדוטה. המשך להפגיז אותנו בפרפורי פרפראות מעניינים מסוג זה גם בעתיד. תודה לך.

ועד כאן להפעם מהדורת שאלותשובות קצרה יחסית.

בוקר צח, צהריים זכים וערב נינוח במיוחד.