הסבנטיז אמנם כבר נכנסו בפתח, אבל הכדורסל נותר במתח, לפחות עוד קצת. רעיון המיזוג בין ה-NBA ל-ABA נדחה לעת עתה, כשבינתיים ה-NBA המשיכה לתקוע דגלים במקומות נוספים ברחבי ארה"ב. ב-1971 צמח מספר הקבוצות בליגה ל-17, שכבר התחלקו בין ארבעה מחוזות. במקביל, שיתוף פעולה ייחודי בין הליגות החל לרקום עור וגידים, והתקיימו משחקי אולסטאר משותפים ומשחקי ראווה/קדם-עונה בין הקבוצות של שתי הליגות. סוג של הרמוניה? לא, לא נכחיש זאת.

במשחקים הללו בא לידי ביטוי ההבדל המהותי בסגנון המשחק של הליגות: בעוד שב-NBA הדגש היה על כוח, עוצמה והכנסת כדור פנימה לגבוהים על מנת שאלה יטחנו משל היו צ'ורה בגירסה עבת הבשר, ב-ABA המשחק היה הרבה יותר מהיר, יצירתי, ועם תשומת לב פחותה לזוטות כגון (כסה אוזניך, יונה, פן תיפגע) - הגנה. נו מה, ככה זה כשיש לך בליגה שחקנים מרהיבי רשתית כגון דוקטור ג'יי ודייויד תומפסון, שמרחפים להם בתקרות האולמות. להכניס כדור פנימה לאיזה נגר בגובה 2.15 נשמע פתאום הרבה פחות אטרקטיבי.

פריצת הדרך המיוחלת בבלאגן מול ארגון השחקנים הגיעה ב-1973, עם הסכם ל-3 שנים שנחתם בין הצדדים, אבל המיזוג בין הליגות המשיך להתעכב מאחר והתביעה של רוברטסון טרם הוסרה. בינתיים הגיע שריף חדש לעיירת ה-NBA, לארי אובראיין שמו, והחליף את קנדי שפרש לגמלאות. בעלי הקבוצות תלו באובראיין הפוליטיקאי לא מעט תקוות, במיוחד בכל מה שקשור לבעיות סביב מיזוג הליגות ולתביעה הארורה של ארגון השחקנים. לשמחתם הרבה, אובראיין סיפק את הסחורה, ותוך חודשים ספורים הושגה פשרה בעניין התביעה: השחקנים קיבלו לא מעט מדרישותיהם, כשבין היתר, הליגה נתנה לראשונה את אישורה לבחירת שחקנים בדראפט היישר מן התיכון.

עונת 1975-76 היתה עונת הפרידה של ה-ABA. הליגה המדוללת הזו הגיעה לקו הסיום עם שבע קבוצות בלבד, כשהשאר כבר פרשו בעיצומה של העונה. למרות כל הצרות, החבר'ה ב-ABA נפרדו מהאוהדים שלהם באותה צורה בה הם התמידו לשחק לאורך תשע שנות קיומה של הליגה – עם הרבה סטייל. אולסטאר ה-ABA בדנבר הביא לעולם את תחרות ההטבעות, שמגנטה אוהדים גם בשנים שלאחר מכן, כחלק בלתי נפרד מאולסטאר ה-NBA.

משהוסר מכשול התביעה, המיזוג היה רשאי לצאת סוף סוף לדרך, וזה אכן מה שקרה ב-17 ביוני, 1976, עת הכריזה ה-NBA על קליטתן של ארבע הקבוצות המובילות של ה-ABA: אינדיאנה פייסרס, דנבר נאגטס, סאן אנטוניו ספרס והניו-יורק נטס (לימים ניו-ג'רזי). הליגה המשופרת והמוגדלת, שכעת כללה 22 קבוצות, יצאה לדרך. למורת רוחם של האוהדים, סגנון המשחק המלהיב של ה-ABA לא הדביק את הליגה, שהמשיכה להסתמך על כוח ופיזיות. צורת המשחק הנוקשה גרמה להרבה מאוד אלימות במגרשים, ובעונת 1977-78 נרשמו 41 תקריות אלימות בין שחקנים במהלך המשחקים, כשהחמורה מביניהן היא התקרית בה חבט קרמיט וושינגטון בפרצופו של רודי טמג'נוביץ', שכמעט החזיר נשמתו לבורא באותו אירוע. תגובת האוהדים לא איחרה לבוא: הם הצביעו ברגליים, ולראשונה מזה 16 שנה, התפוסה הממוצעת באולמות הפסיקה להצפין, וחמור מכך – רשמה מגמת הדרמה.

