חלק ב', כן?

אם לא קראתם את חלק א' זה הזמן לעשת את זה ואחר כך לחזור.

ממשיכים.

בתום מלחמת העולם השנייה (עונת 1945-46), ה-NBL יצאה לדרך עם שמונה קבוצות, שבפעם הראשונה אי פעם חולקו באופן שווה בין מחוזות של מזרח ומערב. העונה עברה בהצלחה, ובשנה שלאחר מכן נוספו עוד ארבע קבוצות, כשבינתיים לוח המשחקים האמיר לכדי 44 משחקים בעונה.

כאן זה המקום לציין, בניחוח אקטואלי יותר מתמיד, שרווח של ממש בעלי הקבוצות עדיין לא ראו מהמשחק. העסק היה פחות עסק ויותר פאן, מגוחך ככל שזה נשמע בימים בהם מיליארדרים ומיליונרים מתקוטטים ביניהם על כל דולר לכאן או לכאן. רוב הקבוצות בליגה היו ממוקמות אז בערים בעלות שוק קטן ותומך, והסתמכו כמעט בלעדית על עומק כיסם של הבעלים שלהן.

אלא שבערך בתקופה הזו, נכנס גורם הביזנס לכדורסל המקצועני. נד אייריש, הבעלים של המדיסון סקוור גארדן בניו-יורק, ו-וולטר בראון, הבעלים של הבוסטון גארדן, הגיעו באותם ימים למסקנה המהפכנית שאפשר לעשות כסף לא רע מהכדור הכתום. שתי אופציות עמדו בפניהם: להצטרף ל-NBL ולהרחיב את הליגה שכבר קיימת, או פשוט לקחת את כל שאר בעלי האולמות הגדולים ולהקים ליגה חדשה. נחשו מה הם עשו.

ה-BAA (Basketball Association of America) יצאה לדרך בעונת 1946-47. הבעלים בחרו במהגר רוסי בשם מוריס פודולף כמי שינהל עבורם את הליגה החדשה. פודולף היה, אם תרצו, האבטיפוס של דייויד סטרן: בעל תואר במשפטים, ובעל כישורי מנהיגות וכישורי נשיאה ונתינה ממולחים. ה-BAA החלה להשריש כמה מן האלמנטים המוכרים לנו מן המשחק של היום: ארבעה רבעים של 12 דקות ולוח משחקים מורחב (אז 60 משחקים בעונה). בנוסף, החליטו הבעלים לקרוא לקבוצות שלהם על שם העיר בה הם משחקים – מנהג שהלך והשתרש – וזאת כדי לקרב את האוהדים (עד אז, קבוצות נקראו לרוב על שם הבעלים שלהן. דמיינו משהו כמו "הדורסים של דורסמן" למשל, במקום הפועל חולון, או "הג'נטלמנים הפדרמנים" במקום מכבי תל אביב, ותראו שזה יוצר חוסר הזדהות במקרה הטוב ואנטגוניזם רציני במקרה הרע).

בניגוד למקובל לחשוב, ובניגוד לליגות שהיו קיימות קודם, ה-BAA וה-NBL דווקא שיתפו פעולה ביניהן, ולא ניצלו כל הזדמנות לנסות למחוק אחת את השנייה מעל פני האדמה. באופן כללי, המטרה של שתיהן הייתה די משותפת: להטמיע את הכדורסל בלבבות חובבי הספורט באמריקה ולהפוך אותו לספורט מקצועני לכל דבר.

למרות שהפוטנציאל של ה-BAA היה גדול – רוב הקבוצות נמצאו בערים גדולות, שיחקו באולמות גדולים והיו בעלות פוטנציאל אוהדים רחב – ל-NBL עדיין היה יתרון באיכות הקבוצות ובעיקר השחקנים. ג'ורג' מייקן, שחקן הכדורסל הטוב ביותר בדור ההוא, שיחק אז במיניאפוליס לייקרס, שהיתה אלופת ה-NBL בעונת 1947-48. בעלי הקבוצות ב-BAA, אנשי עסקים בשורה התחתונה, החליטו שחייבים לעשות מעשה, ומי שעשה אותו בסופו של דבר הוא הסטרן של פעם. האיש פיזר הבטחות לבעלים של ארבעת הקבוצות המובילות ב-NBL, בעיקר כאלה הקשורות בנשיאים אמריקאים מתים על פיסות נייר. ב-NBL הרגישו היטב לאיזה כיוון נושבת הבריזה, והחלו דיבורים על מיזוג אפשרי של הליגות.

