השנה היא 1984, וב-NBA מתחילים להבין את גודל הנס שנפל על הליגה. מייקל ג'ורדן, חייכן, כמעט קירח וקופצני להדהים, היה נושא הדגל המרכזי בשיווקמאניה של דייויד סטרן, ובבת אחת הפך לאיש שמחדיר את ה-NBA בלבבותיהם של ההמונים. פרצופו פרסם את כל החברות הגדולות, ממקדונלד'ס ועד קוקה קולה, וכל חוזה פרסום שהשיג ג'ורדן נתן על הדרך עוד דחיפה קטנה-גדולה ליחסי הציבור של ה-NBA, כמו גם הזדמנות להרמת כוסית קולקטיבית במשרדי הליגה.

שנות ה-80', כנרמז, היו שנים של פריחה ב-NBA, במובן הטוב ןהלא מגרד ואדמומי של המילה. הסדרות הבלתי נשכחות בין הלייקרס לבוסטון הגבירו את העניין, ונרשמה תנופה בקרב קוני הכרטיסים. ההצלחה של הליגה, גם בקרב הקבוצות עם השוק הקטן יותר (כגון מילווקי וסקרמנטו), עשתה את שלה, ועד מהרה הודיע סטרן על ארבע קבוצות נוספות שייכנסו בשערי הליגה בעונת 1988-89 - אורלנדו, מיאמי, שארלוט ומינסוטה.

מי שקצת קלקלו לסטרן את החגיגה היו הפיסטונס, חבורת ה-"באד-בויז" הפוחזת, שמשחק אלגנטי ויפה לעין היה מהם והלאה כמו מכונת גילוח מפאו גאסול המדובלל. סטרן היה קצת מודאג שההגנה האגרסיבית של דטרויט הביאה לה שתי אליפויות בסוף שנות ה-80', וחשש כי סגנון המשחק בעל הארומה הברוטאלית יבריח אוהדים ויחזיר את הליגה אחורה, לשנים שלפני ה"שואוטיים" של הלייקרס.

למזלו של סטרן, ג'ורדן שוב היה שם בשבילו. אחרי מספר עונות של תסכול מול הפיסטונס הקשוחים, הגיעה שעתם היפה של הבולס בתחילת שנות ה-90'. גם ההודעה הדרמטית של מג'יק על פרישה בעקבות מחלת האיידס לא בלמה את הפופולאריות הגואה של הליגה. השאלות הנוקבות סביב אורח חייהם של הכדורסלנים והאם הם אכן מודל לחיקוי עבור צעירים לא פגעו בליגה, אלא נהפוך הוא: סטרן אפילו הצליח להוציא מתוק מהעז, עת הרוויח נקודות זכות עבור הליגה כשתמך במג'יק ובמטרתו, שהייתה לעורר את המודעות לאיידס.

כשהיא נישאת על גבי תהילת הצלחתה של "נבחרת החלומות" באולימפיאדת ברצלונה 92' ונשענת היטב על גבו של ג'ורדן, הליגה המשיכה לנסוק כלפי מעלה. משחקי סדרת הגמר בין הבולס לסאנס ב-1993, למשל, קבעו שיא חדש, כששודרו לכ-100 מדינות ברחבי הגלובוס, מה שבהחלט התאים לחזונו של סטרן להפוך את ה-NBA לליגה של העולם.

באותו קיץ, לעומת זאת, השמיים הוורודים של ה-NBA קיבלו לפתע גוון אפור וקודר, כשמייקל ג'ורדן הודיע על פרישה. קצת קשה לתלות את השינוי בשחקן אחד, אבל עובדה שבלעדיו זה נראה אחרת לגמרי, והליגה חוותה רגרסיה רצינית: המשחק חזר להיות יותר פיזי וקשוח, עם קבוצות כמו ניו יורק ניקס שמכתיבות את הטון. סדרת הגמר של 1994, שנעשה לה חסד ונקרא לה סזיפית, פשוט הבריחה צופים מן המרקע, והרייטינג שקיבלה היה הנמוך ביותר מזה תשע עונות.

ואם המצב לא היה מעודד בלאו הכי, אז גם החלו חיכוכים ראשוניים בין הליגה לבין ארגון השחקנים, על כל מיני סעיפים שונים ומשונים. השחקנים טענו שמפרים את זכויותיהם. העסק המשיך להידרדר ככל שהקיץ התקדם, והעונה כולה כבר הייתה בספק. בסופו של דבר, איום השביתה הוסר, הדיונים נדחו בשנה, העונה נפתחה כרגיל, ולכל היהודים שמחה וגאווה – וכל הכבוד לסטרן.