אלילת המזל היא כנראה שפוטה של גברים מזיעים בגופייה ומכנסיים קצרות, אחרת קשה להבין איך הנחיתה על הליגה – היישר משמיים ובלובן כנפיים – מלאכים בדמותם של מג'יק גונסון ולארי בירד. השניים הללו, שמספר שיא של צופים חזה בהם מפתחים יריבות נפלאה עוד בגמר המכללות בין מישיגן סטייט לאינדיאנה סטייט ב-1979, היו בדיוק מה שהליגה היתה צריכה באותה תקופה. השניים מכרו היטב את התדמית אותה ביקשו ראשי ה-NBA לשווק לקהל הרחב – תדמית של ליגה נקייה ומהנה, סוג של כיף לכל המשפחה. הבעיה היחידה של הליגה היתה שהיא לא כל כך ידעה איך לשווק .

למרות תנאי פתיחה לא רעים באותה תקופה (חשיפה טלוויזיונית ארצית, שני סופרסטארים ענקיים ואיכות משחקים משופרת), ה-NBA היתה עדיין בחיתוליה בכל מה שקשור לאמנות יחסי הציבור והשיווק בתוך ארה"ב, שלא לדבר בכלל על שאר העולם. נכון, קצת מוזר לקרוא את השורות הללו כיום, כשכמעט ולא קיים בעולם מוצר אחד לרפואה שהלוגו האלמותי של הליגה עדיין לא הוטבע עליו באיזשהו שלב, אבל מדובר על אי אז בימים. השינוי המשמעותי בתחום הגיע רק באמצע עונת 1983-84, כשהקומישינר אובראיין התעייף, והכריז על מחליף ראוי: סגנו בארבעת השנים האחרונות, יהודי מבית טוב, שיסתובב אחורה אם יצעקו לו "דייויד".

קצת מוזר לחשוב על זה היום, כשהקונצנזוס סביב תרומתו המרשימה של דייויד סטרן ל-NBA הוא יחסית נרחב, אבל בעת שהתמנה לתפקיד היו כאלה שפקפקו ביכולותיו – בעיקר בגלל שהוא נעדר רקע כדורסלני כלשהו בעברו. סטרן הגיב אז לעניין בסטרניות אופיינית: "הנשיא של ג'נרל-מוטורס הוא לא בהכרח מהנדס שיודע איך לבנות מכוניות, אבל חסר לו שלא יכיר אנשים שבאמת יודעים ולא ירכז את תשומת הלב שלו בהם. החלק החשוב ביותר בעבודה שלי הוא להגן על המשחק שלא ישתנה בצורה דראסטית, ולנסות להרחיק אותו מהשפעות מזיקות".

סטרן לא בזבז זמן, ויישם במהירות וביעילות את מדיניות הסמים המחמירה שלו, לפיה כל שחקן שייתפס כמשתמש בחומר אסור שלוש פעמים, ייזרק מהליגה במיידי, וחוזהו יבותר לאלתר. לסטרן גם היו תוכניות בנוגע לפלייאוף: מספר המשתתפות בו צמח פתאום ל-16, כשאלופות הבתים, שעד אז לא היו צריכות לשחק בסיבוב הראשון, הצטרפו לחגיגה הפוסט-עונתית כבר מראשיתה (כמובן שהאקסטרה משחקים תורגמו מיידית לאקסטרה מזומנים).

רצה הגורל וכבר בעונתו הראשונה של סטרן בתפקיד הזדמן לידיו הגמר הקלאסי בין בוסטון של בירד ללייקרס של מג'יק, סדרה שהניבה אחוז רייטינג נאה והוסיפה לא מעט אוהדים לליגה הנוסקת. טאץ' נוסף של הגורל הורגש היטב גם בדראפט 1984, שהזרים לליגה בבת אחת כוכבים כדוגמת האקים אולאג'וואן, צ'ארלס בארקלי, ג'ון סטוקטון ועוד אחד. מייקל משהו.

פרקים א', ב' ו-ג' נמצאים בארכיון של הלינק מסביב לכדור. העם מוזמן בהמוניו.