כאמור, ב-BAA כבר חשבו על הכדורסל כביזנס לכל דבר. לכן היו מעוניינים שם רק בקבוצות שנמצאות בערים הגדולות, בעוד שהשווקים הקטנים של טולדו, למשל, ממש לא עשו להם את זה, והם לא ששו לצרף אותם לליגה המתהווה. ב-NBL מחו על ההתעלמות מהערים הקטנות, ונוצר ריב ומדון בין הליגות. הליגה הנאבקת עוד המשיכה לעונה אחת סולו, אבל ללא קבוצותיה החזקות זה היה רק עניין של זמן עד שה-NBL תיפח את נשימתה האחרונה. הקו על צג המוניטור התיישר סופית ב-3.8.1949, היום בו התאחדו שתי הליגות לכדי ליגה אחת, שקיבלה שם די מוכר - NBA (National Basketball Association).

העונה הראשונה של הליגה המאוחדת יצאה לדרך עם 17 קבוצות (מספר שפחת דראסטית לאזור ה-10 תוך עונה-שתיים), כשהן מחולקות לשלושה בתים (מזרחי, מרכזי ומערבי). לוח המשחקים הדינמי נע בין 62 ל-68 משחקים, תלוי באיזה קבוצה מדובר. למרות שהפופולאריות של הליגה גברה במקצת, היו עדיין לא מעט בעיות, כמו קצב המשחק האיטי, שהשתרש בעקבות הנטייה של הקבוצה המובילה במשחק לבזבז זמן בהתקפה על מנת לשמור על היתרון עד לסיום. התופעה התגלמה בצורתה המכוערת ביותר במשחק בין הלייקרס לפיסטונס ב-1951, שהסתיים בתוצאה המחפירה 19-18, שיא שלילי שלעולם לא יישבר (וחלומה הרטוב של נבחרת יוון לדורותיה). מן הסתם, האוהדים נגעלו מהעסק הזה, ופודולף והבעלים טיכסו שתי עצות על מנת לפתור את הבעיה: מכסת עבירות קבוצתיות ברבע, וחשוב מכך – שעון 24 השניות, שרבים טוענים כי הוא-הוא זה שהציל את המשחק מפשיטת רגל מחמת מיאוס.

למה דווקא 24 שניות? שאלה טובה. ג'ק באוור עוד לא היה בתכנון באותם ימים, כך שהוא לא יכול לטעון לגניבה ספרותית. מי שחתום על הפטנט הוא דני ביאסון ז"ל, הבעלים של סירקיוז נשיונלס ז"ל. כשהתבקש לגלות איך הגיע דווקא למספר הזה, הסביר ביאסון: "הסתכלתי על הסטטיסטיקה במשחקים שנהניתי מהם. ראיתי שכל קבוצה לקחה בערך 60 זריקות, מה שאומר 120 זריקות במשחק. אז לקחתי 48 דקות – שזה 2,880 שניות – וחילקתי ב-120. יצא 24 שניות לזריקה". אל תטרחו לגשת למחשבון הכדורסלע הקרוב. זה נכון, בדוק.

העונה הראשונה שיושם בה חוק 24 השניות (1954-55) היתה הצלחה מסחררת. ממוצע הנקודות עלה ב-13.6 נקודות למשחק, ותופעת הקאמבקים, שכמעט ולא נראתה במגרשי ה-NBA עד אז (כי קבוצה שהחזיקה ביתרון פשוט שמרה על הכדור עד לסיום), החלה להופיע לעיתים קרובות, כולל במשחק השביעי בגמר הפלייאוף באותה שנה. תענוג.

וכאן, בכל זאת, לינק ישיר לחלק א' לעצלים.