ג'ורדן החזיר את הצבע לפנים של הליגה כשחזר לסיבוב שני במרץ 1995, אבל בקיץ שלפני עונת 1995-96, השביתה שוב הייתה בפתח (וכולם היו במתח וכו'). ארגון השחקנים בעצמו היה מפוצל, ובצורה כזו, היה קשה לנהל משא ומתן רציף. ליגות הקיץ בוטלו, מה שהפך את סכנת השביתה למוחשית יותר. בסופו של דבר, בתחילת אוגוסט סטרן טיכס עצה, והושג הסכם: בין היתר, השחקנים קיבלו עיגון של "סעיף לארי בירד" (המאפשר לקבוצה להציע לשחקן שלה שמסתיים לו החוזה סכום שלא נכלל תחת תקרת השכר – כל זאת במידה והוא שיחק במדיה לפחות שלוש שנים); הבעלים, לעומת זאת, זכו בתקרת שכר לרוקיס, מה שהיה נחוץ ביותר לאור השתוללות המחירים שהגיעה לשיאה עם נבחרי דראפט 1993, שזכו לחוזים מגוחכים באורכם ובגודלם. ולכל היהודים שמחה וגאווה, וכל הכבוד לסטרן.

לעומת זאת, בסוף עונת 1997-98 – זו שהסתיימה עם הטפיחה של ג'ורדן על עכוזו בריון ראסל וסל ניצחון ששווה אליפות - אפילו סטרן הגדול כבר לא היה מסוגל למנוע מהכתובת שעל הקיר מלהתממש. החוזים המנופחים של השחקנים עברו כל גבול, ובעלי הקבוצות (שבעצמם יצרו חלק גדול מהבעיה, כשהעניקו את החוזים הללו – נשמע מוכר?), פנו לסטרן כדי שיטכס עצה מהר, לפני שיאבדו גם את תחתוניהם הריחניים לאיזשהו סעיף בחוזה החדש של קווין גארנט. בעצה אחת עם סטרן, הם החליטו לנצל את הסעיף בהסכם הקודם עם השחקנים, לפיו הבעלים יכולים לדרוש לחזור לשולחן הדיונים במידה ושכר השחקנים עולה על 51.8 אחוז מכלל הכנסות הליגה. באותה העת, עמד האחוז הזה על 57, כשהחץ לידו מצביע כלפי מעלה עם כל חוזה חדש שנחתם. וואו, איזה פלאשבק מוכר.

השחקנים, מצידם, קצפו ושצפו. לטענתם, הבעלים פשוט רצו להגדיל את הרווח הפרטי שלהם על חשבון שכיריהם. כסף לא חסר, הם טענו, ואיום ההשבתה נראה רציני מתמיד. עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, והוא אכן המשיך בשלו, תוך שבטווח מתבטלים כל מחנות קדם-העונה, משחקי קדם-העונה, ועד מהרה – גם השבועיים הראשונים שלה.

סטרן, אגב, נתן את תפקיד חייו באותם ימים. האיש גילם את דמות האבל שמתאבל על חורבנה של הליגה ועל כל מה שבנה בעשור וחצי שהיה בתפקידו. הוא פיתח מבט עייף במיוחד עם שקים מתחת לעיניים, גידל זקנו פרא ללא קשר לספירת העומר, ואם היה חושב ששאר מנהגי האבלות יעזרו לו – לקרוע את חליפת הפראדה מעליו וללבוש שק של סנטים על ראשו – היה עושה גם את זה.

בתחילת ינואר 1999 הוא נתן לשחקנים אולטימטום אחרון וסופי בהחלט: או שהם חוזרים לשולחן הדיונים, או שהוא מכריז על ביטולה הרשמי של העונה. השחקנים – בעיקר אלה האפורים יותר, שכבר ערגו לתחושת הצ'קים בידם – התקפלו, וחזרו לשולחן הדיונים. כשהעשן התפזר, יצא דיל לשש שנים, שהשאיר בעיקר את הבעלים עם חיוך על הפנים, אחרי שקיבלו את סעיף החוזה המקסימלי לשחקן שכה חשקו בו. העונה יצאה לדרך ב-5 בפברואר 1999, כשבתכנון לו"ז אינטנסיבי ומקוצר של 50 משחקים, בתוספת פלייאוף מלא כדת וכדין.