פתאום נזכרתי בה. בלי סיבה ממשית, בלי הסבר. לא יודע מאיפה היא צצה אחרי כל כך הרבה שנים שיחסינו התקררו. לא הייתי אומר התערערו, אבל בהחלט זנחנו זה את זו, וכנראה שגם להיפך.

קים וויילד היתה, בהשוואה גסה ולא מדויקת, הקיילי מינו של תחילת השמונים. מין בובה מתקתקה, בחורה יפה. היו לה שורשים מוזיקליים, ככה תמיד אמרו לפני השירים שלה ואחריהם. משהו על אבא שלה, מרטי, שהיה משהו גדול כנראה בתעשיית המוסיקה באנגליה. פעם אפילו זכרתי מה בדיוק.

די בניתי עליה כעל כלה או משהו לעתיד לבוא, עד שגיליתי שהיא משהו כמו 1.52 ואמרתי לא תודה. אני חושב ששמעתי אנחת רווחה גם מהצד שלה.
מה היא צריכה אותי, שאני אשגע לה את השכל?

היו לה המון להיטים, כולם מלודיים, כולם קליטים, פופ אנגלי נעים הליכות ונאה למראה. ים שירים, באמת, המון-המון להיטים. המוקדמים שבהם היו קידס אין אמריקה וגם אהבה בשחור-לבן, שהחלטתי לצרף לכם אותו כאן ממש. בהמשך באו עוד להיטים ענקיים שתפסו חזק בעולם, בעיקר בגרמניה, סקנדינביה, הולנד ואנגליה ואחר כך גם בארצות הברית.

פה תוכלו למצוא את קמבודיה

וכאן את אחד המאוחרים שבהם, You came

קצת פופ סוכרייתי, כי צריך מצב רוח טוב. ובתחילת שבוע, כידוע, קשה קצת להשיג אותו. ואחרי צפייה חוזרת בכל הקליפים האלה וגם אחרים (עשיתי לי מין חצי שעת נוסטלגיה, מודה ולא אבוש), אני חושב שקים ואני טעינו. אולי בכל זאת היינו צריכים לנסות לצאת יחד, או משהו.

טוב, נו. בגלגול הבא.