בתחילת שנות ה-60' היה נדמה שה-NBA החלה להתייצב באמת: קבוצות כבר לא פרשו באמצע עונה, התפוסה במגרשים טיפסה לה לאיטה, ובדומה לה גם לוח המשחקים של הקבוצות, שצמח ל-80 בעונה. הליגה הבליטה יותר ויותר סופרסטארים כגון ווילט צ'מברליין, ביל ראסל, ג'רי ווסט ואוסקר רוברטסון, ושרדה גם תחרות שהתעוררה לכמה שניות מצידה של ליגה חדשה (ה-ABL, פרויקט כושל בן כושל עליו חתום אייב ספרסטיין, שהגה גם את ההארלם גלובטרוטרס). בנוסף, הליגה עברה בהצלחה את חילופי הדורות של הקומישנרים, כשוולטר קנדי, איש שצמח מתוך המערכת, החליף את פודולף, לו נשבר כנראה הזובון מכל העסק. ואם כל זה לא מספיק, בבוסטון צמחה לה השושלת הראשונה ב-NBA.

סימנים מעודדים המשיכו להופיע עד שהגיעה שנת 1967, ועימה ה-ABA (American Basketball Association). הכל התחיל בראשו של ראש העיר של אורנג' קאונטי. מתוסכל מכך שלא קיבל את מבוקשו – רישיון להקמת קבוצת פוטבול – החליט דניס מרפי לעשות סוויץ' לכדורסל. מכיוון שגם ב-NBA לא ששו להכניס קבוצה נוספת לטריטוריה של לוס-אנג'לס (הקליפרס ממש לא היו אז בתכנון), מרפי החליט להקים ליגה חדשה שתכיל את ה-O.C.

אי לכך ובהתאם לזאת, האיש שכר את שירותיו של ג'ורג' מייקן הפנסיונר כקומישינר, כדי שימשוך כותרות ובעיקר בעלי הון שישימו קבוצות על מפת הליגה הנרקמת. כמו כן, סף הכניסה לליגה החדשה היה בר-השגה לכל דכפין: 50 אלף דולר במזומן, קונטרה נאה ביותר ל-1.5 מיליון דולר שהיו דרושים על מנת לקבל רישיון לקבוצת NBA באותם ימים. בסופו של יום, ה-ABA זרקה ג'אמפ-בול ראשון בעונת 1967-68, כשבאמתחתה 11 קבוצות.

תגובת ה-NBA לתחרות החדשה הייתה הגדלת מספר הקבוצות בליגה (ל-12) ומספר המשחקים בעונה הרגילה (ל-82, הסכום הסופי עד עצם היום הזה). למעשה, בעלי הקבוצות ב-NBA היו די אדישים בתחילה להקמתה של ה-ABA, וצפו את הכחדתה תוך זמן קצר, כפי שקרה ללא מעט ליגות שניסו להתחרות בהם בעבר.

אלא שהליגה החדשה הצליחה להישאר בחיים כנגד כל הציפיות, וזאת בעזרת כמה החלטות חכמות של מנהליה. הדראפט של ה-ABA, לדוגמא, נערך מספר שבועות לפני זה של ה-NBA, ואיפשר לקבוצות לפתות את הנבחרים עוד לפני שנבחרו על ידי ה-NBA. בנוסף, הליגה החדשה הציגה לראווה חידוש מהפכני שלימים יהפוך לחלק בלתי-נפרד מהמשחק: קו שלוש הנקודות. הרעיון היה ליצור כלי התקפי נוסף על מנת לממש את הרוח של ה-ABA, שחרתה על דגלה את הקו המנחה של גולדן סטייט ופיניקס לדורותיהן - סקור גבוה ככל האפשר.

אלמנט נוסף וקצת חבוי אל הכלים שהליגה ההיא הביאה לעולם הוא סטטיסטיקה מפורטת כמו שאנו מכירים אותה כיום. לראשונה נספרו במדויק גם חטיפות, חסימות ואיבודי כדור, בנוסף להפרדה החביבה והמבורכת בין ריבאונדים בהגנה למקביליהם בהתקפה.

למרות שלל הקונצים החדשניים, לרבות כדור בצבעי הדגל האמריקאי, ה-ABA לא כל כך הצליחה לפתות שחקנים גדולים מה-NBA לעבור לשחק בשורותיה. היא דווקא כן הצליחה לפתות את השופטים המצטיינים בליגה הוותיקה, לרבות ארל סטורם האגדי. בנוסף, החבר'ה במשרדים של ה-ABA חשבו קדימה, וב-1970 הם שברו את הכלים והכללים, כשדנבר נאגטס בחרה את ספנסר הייווד, שחקן שסיים עונה אחת בלבד במכללות.

ב-NBA, מן הסתם, נכנסו קצת לפאניקה. להם עדיין היה את החוק הארכאי שאסר על שחקן לשחק בליגה עד שהשנתון שלו לא סיים ארבע שנים, חוק שנועד בעיקר כדי לרצות את ה-NCAA. פתאום באה ליגה חדשה וחצופה, ומתחילה לקטוף את הכישרונות בגיל ינוקא, מבלי של-NBA תהיה אפילו אפשרות להגיב בהצעה נגדית. שנתיים מאוחר יותר, לבעלי הקבוצות כבר לא הייתה ברירה: הם ביטלו את "חוק ארבע השנים", ובדראפט 1972, קבוצות NBA כבר היו יכולות לבחור שחקנים שלא סיימו ארבע שנים מלאות במכללות.

הבעלים ב-NBA החלו לחשוש יותר ויותר מהליגה המתחרה, גם מפאת נדידת האוהדים, שהחלו לנהור בהמוניהם לאולמות ה-ABA, אבל בעיקר בגלל הקפיצה המטורפת בשכר השחקנים, שנבע מהעיקרון הפשוט של היצע וביקוש – או במילה אחת – תחרות. בחדרי חדרים, האנשים הקובעים בשתי הליגות החלו לדבר על מיזוג אפשרי, אבל דווקא כשנדמה היה שהולכים למשפחה אחת גדולה ומאושרת, הגיעה הבומבה מכיוון בלתי צפוי: ארגון שחקני ה-NBA, שבראשו עמד אז אוסקר רוברטסון, הגיש תביעה משפטית נגד הליגה בגין מספר תקנות שהפריעו לשחקנים, כשבין היתר, התביעה גם ביקשה למנוע את המיזוג בין הליגות.

הסיבה המרכזית הייתה, כמובן, אותו משאב שלהקת אבבא כה פיללה לו. בסופו של יום, השחקנים חיפשו לעשות לביתם בצורה הטובה והרווחית ביותר מנקודת מבטם האנוכית. ברגע שיש תחרות בתמונה, ושכר השחקנים הממוצע גדל ב-54% תוך שלוש עונות בלבד – מה רע להם בחיים אם יהיו שתי ליגות? ממש לא רע, פסק אוסקר רוברטסון, והשחקנים התאגדו מאחורי כתפיו החסונות.

הופה, ומה עם תקרת השכר? היכן היא הייתה בכל הסיפור? ובכן, התשובה היא פשוטה ובעלת הברה אחת: לא. באותן שנים, התקציב של כל קבוצה היה תלוי בגומא אגייאר שלה, שהקציב כמה שהקציב ונתן כמה שנתן.

עם זאת, סימני המצוקה של הבעלים, שצפו בכיסיהם מתרוקנים מאגוזים, החלו לתת את אותותיהם, ורבים מהם החלו להרהר באלמנט ההגיוני הזה, המכונה "תקרת שכר".